חיי האהבה של אלברטו מורביה
האם רשאי חוקר תרבות להתחפש לכתב פיפל? האם נכון לנבור בחייו של אומן כבחייו של כוכב פלילים? מה מבדיל בין ביוגרפיה טובה של אומן לבין סתם רכילות? תהייה התשובה אשר תהייה, כולנו תאבים לדעת פרטים על גיבורי התרבות שלנו. אלברטו מורביה הוא אחד האלילים המרכזיים בפנתיאון הפרטי שלי לספרות ולכן הזדרזתי בקדחתנות לשים יד על הביוגרפיה החדשה שלו, כשבע מאות עמודים, עבודה של עשר שנים, שנכתבה על ידי הסופר והמתרגם הצרפתי רנה דה סקטי.
לא התאכזבתי. למעריציו של הסופר זהו מכרה זהב. הספר עמוס פרטים, חלקם מצוטטים מביוגרפיות קודמות, חלקם פרי מחקרו של דה סקטי. החלק החדשני ביותר בספר מתייחס לחיי האהבה של הסופר.
אלברטו מורביה, בתעודת הזהות אלברטו פינקרלה, נולד בשנת 1907 ברומא, לאב יהודי מונציה, אדריכל, ולאם קתולית מאנקונה. השם מורביה מופיע בתעודת הזהות של אביו כשם שני. אלברטו בחר בו כדי להיבדל מהסטוריון שנקרא במקרה כמוהו, אלברטו פינקרלה.
האב מספק רמת חיים נאותה למשפחתו. צרכיה החומריים של האם מסופקים אך לא צרכיה האחרים. היא בוגדת בו וכנראה לא בדסקרטיות. אלברטו שהיה עד ל"סצינה הפרימיטיבית", כך כינה פרויד את מפגש הילד, במציאות או בפנטסמה, עם יחסי המין של הוריו, אך במקרה של מורביה, לא זו של האב והאם אלא זו של האם והמאהב או המאהבים, נשא את חותמה בבשרו כל חייו. מכאן נושא המציצנות, מכאן המשולשים הנצחיים ברומנים שלו. ובחייו.
דצ'ה מראיני שהייתה בת זוגתו במשך עשרים שנה טוענת שאלברטו הילד אהב אהבה עזה ונואשת את אמו, על גבול האינססט, וכדי להשתחרר ממנה, הציג את דמותה של האם באורח שלילי ברומנים שלו. דצ'ה מתכוונת לדמויות הנשים המזדקנות החוזרות בספריו, אימהות ופילגשים, שלעתים קרובות משמשות גם כסרסוריות, אך גם ברומן אגוסטינו דמות האם הצעירה לא מעוררת אהדה. כל מה שמעניין אותה הוא פרשת האהבים שלה עם נער חוף. היא איננה מתחשבת כלל וכלל בבנה אגוסטינו בן השלוש עשרה, מתעלמת ממנו ומצרכיו ומשתעשעת בגלוי עם הטוי בוי שלה, לעיני חבורת המתבגרים הלעגנית שאיתה מסתובב אגוסטינו. מבחינה ספרותית, זהו רומן מושלם. אחדות העלילה, הזמן והמקום מעוררת השתאות. ברומן מאוחר שנכתב לקראת סוף חייו של מורביה, הנסיעה לרומא, אמו של המספר שנפטרה כשהיה ילד, מתוארת כנימפומנית. הרומן שופע באלמנטים אוטוביוגרפיים אך כמו שאמר מורביה אחרי סיום הספר, "חייו הפרטיים של סופר מצויים בספריו אך כתובים אטרוסקית".
מחלה קשה, שחפת עצמות, תוקפת את אלברטו בשנת 1916 ומונעת ממנו לימודים סדירים בבית ספר. אלברטו מועבר לסנטוריום בחבל הטירול האיטלקי ומנצל את שהותו שם לקריאת ספרים, מנצוני, ליאופרדי, דוסטויבסקי, פרוסט, רימבו, בודלר, אפולינר, פו.
כבר מגיל צעיר אלברטו יודע שיעודו בחיים זה לכתוב. השאר באמת פחות חשוב. בשנת 1925 אלברטו משתחרר מהסנטוריום ומתחיל לכתוב את הרומן הראשון שלו, האדישים.
אביו מממן לו את הוצאות פרסום הספר שיוצא בשנת 1929 וזוכה להצלחה אדירה. הספר השני, שאיפות לא מוגשמות, נכשל. אלברטו משיג מלגה בחוג לאיטלקית באוניברסיטת קולומביה בניו יורק ונשאר שם חמישה חודשים כמרצה אורח.
