בנק הסבל ובנק השמחה 

במאמרים הבאים אדון בסוגיה סמויה שאנו עושים הכל על מנת להתעלם ממנה, גם אם הגיעו מים עד נפש, והיא - הנאמנות שלנו לסבל, ויתרה מכך, ההתמכרות שלנו לסבל. אין לנו ברירה חברים, אלא לחשוף אותה סוף סוף. ידוע שסימפטום עיקרי של המכור הוא ההכחשה: מה פתאום, אני מכור? איזו חוצפה (אני כבר צופה את התגובות הלא-מקוריות, לצד האמיצות...) מה, אנחנו מכורים לסבל? אנחנו לא עושים הכול כדי שיהיה טוב? כדי שיהיה שלום, בביתנו ומחוצה לו? רק תביאי הנאה ועונג ונראה לך שאין לנו בעיה.

לדבר קל, אבל ניסיתם פעם למדוד כמה זמן אתם יכולים לסבול הנאה? כמה זמן אתם מחזיקים מעמד בלי דרמות, בשלום, ובקלות - כשהכול הולך לכם חלק? ככל שהטוב ממשיך המתח שלכם עולה, החרדה גואה, דפיקות הלב מואצות, והציפייה שיקרה כבר משהו שיהרוס הופכת בלתי נסבלת. ותמיד, משהו "בא לקראתנו" והורס, ואם לא, אנו מוודאים שנחבל בלי עזרה מאף אחד. ובכל מקרה, עם כל המתח הזה, כבר הלך הטוב. ברוך שפטרנו! שוב אפשר לנשום לרווחה, הנה חזרנו למקום המוכר שלנו, במילא אנחנו כבר סובלים, אז אף אחד לא יוכל לקלקל לנו... ניתן לקרוא את כל זאת ברמה האישית או הקולקטיבית שלנו. כך או כך, אין זו אשמתנו, אבל זו תמיד אחריותנו להתעורר למשחק הכוחות המשחקים בנו.

קריז יומי
אין זו אשמתנו, משום שמסר הסבל הועבר אלינו מדור לדור, והוא חי וקיים בתאים שלנו, ובדפוסים העצביים במוחנו. זוהי תמימות לחשוב שמסר חזק ורצוף שכזה לאורך הדורות, אינו משפיע עלינו היום. כל אחד מאתנו עשה מעין ברית עם הסבל בילדותו, מעין עסקת חבילה, הבטחה להיות "ילד טוב" (ולא חשוב כמה מרדן) ולא לשכוח את הסבל של הורינו ואבותינו. אדרבה, למדנו לפחד מהטוב כשהוא מגיע, לחשוד בו, ולהאשים את החיים שאין טעם לבטוח בהם, כי הם (לא אנחנו כמובן) תמיד הורסים. הדבר האחרון שאנו מוכנים להודות בו הוא שכמו המכור, התרגלה כל המערכת שלנו לביוכימיה של סבל, של אדרנלין וקורטיזול (שבמינונים ישראליים מביאים עלינו לא פעם מחלות, ואף מוות). אפילו כמה שעות בלי החומרים הללו בעורקינו ואנחנו ב"קריז". ואם נוסיף חלילה כמה שעות טובות של ביוכימיה של שמחה, של אנדורפין ובני לווייתו, אנחנו כבר משתוללים בציפייה לכך ש"זה עוד ייגמר בבכי!" (זוכרים?) אז בואו נחמול קצת על עצמנו ונבין את עומק הבעיה, וכמו עם המכור, הצעד הראשון של 12 הצעדים דורש רק את האומץ לשחרר את ההכחשה ולהודות בבעיה.

אז, חברים יקרים, בואו נהיה אמיצים לרגע ונדבר בכנות על הבעיות הבלתי-פוסקות שלנו, על המלחמות, המאבקים, הכאב, הקושי היומיומי. נדמה לנו שנמאס לנו מהמלחמות ומשלל הצרות, נכון? אפילו נדמה לנו שאנחנו פוחדים מכאב, מסבל, מכישלון, מבדידות, נכון? אז נחשו מה - זה התעתוע! בן אנוש לא פוחד משום דבר שהוא המוכר, "הנודע" שלו. הפחד הגדול ביותר של בן-האדם הוא מן "הלא-נודע". ומה נודע וידוע לנו? נכון, מלחמות, מאבקים, קשיים, סבל. ובתור ע?ם אנחנו מצטיינים באלה ואף מתגאים בכך שאנו מתעלים באלה על כל הגויים. לא בקלות מוותר אדם, או ע?ם, על דיפלומות שרכש בזיעת אפיו. אז הנה הסוד הגלוי: הפחד שלנו אינו כלל וכלל מהקושי, אלא מהקלות (הבלתי-נסבלת של הקיום). הפחד שלנו אינו מכאב, אלא מהנאה (תמדדו, תמדדו!) הפחד שלנו אינו מכישלון אלא מהצלחה (מחייב מדי). הפחד שלנו אינו ממלחמה אלא משלום (מישהו יודע מה זה, והאם שורדים לא-נודע חסר-דרמות שכזה?) וכן, תכעסו, אבל הפחד הגדול שלנו אינו מן המוות אלא מהחיים. המוות הוא הנודע שלנו, אנו מתעלים בו לא רק בגדול, אלא גם ביום-יום - אנחנו מצטיינים בהמתת הרגשות שלנו, התשוקות שלנו, החיו?ת שלנו,(אפילו הנשימה שלנו חלקית ושטחית). כן, מאוד מפחיד אותנו לחיות "עד הסוף", בלי להתנצל, בלי לדלל, בלי "לאיים" בכך על אחרים.

