עולה בדמיוני סיטואציה משנות ה-90 בה מטפלי המובהק, איש מקצוע ואדם יקר, יושב מולי, ואני השבור לרסיסים שואל אותו בדחילו ורחימו שאלה כלשהי על אודות הטיפול שאני עובר, אשר עד לאותו יום כבר צבר התערבויות רבות, שהיו מאוד קשות ומאוד כואבות... זכור לי בבירור שאימא-מטפל תקע בי עיני תם, וענה לי בנון-שלנטיות אכזרית מעין כמותה: איזה טיפול? ברגע ההוא, אני בלעתי את לשוני, וכבר שנים שאני מקיא את הרעל ההוא... כי הוא החדיר בי, בשתי מילים נבזיות, מוטיבציה אדירה להוכיח קבל עם ועדה שמטפלים בי וגם בעוד אלפי מסכנים אחרים באופן מניפולטיבי... שאנחנו אולי "משוגעים" - אבל ממש לא בהקשר זה!
כך היה רק בגלל שאהבתי אותו כל כך. היחידי בעולם שאותו אהבתי כמו שאהבתי את אימי אשר אותה אהבתי יותר מכל. ואולי גם הוא אהב אותי בסגנונו האישי המתאים לאישיותו המפותחת עשרות מונים משלי.
אבל בימים ההם, על פי תפיסתי הרגשית הפרימיטיבית והמפגרת, הוא בגד בי - חד וחלק! כן, ניחשתי, ואחר אף הבנתי בקוגניציה, שזהו תפקידו. שזה לטובתי. אך בד בבד ממלכת הרגש השתרכה מאחור, דשדשה במחוזות הזעם הנורא שהרעיל את נשמתי, ובאופן פרדוכסלי כבר התחיל לבשר את תחילת גאולתי. כי מתוך הכאב הנורא שלא ברצוני צמחתי. לידה קשה. שוב - במזל טוב יותר או פחות, ובפעם המי יודע כמה - נולדתי ובאתי לעולם המדהים והמכוער הזה גם יחד.
כמובן באותם ימים סלחתי לו. אולי כמו שסלחתי לאימי שהביאה אותי לעולם הנורא הזה. עולם בו הזעם, הסבל, הדיכאון והכאב הקיומי הנורא משמשים בערבוביה עבור כל מי שנתקע בפיצול הארור ההוא. נתקע בילדותו המוקדמת, והיה לעוד אחד הסובל מהפרעת אישיות גבולית.
בהדרגה, בלי להסס (כך לפחות נראה לי) החל המטפל היקר שלי להפנות לי עורף - מכתים את ה"בגד הצחור והיפה" שלבש עד כה מול עיניי הילדיות. כן, בשיטתיות המעוררת בי הערצה, הוא מתחיל לזרוע כתמים שחורים על הבגד הצחור, והכתמים בהדרגה נעשים גדולים יותר, מאיימים לכסותו כליל.
ואני ראיתי איך הבגידה מתרקמת עקב בצד אגודל. קורמת עור וגידים מול עיניי המשתאות. בתחילה מחיתי. פעם אחר פעם, בקלות בלתי נסבלת הוא דחה אותי בקש. "איזה טיפול?" שאל בחוסר רגישות מתוכנן היטב שרק בורדר ליין יודע עד כמה הוא חותך בבשר החי.
באומץ הגובל כמעט בטיפשות המשכתי לבחון באימה את המתרחש בחדר הטיפול. מנסה ללא הצלחה, לבצע הסתכלות אנליטית חדה וקרת מזג במטרה להבין טוב יותר.
שותק כצאן המובל לטבח, המשכתי לבוא לחדרו בדייקנות מזוכיסטית של שעון שוויצרי - מבקש רק את נפשי למות.
ליד 1956 * קלינית - חולה במאניה-דפרסיה * נשאתי כ-400 הרצאות * מנחה קבוצות בעמותת אנוש * מאמר באנגלית פרי עטי בכתב העת הרפואי היוקרתי לפסיכיאטריה של אוניברסיטת אוקספורד * לבלוג הבית