מכאן ואילך מורביה מפרסם רומנים, סיפורים קצרים, מאמרים בעיתונות על קולנוע, אומנות, פוליטיקה, נסיעות בארצות רחוקות, על כל מה שקשור באנושות ועתידה. מאבקו בחימוש הגרעיני תופס מקום חשוב בסוף חייו. נסיעותיו לאפריקה הולכות ותוכפות.
החל משנות השישים הרווח השנתי של מורביה שווה לארבע מאות אלף יורו. התקדמות לא רעה למי שנתמך באביו עד גיל שלושים
את כל הבקרים בחייו, כשלא היה בנסיעות, אלברטו הקדיש לכתיבה בדיוק של פקיד ממשלתי. אחר הצהרים היה משתעמם ובערב היה יוצא. חריצות הבוקר הייתה, ללא ספק, הדרך בה התמודד עם המציאות שאותה חש כמורכבת בעיקרה מאדישות, זרות, ניכור, ריק, חידלון ואינות. בכשרונו, הפך בוקר אחר בוקר את רגשותיו השליליים למעשה אומנות.
מורביה, אגב, טען שגילה את האקזיסטנציאליזם לפני סרטר.
אחרי פגישתו עם אלזה מורנטה הוא משיג מימון כעיתונאי נוסע לסקר את המצב בסין ובמזרח הרחוק, אולי כדי לברוח מהלהט של אלזה. ברומן אישה רומאית יאמר ג'ייקומו (אלברטו) לאדריאנה (אלזה) שהוא נעתר לאהבתה מתוך חולשה.
דה סקטי מנתח את יחסי זוג הסופרים. 1939. אלברטו כבר מפורסם, אלזה עדיין לא. אלברטו כותב מכתבים מפצירים למוציא לאור שלו, ולנטינו בומפיאני, כדי שיסכים לפרסם את הסיפורים של אלזה. פירגון כזה באמת נדיר בין סופרים. יש לציין שכל חייו אלברטו עזר ותמך בבני משפחתו ובידידיו.
אלברטו התרשם עמוקות מכשרונה של אלזה. בתוך כך דה סקטי מציין שאלברטו לא אהב כל כך את הצלחתה האדירה של אלזה עם אלה תולדות אבל דצ'ה טוענת שאלברטו היה חף מכל התקנאות. לפי הרגשתי, לדצ'ה יש נטייה גורפת לראות את הצדדים החיוביים בבני אדם.
בשנת 1941 אלברטו ואלזה מתחתנים. באותה שנה נהרג אחיו הצעיר של אלברטו, גסטונה פינקרלה, במערכה בלוב, בהתפוצצות מוקש. לאירוע טרגי זה אין, להפתעתי, כל זכר ביצירתו של מורביה. בספר הילד אלברטו עונה מורביה לשאלותיה של דצ'ה מראיני בנושא ומסביר שעקב פער הגילים בינו לביו אחיו, לא היה להם קשר של ממש.
טבעת החנק של הפשיזם האיטלקי הולכת ומתהדקת ובשנת 1943 אלברטו ואלזה נמלטים מאימתו, ונקלעים לחבל פונדי, במחצית הדרך בין רומא לנפולי, ושוהים שם תשעה חודשים, בכפר הנקרא סנט' אגתה, בקרב איכרים עניים. תקופה לא קלה מבחינת תנאי החיים בחדר דל בחורבה בלי רצפה אך מאושרת מבחינת הניסיון האנושי וההבנה בין בני הזוג. רעב, קור, בידוד, שמועות על מחנות המוות, הפגזות שתחת אחת מהן כמעט קפחו את חייהם. לולא נוכחותה התומכת של אלזה, אלברטו לא היה מחזיק מעמד. על תקופה זו כתב מורביה, בנוסף על הרומן אישה מצ'וצ'רה גם כמה סיפורים קצרים מרטיטים שאפשר לקרוא אותם בקובץ סיפורי מלחמה ואינטימיות.
כשהזוג חוזר לרומא, פורצים קשיים שעליהם אפשר ללמוד מספרים מסוימים של אלברטו. הרומן חיי נישואים דומה בנושאיו לרומן הבוז ושניהם שאובים כנראה מיחסי זוג הסופרים, ביחוד הספר השני. בשני הספרים העלילה דומה. זוג נשוי, הבעל סופר, גבר שני מהחוץ מפתה את האישה, האישה כועסת על בעלה על שלא מנע את הפיתוי בגלל אינטרסים אנוכיים שפלים. הבעל מוכן להקריב את חיי נישואיו על מזבח שאיפותיו האומנותיות.
למרות הבדלים במעמד של שני הזוגות, זוג בורגני בוילה בלי בעיות פרנסה מול זוג קורס תחת משכנתא, המצב ביסודו דומה. המשבר שעובר הזוג מוצג כאשמת הבעל. דבקותו בקריירה האומנותית שלו גורמת להידרדרות הנישואים. ברומן מאוחר, הוא ואני, חוזר הנושא של קשר וחציצה בין מציאות ואומנות, בין מין ואומנות.
