התמודדות עם מוות 

התמודדות עם מוות

ביום חמישי, 5 במאי, קיבלתי אימייל מחבר מהתיכון על כך שחבר משותף שלנו, שמו סם, נפטר.  סם היה קשיש בבית אבות אנחנו בו התנדבו.  סם היה חבר שלי מאז שהייתי בת 13.  גדלתי בארצות הברית בלי סבא וסבתא,  וסם מילא את מקום הסבא בחיי.  הוא ראה אותי גדלה, בא לחתונה שלי, והחזיק את התינוקים שלי בידיו.  בצעירותו, היה סם שחקן וקומיקאי. גם בשנים המאוחרות בחייו, סם עדיין גרם לכולם סביבו לצחוק.  הוא נהג לקום מכיסא הגלגלים שלו לנועע את הישבן שלו בחיוך פלרטטנית ענק.  בריקוד איתי, הוא גרם לכל הזקנים בבית האבות ולנשמה שלי לצחוק.  אני אוהבת את סם. 

אז בערב שלפני, ביום שלישי בערב בפגישתנו הראשונה של סדנת ההורות במטולה דיברנו על המוות. האם אנחנו צריכים לדבר עם הילדים שלנו על המוות?  איך אפשר לדבר על זה?  האם אנחנו נכניס פחד ודאגה לתוך חייהם הנטולי דאגה כאשר מדברים על מוות?  האם לא עדיף פשוט להימנע משיחה שכזו ולשתוק?  ואיך אנחנו עוזרים לאחרים שאנחנו אוהבים אשר מתמודדים עם מוות?  איך נוכל לעזור לעצמנו לא להיות מאויימים ומפוחדים כל הזמן ממוות? 

המוות הוא נושא מאוד לא נוח ומאיים שאנחנו בדרך כלל לא רוצים לדבר עליו יותר מדי. טפו טפו טפו! מי יתן שמוות לא ימצא אותנו ומי יתן שבני משפחתינו לא ידעו צער.   טפו טפו טפו!

אבל המציאות היא כי המוות הוא לא שאלה של 'אם' אלא עניין של 'מתי'.  מוות הוא בלתי נמנע ובמוקדם או במאוחר, הוא יגע בחייהם של כולנו.  מתישהו, המשפחה שלנו או הילדים שלנו יחוו מוות של יקירים. לאור עובדה זו, נשאלת השאלה מה אנחנו יכולים לעשות היום בכדי להפוך את החוויה חלקה ומעצימה ככל האפשר?

הגדרה מחדש של מוות
בעולם המערבי, אנו לעיתים קרובות נמנעים מדברים על מוות, בניסיון להגביל את חוסר הנוחות שלנו.  אנחנו פוחדים מהמוות, אנחנו מתרחקים המוות, אנו מגינים על האוזניים, העיניים והנשמות של הילדים שלנו מלחוות את "מראה" המוות .. המוות הוא נושא כאוב, ויותר  מזה, הוא מפחיד.  זהו הסוף הטרגי של החיים.  אנחנו כל כך מפחדים מהמוות עד כדי כך שהמחשבות והדאגות שלנו מהמוות לעתים קרובות מונעים מאיתנו לחלוטין להינות מהחיים של כאן ועכשיו. 

אנחנו יכולים ללמוד איך להגדיר מחדש את המוות ע"י התבוננות בתרבויות אחרות, דתות רבות בעולם, וכן הסתכלויות רוחניות יותר על המוות.  המוות הוא המעבר לשלב הבא.  זהו ציון דרך חשוב ממה שאנו יודעים למה שאנחנו לא יודעים. זה יכול להיות זמן השקפות נפלא לחגוג את חייו של אדם על פני כדור הארץ.  אנו כבני אדם עם הבנה מוגבלת של "התמונה הגדולה", מאמינים באלוהים ולא מאמינים כאחד, מאמינים בגלגול נשמות או לא, יכולים לקבל את העובדה שכל הדברים ביקום הזה מתרחשים לטובה.  התפקיד הצנוע שלנו הוא לקבל את הלא ידוע ושהוא שם רק כדי ליצור מרחב להתפתחות טובה יותר. 

