ייסורים ואהבה יחדיו 

אהבה כואבת

ביום שישי האחרון פרסמה אודטה בטורה הקבוע בעיתון מעריב מאמר תחת הכותרת: "ייסורי ורתר (הלא כל כך) צעיר". זו אחת הכתבות הטובות ביותר שקראתי על אהבה ומציאות וקראתי הרבה בחיי הארוכים. היה לי העונג והזכות להכיר את אודטה ולהופיע מספר פעמים בתוכנית הטלוויזיה שלה. אישה נבונה, דעתנית היודעת דבר או שניים על החיים. קראתי ומעבר להמלצתי בחום רב על הכתבה (עמוד 71 מוסף סוף שבוע בעיתון מעריב מ7/5/2010 ) אני מרשה לעצמי להוסיף מספר תובנות המבוססות על המציאות שלי.

 גם אני חייתי באשליה ש: "הגעתי סוף סוף לארץ המובטחת" כפי שכתב לה אותו קורא אלמוני אשר בכה על מר גורלו בעקבות פרידה מחברה. לי זה היה עד לא מכבר, עד לפני שנתיים. גם לנו היו תוכניות, גם לנו היו מאוויים, גם אנחנו תכננו כיצד נגיע לירח ונכבוש עולמות. בכל אותה פנטזיה היו פרטים שלא הסתדרו באותה תמונה כוללת. פרטים קטנים ופרטים גדולים. בחרתי להתעלם מעצות של חברים. בחרתי להתעלם (ועל כך ביקשתי מהם סליחה) ממצוקות של הקרובים לי ביותר, בחרתי להתעלם מהם. הרי אין נוח מזה. לא להתעמת עם האמת, עם דברים הטורדים את השלווה המעט מזויפת של זוגיות "קרטונית", עם המציאות עם אובדן האשליה הזוגית. זה ממש לא חשוב מי האשם בניפוץ הזוגיות, באובדן האהבה.

 הפרידה לכשעצמה היא הסימן הטוב והנכון ביותר שלא הייתה התאמה. חיינו מורכבים ממציאות קיימת וצפייה לעתיד טוב יותר. אנו, לעתים, מתעלמים מהמציאות הקיימת ותולים את התקווה לעתיד טוב יותר. אבל העתיד הוא המציאות הבאה. אין קסם ואין ריק. הזמן ממשיך ואנו ממשיכים את חיינו בשינוי זמנים ארעי. "בלוויה אין אנו בוכים על המת, אנו בוכים על עצמנו". אין יותר מהמשפט הזה כדי להגדיר לעצמנו את רעיון האהבה והפרידה.

 הפרידה משולה למת. נגדע בקרבנו חלק חשוב מעצמנו. איבדנו חלק חשוב בחיינו. לעיתים, איבדנו את עצמנו לאחר שנתנו לנו לשקוע בעולם החדש של האחרת. להיות איתה, לחלוק איתה פחדים ושמחות, עצב ואושר. לחלוק איתה מבחירה את החיים ביחד. זו אכן, החלטה דרמטית משנה סדרי עולם. עד לפני שנתיים ובמשך עשר שנים, לאחר גירושי הייתי, בין היתר, בוגד סידרתי. בוגד בזוגיות. בוגד באישה שאיתי. לא שנכשלתי, חלילה, ברגע של חולשה כפי שנוהגים גברים לתרץ לעצמם. זו הייתה דרך חיים עבורי. בגדתי כי לא הכרתי מציאות אחרת.

 בעקבות הפרידה האחרונה, נדרשתי לשינוי שהייתי חייב לעבור כדי להיות ראוי ,גם בעיני עצמי, לזוגיות אחרת המבוססת על אמון ואמינות שלא היו לי עד כה. בשלב שבו המערכת הזוגית מבוססת על אמון ואמינות שאר הדברים מסתדרים. אין את החשש, אין את הבגידות, יש הכלה ונאמנות זוגית. הפרידה מאותה אישה הייתה, בסופו של דבר, אחד המעשים הטובים ביותר שקרו לי בחיים. ייסורי ורטר הצעיר ( אותו ספר גרמני שהביא לגל התאבדויות באירופה) היו, מבחינתי הדרך לריפוי עצמי. להבנה ולהכלת רעיון המונוגמיות הטהורה.

 כפי שכתבה אודטה בכישרון רב : "הטוב הוא שבגללה אתה הרבה יותר סגור עכשיו על עצמך לאילו סיטואציות לא בריאות לעולם לא תיכנס. זה וואחד ידע." הבנתי, הפנמתי ומצאתי לאחר ייסורים לא פשוטים בעקבות המחשבות על המערכות הקודמות מאז גירושי, את האחת והיחידה לחיי זוגיות עד ליום מותי.

"אנחנו מסוגלים לחוש אהבה רק כשאנו אוהבים. כי האהבה היא באוהב." כתבה אודטה וכה צדקה. " אם מוותרים על מישהו אהוב ולא ראוי- לא רק שלא מאבדים ככה את האהבה- זה התנאי ההכרחי כדי למצוא אחת חדשה וטובה יותר" היא מסכמת בכישרון רב. זה נכון. אוהב היום כפי שלא אהבתי מעולם.

 אוהב ונאהב מזה שנה וחצי עם אישה מדהימה. האישה של חיי. סופי. לקרוא ולשמור את הכתבה של אודטה. כך אני ממליץ וכך אעבירה בין חברים טובים.

ד"ר אבי זלבה