ברומן אישה מצ'וצ'רה יחסיו של אברטו עם אשתו אלזה מועתקים באופן מפתיע ליחסי אם ובת המוצגים באור חיובי. אלברטו נכנס לעורה של האם ואלזה מזוהה כבת. ברומן אישה רומאית היחסים בין אם לבת מוצגים באור שלילי. אך האלמנט האוטוביוגרפי ברומן זה לא טמון ביחסי האם והבת אלא ביחסי אדריאנה, גיבורת הספר, ואחד ממאהביה, ג'ייקומו. אלזה מדברת מפיה של אדריאנה ואלברטו מדבר מפיו של ג'ייקומו.
בשנת 1957 אלברטו פוגש את דצ'ה מראיני. דצ'ה, סופרת ידועה בזכות עצמה, פמיניסטית ובמאית, פרסמה ספר ראיונות עם מורביה, הילד אלברטו, שעליו אני ממליצה בכל לב. הספר קולח, קצר ושנון ומעשיר את ההיכרות עם הסופר והרקע ממנו בא.
דצ'ה ואלברטו מנהלים חיים פעילים, נוסעים הרבה בכל העולם, מפרסמים ספרים מצליחים. גם ספריה של דצ'ה מתורגמים לשפות רבות ומעובדים לסרטים. משום מה בישראל עוד לא חשבו לתרגם אותה.
הרומן תשומת לב שאותו כתב מורביה בתקופה זו מעמיק את הנושאים שכבר העסיקו אותו בספרים הקודמים ומתמקד בדמות של עיתונאי בורגני הנושא לאישה תופרת, אם לנערה מתבגרת, שאינה רואה כל פסול בכך שבעלה יקיים יחסים עם בתה. העיתונאי כותב יומן בתקווה להפוך אותו לרומן שיסייע לו להתייחס למציאות באופן אותנטי. ואכן הרומן בתוך הרומן הופך יותר אמיתי מהחיים עצמם, מתגבש לפעילות בפני עצמה ומונע מהגיבור להתייחס לאנשים כאל חפצים.
החל משנת 1978 היחסים עם דצ'ה הופכים לידידותיים בלבד. אלברטו כבר לא צעיר ודפוס המשולש הנצחי שהתוודע אליו בילדותו וששחזר אותו בצעירותו חוזר בערוב ימיו במשנה תוקף.
את דמות האישה הבוגדנית, החמקמקה ומעוררת הריגושים מגלמת כרמן לרה, ספרדיה המתגוררת ברומא, צעירה ממנו בארבעים וחמש שנה. לאחר תיזה על הקשרים שבין סרטיו של בונואל לספרות ולאחר גירושים מהמרצה שלה לפילוסופיה שממנו יש לה גם בן, כרמן משתקעת ברומא, מלמדת באוניברסיטה ועוסקת גם בעיתונאות.
בשנת 1981 כרמן באה לראיין את מורביה לעיתון סיציליאני ואלברטו מזהה בה את מושא אהבתו הבאה. בערוב ימיו חוזר הסופר המהולל להיות הילד הקטן שלא קיבל אהבת אם ראויה וחזה בעל כרחו באהבהביה של אמו. כך מלוהקת כרמן לגילום תפקיד האם.
הוא מזמיו אותה לתה מעושן עם עוגיות יין מתוקות מאוד בדירתו וכך מתחיל הקשר שנמשך עד פטירתו. פרטים פיקנטיים נוספים בספר המכתבים של כרמן לבסוף אני כותבת לך. כרמן באה לגור בביתו אך מרבה לנסוע בעולם בלעדיו. אלרבטו מתמיד בקשר הידידות עם דצ'ה והולך בקביעות לבקר את אלזה המרותקת למיטה במרפאה פרטית. מפעם לפעם הוא גם מביא איתו את כרמן. כרמן מספרת לאלזה שהיא מלמדת את ספרה האחרון ארצ'לי באוניברסיטה. היא והסטודנטים שלה מתרגמים ממנו קטעים ומנתחים אותם. אלזה מספרת לה על מוצאה הספרדי מצד אביה הסיציליאני.
לאחר פטירתה של אלזה, אלברטו האלמן חופשי לשאת את כרמן. חודש אחרי הנישואים, כרמן פוצחת ברומן מתוקשר עם מנהיג הדרוזים בלבנון, ווליד ג'ומבלט, שאותו היא פוגשת בהלוויתו של פלמה אולוף בשוודיה שחידת רציחתו לא נפתרה עד היום. כרמן שאוהבת לכתוב על הגברים בחייה הקדישה ספר שערורייתי שלם לפרשת יחסיה עם ג'ומבלט וקראה לו דווקא בשם האישה החוקית של הגיבור ז'ורז'ט, בספר. שם בדוי, כמובן, שונה משם אשתו במציאות.