שני הבנקים השליטים
אם הצלחנו לעבור בהצלחה את הצעד הראשון, להתעורר, לשחרר את ההכחשה ולהודות נכוחה באמיתו?ת שלכאורה מתעתעות בנו, הצעד הבא הוא - להתעורר שוב, ושוב ושוב. כמו המכור, כדי לחיות חיים נקיים צריך עבודה יומיומית. ובהקשר שלנו, כדי באמת להחליף את דפוסי הסבל בשמחה, כדי להגדיל את הסיבולת והקיבולת התאית שלנו לטוב, נדרש לעשות מה שאני קוראת לו - כושר לאושר. כמו שאתה מתחייב לאימונים סדירים כשאתה רוצה לפתח שרירים, כך בבואנו לפתח את "שרירי האושר". כאן עלי לגלות את שני הבנקים העיקריים הגדלים על חשבוננו אף מבלי שנדע. הראשון הוא בנק-הסבל, השני, בנק-השמחה. ואם אספר שהאחד משגשג והאחר מרושש, אין זו חידה. מדי יום אנו משקיעים בבנק הסבל. על כל הנאה אנחנו מיד משלמים "מס-סבל", אם ברגשות אשם או בדרכים יצירתיות אחרות. גם אם אין לנו סיבה טובה לסבול, אנו שומרים ליתר בטחון על פנים חמוצים ומצב-רוח מדוכדך, כאילו הזדהות עם הסבל עוזרת לו כהוא זה. נהפוך הוא. עכשיו יותר מתמיד, מצווה היא לשמוח. בנק השמחה כל כך מדולדל שכאשר באים הנזקקים ללוות ממנו כוחות, אין די במנות ההתרמה. אם גובר מאגר, או "בנק" הסבל על "בנק" השמחה, גובר המוות על החיים. ככל שמאגר הסבל מתעצם יותר, כך יש יותר סבל בעולם המשפיע על כולנו. וההיפך, ככל שמתחזק מאגר השמחה, כך זמינה יותר אנרגיית החיים והשמחה עבור כולנו. המסקנה: בכל דרך שאתה יכול לעזור לסובלים באופן ישיר - עשה זאת! מעבר לכך, בואו נתעורר שוב ושוב למסים האוטומטיים שאנו משלמים לסבל, ולמען הדורות הבאים ולמעננו כולנו עכשיו בואו נשקיע קצת בבנק השמחה. אל חשש, הסבל בעולם הזה לא יקרוס בלעדינו. אבל כל אחד מאתנו אחראי למאזן הכוחות. מאחלת לנו שנהיה אמיצים דיינו להוקיר את החיים עד תומם, כל עוד הם כאן, ולא רק לב?כות אותם (וכל רגע טוב שהיה) בהיעלמם.


להלן מילות השיר "למען החיים, למען המתים", שנולד בימים אלה (ימי הלחימה בצפון) כתזכורת חיונית. הוא אמנם נקרא "למען החיים", אך אספר שרק כשנכנעתי והוספתי את המילים "למען המתים" הגיח הלחן לחיים בפרץ מוזר ומצמרר, כאילו שרו המתים עצמם להזכיר לנו.

למען החיים, למען המתים
מילים: ד"ר טובי בראונינג

מלחמת כוחות מתנהלת כל יום
החיים והמוות - סיוט או חלום
הכול תלוי רק בהשקעה
בבנק הסבל, או בבנק השמחה

פזמון:

בנק הסבל בנק השמחה
לא נכנע לאף מלחמה
למען החיים למען המתים
מהיום כל שמחה מלקטים

בנק הסבל חוגג ורבים משקיעים
היגון והעצב כל העת מכניסים
ובבוא ילדינו מעט תקווה ללוות
בנק השמחה הידלדל נואשות

פזמון...

בנק השמחה הוא אוויר לחיים
בלעדיו כל ניצוץ ונשימה נסגרים
למרות הכאב בוא נהיה אמיצים
מהיום בשמחה משקיעים

פזמון...

בנק הסבל בנק השמחה
לא נכנע לאף מלחמה
למען החיים למען המתים
מהיום כל שמחה מלקטים

פזמון...

כל צחוק מלקטים, הנאה ממצים
התאים מתרחבים, החיים מתחזקים
למרות הפיתוי, רוקדים ושרים
בעוז ובאומץ נבחר בחיים

פזמון...

בנק הסבל בנק השמחה
לא נכנע לאף מלחמה
למען החיים למען המתים
מהיום כל שמחה מלקטים

את השיר אפשר לשמוע בקישור הנמצא בכתבה "בנק הסבל ובנק השמחה" באתר nrg.