האם אתה יכול לשקול לרגע את האפשרות כי המוות יכול להיות הדבר הכי טוב עבור כל המעורבים? 

אני יודעת שזה אולי נראה בלתי אפשרי כאשר אנו אבלים או עדים לכאבם העצום של האבלים.  אני יודעת שזה נראה לא נכון לחשוב כך כאשר אנו עומדים בפני מוות של ילד או הורה אוהב.  אבל כן, עם חלוף הכאב העצום מגיעה הלידה של הזדמנויות חדשות במערכות יחסים בחיים.  אם אנחנו יכולים להגדיר מחדש את המוות מסיום טרגי של החיים להמשך טבעי ומרתק, אנו יכולים ליצור מציאות אשר לא פוחדת ממוות, ועם זאת, חוגגת את החיים. 

מדברים על המוות
כאשר המוות מגיע, למשפחה המורחבת שלך, לשכונה שלך, בביתך על מסך הטלוויזיה: דבר על זה. דבר עם ילדך על איך זה גורם לו להרגיש? אמור מה אתה חושב על זה?  זה בסדר וטבעי אם רגשות פחד או עצבות תוקפים.  אלו הם רגשות טבעיים אשר ברצוננו ללמוד לבטא ולשתף אחרים בבתינו.  הורים לעיתים קרובות מרגישים שהם צריכים להיות מומחים בהתמודדות עם דברים קשים, כי הם צריכים "לדעת" איך.  אתה לא צריך להגיד שום דבר חכם וקדוש.  אתה לא צריך לדעת, אתה צריך פשוט להיות, להיות שם כך שהילד שלך יודע שהוא יכול לדבר איתך על כך.  אתה גם לא צריך להשתמש בביטויים עדינים יותר כמו "הוא הלך" או "היא לא איתנו יותר" במקום לומר "מת".  תגיד את זה כמו שזה.  הפשטות של האמת היא "הוא מת".

בואו ניתן לשיחות הלא נוחות האלו להיות מה שהם אמורים להיות.  אתה יכול לשתף פשוט את מה שאתה באמת מרגיש או לא מרגיש.  אולי אתה זוכר מוות שחווית בעבר בחייך, אתה יכול לחלוק את הכאב שלך, או לשתף דרך דרכים חלופיות כדי להביט במוות – כמו במצב שבו המוות באמת בסופו של דבר הוליד דבר טוב (או טוב יותר).  אתה יכול רק להקשיב, רק להיות שם, פשוט להיות.  כמטפלת, אין לי את המילים לחדד ולהדגיש את עוצמת ההשפעה של פשוט להיות עדים למישהו אחר. פשוט רק להיות שם.

אם אנחנו יכולים להתחיל לראות את המוות כחלק טבעי של מעגל החיים, אנו מסוגלים יותר לחלוק עם ילדינו מידע מעצים לגבי הנושא החמקמק והלא מדובר הזה.

אני מברכת אתכם להצטרף אלינו במטולה ביום שלישי הקרוב 11/5/2010 בשעה 20:30 על-מנת להמשיך את הדיון שלנו על נושא המוות ומעבר לנושא שמירת אנרגיה: יצירת שקט ורגוע בתוכי, והבאת רוגע זה לילדים שלי ולמשפחה שלי.

במאי כולנו ממשיכים לגדול, ללמוד ולהביא את אותן תובנות נוספות לתוך חיי הבית שלנו.

כל האהבה העמוקה ביותר שלי אליכם חברים,

גבי


נ.ב.: בתגובה לדאגה של ההורים לגבי המוות יצרתי קורס שעוזר להתמודד עם הפחד מפני המוות ועם יצירת שיח על הנושא עם הילדים.
פרטים נוספים על הקורס ניתן למצוא באתר www.horutsheli.com