הסופר המהולל שכל העולם כולו לרגליו, נופל על ברכיו ומתחנן בפני אשתו הבוגדנית,לשווא, שתעזוב את פלירטוטיה. זו ממליצה לו לנהל רומנים עם נשים אחרות וזה עונה לה שרק אליה הוא נמשך. אין ספק שהתאהבותו של מורביה בכרמן נובעת דווקא משום שהוא מזהה בה את דמות אמו.
הרומן האחרון שלו, אישה-ליאופרד, בנוי על דמותה של כרמן
במהלך אחת מהעדרויותיה של כרמן, הכיר מורביה שחקנית הולנדית צעירה, רוזיטה סטנבק, ויחסיו איתה לבשו צביון של משחקים בנוסח סאד, אך בגרסה קלילה ומשועשעת. מורביה מקדיש לה את קובץ סיפוריו הוילה של יום שישי.
רוזיטה סטנבק שחייה עדיין ברומא והפכה לסופרת מצליחה בהולנד הקדישה את ספרה הראשון, האישה האחרונה, לפרשת יחסיה עם מורביה ופליני. הספר נכתב במקורו בהולנדית ותורגם לאיטלקית. ספריה האחרים של רוזיטה סטנבק הקשורים כולם לאיטליה מפורסמים רק בהולנדית.
דצ'ה לא מאמינה בפן הסאדיסטי של אלברטו. לדעתה, זהו נושא פנטסמטי בלבד, לצורך כתיבה, שלא הייתה לו אחיזה של ממש במציאות ועל אחת כמה וכמה לא מומש.
מורביה נפטר באופן פתאומי, בבוקר, בחדר האמבטיה בדירתו. כרמן הייתה במרוקו, התקשרה יום קודם, הכול היה כרגיל. גם דצ'ה דברה איתו בערב הקודם ואלברטו ביקש ממנה להסיע אותו למחרת לבית הים שלו בסבאודיה ששם שכח זוג סנדלים אורטופדיים. מורביה סבל כל חייו מצליעה שהשאירה בו שחפת העצמות ושהתגברה בשנים האחרונות.
בצוואתו השאיר מורביה את מחצית רכושו לדצ'ה ומחציתו השנייה לכרמן. דירתו הפכה, ביזמת דצ'ה ובהסכמת כרמן, למוזיאון לזכרו. אלברטו אהב לבקר בבתיהם של סופרים שהפכו למוזיאונים.
כרמן הכריזה שלעולם לא תשחרר מידע על פרשת יחסיה עם מורביה שנמשכה עשר שנים, אך עשר שנים אחרי פטירתו פרסמה בכל זאת ספר מכתבים, לבסוף אני כותבת לך, שבהם הוא מכריז על אהבתו אליה ומתלונן על בגידותיה המרובות למרות שהסכים להן מלכתחילה.
אחרי הסיור המודרך בחדר המיטות של אלברטו, כולנו נגועים בנגע המציצנות, אני מזמינה אתכם להיכנס לכתביו, ללא תיווך. לאלה שאינם מכירים אותו כלל, אני מציעה להתחיל דווקא מהסיפורים הקצרים. הכניסה אליהם לא כרוכה במאמץ רב למרות איכותם, הסגנון קולח ונמרץ, הרגשות אוניברסליים, התיאורים מרתקים, סינמטוגרפיים, קשת רחבה של טיפוסים מכל שכבות האוכלוסייה, בורגנים ופועלים, נהגים, סוחרים, עמלנים ובטלנים, נפרשת בפנינו, טיול מרתק באיטליה וביחוד ברומא ובפרבריה, חדירה לנפש האדם ולהשתלשלות ההסטוריה, הנאה מובטחת. סיפורי פואנטה מדהימים אך לא רק. מורביה הוא קיסר הסיפור הקצר ואחדים מסיפוריו אף עובדו לסרטים. קבצי הסיפורים הרבים לא תורגמו לעברית אך אפשר לקרוא אותם באיטלקית כמובן ובתרגומים לאנגלית או לצרפתית או לשפות אחרות.
מורביה החמיץ שנה אחרי שנה את הנובל (מזכיר לכם מישהו?), אך מי זוכר היום את כל זוכי הנובל בעוד ששמו של אלברטו מורביה חקוק לנצח על לוחות האבן של גדולי אנשי הרוח.
ביבליוגרפיה
René de Ceccatty Alberto Moravia Flammarion 2010
Dacia Maraini Il bambino Alberto Rizzoli 2000
חוקרת ספרות, מורה לעברית
