מסעות שמעון
שמעון כרמון מדבר וחושב מהר. כיום הוא מטפל בנושאי ארגון ותפעול שונים בתנועת "בני ברוך" ומפיק את תוכניות הטלוויזיה והשיעורים המשודרים דרך הערוצים המקומיים בלוויין ובכבלים. למעשה, אם לא היה אומר שהוא בן חמישים ושתיים, לא היינו מאמינים שזה גילו, אבל לאחר שהקשבנו למהלך חייו, קלטנו שבמספר שנותיו עבר מספיק בשביל כמה גלגולים.
"נולדתי בחדרה, גדלתי שם עד גיל שתיים עשרה וחצי ואז החלטתי ללכת לקיבוץ".
מה זאת אומרת "החלטת"?
"החלטתי. פשוט... אולי אני אקדים סיפור לפני זה. אבא שלי נפטר לפני שנולדתי, ואחד הזיכרונות שממש הטביעו את החותם שלהם עלי הוא מגיל ארבע- חמש. הייתי ילד קטן, וראיתי שלרוב הילדים יש אבא, ושאלתי את המשפחה ואת הקרובים איפה אבא שלי? ואמרו לי, אבא שלך מת. אז שאלתי, מה זה מת? אז אמרו, הוא לא קיים. אמרתי, מה זה הוא לא קיים? ואמרו, הוא נעלם, נו, הוא איננו וזהו."
"זו הייתה תמונה מדהימה, כי בתור ילד פתאום הסתבר לי שהחיים נגמרים במוות, בכלום. ופתאום כל הדבר הזה שנקרא חיים, במיוחד חיי היומיום של המבוגרים, נראו לי ריקים לגמרי. לא הבנתי לאן כל האנשים האלה רצים, בשביל מה, אם בסוף אין כלום. וזו החוויה שכל הזמן יצרה בי את הדחף הזה, לחפש, להסתובב, לנדוד, ומהרגע הזה זה אף פעם זה לא הרפה ממני. ואז בגיל שתיים-עשרה וחצי החלטתי שאין לי כלום איפה שאני גר".
...מה עם משפחה?
"המשפחה התנגדה, ואמא שלי בכתה, אבל כבר אז הייתי עקשן ואמרתי להם, או שאני הולך לקיבוץ או שאני לא עושה כלום.
וכך, בשנת 67' שמעון מוצא את עצמו בקיבוץ גדות שבעמק החולה ומתוודע "לחיים חדשים לגמרי. בלי הורים, ארבעה בחדר, אווירה של חלוציות וכל זה". אך גם בקיבוץ הוא זוכר את עצמו "די שובב", לא ממש מתיישר עם המסגרת, לומד רק מתמטיקה, פיזיקה וכימיה, וכך מסיים את התיכון ומתגייס לצבא.
"שנה אחרי שהתגייסתי פרצה מלחמת יום כיפור. תפסתי טרמפ בדרך לסיני, ובצומת רפיח התנגשה בנו מונית שהגיעה מכיוון עזה. ישבתי מאחורה וראיתי את המרצדס מתקרבת ועומדת להתנגש בנו, ואני מחזיק ככה בשני המושבים, והרכב מתהפך כמה פעמים, ופתאום אני רואה את הגוף שלי שם זרוק. ממש פצוע, זרוק".
"אתה יודע שאתה מת. ואתה מרגיש פנטסטי. הרגשת שקט כזו... וזה ממש מעניין את הסבתא שלך אם ישרפו או יחתכו לחתיכות את גוש הבשר הזה שזרוק שם, ואתה יודע שזה היית אתה, ואתה יודע שעכשיו אתה מחוץ לגוף הזה. אני זוכר שאמרתי לעצמי, וואו, כאילו, זה המוות? אני כאן מרחף מעל הגופה? והתפלאתי מההרגשה הזו, הרגשה מציאותית יותר משאני יכול להגיד לך על הרגע הזה, שבו אני לא יודע אם אני חולם או לא. אבל אז ידעתי שאני לא חולם."
כך זה באמת הרגיש?
"ידעתי שאני מת. כאילו, הגוף שלי מת, אבל הרגשתי חיות שלא הכרתי, קלילות כזאת. ואין לך שם זמן, אני לא יודע אם החוויה הזאת נמשכה דקה, שנייה, ממש אין לי מושג. ואז חשבתי מה אמא שלי תגיד כשיגידו לה שאני מת, וכאב לי בשבילה, ופתאום הרגשתי את עצמי בחזרה בתוך הגוף, עם כל הכאבים והפאניקה מסביב".
החוויה הזו, ששמעון עובר בגיל תשע-עשרה, משנה לו שוב את היחס לחיים. הוא משתחרר, יורד לעבוד באילת, פוגש בחורה שוויצרית, ועובר לגור איתה בשוויץ.
"ככה התחילה תקופת נדודים של עשר שנים בערך. פעם בשנה-שנתיים הייתי חוזר ארצה ממש מתוך כוונה להתיישב רגע, אבל אחרי ההתרגשות הראשונית, חודשיים, שבועיים, עוד פעם תרמיל על הגב, וקדימה למטוס. ההרגשה ש'יש שם משהו' לא עזבה אותי. ידעתי שעצם זה שאני רוצה למצוא אותו, הופכת אותו לקיים עבורי".
שמעון חורש את העולם, עובד בעבודות שונות, כמו מדריך ספארי באפריקה, וחקלאי באירופה. הוא לומד פילוסופיה, תיאולוגיה, ביולוגיה, אסטרונומיה, קורא כל מה שמזדמן לידו ונראה שיש בו שמץ של רוחניות. הוא מצטרף לקבוצות שונות, חוקר צורות חיים בקומונות ובכתות, בין השאר בבית העשירים של חברתו הצרפתייה והאריסטוקרטית ובבקתת הקש של שבט אפריקאי נידח, בקיצור, חווה את העולם דרך אין ספור מקומות ואנשים. בין לבין הוא מספיק להתחתן פעמיים.
"בעצם גם בארץ, עם המשפחה, נדדנו די הרבה. ואני, שבאופי שלי נודד ולא מזדהה עם כלום, מוצא את עצמי עם ילדים, ולא יכול להתנתק. פתאום זה יצור חי, שהוא יום-יום איתך, והחיים שוב משתנים. ואז, כשהבן הגדול היה בן שש והקטן בן חצי שנה, אשתי נפטרה ממחלה. ואני, שבעיקרון לא רציתי לא אישה ולא ילדים, מוצא את עצמי מגדל שני בנים, כשאמא שלי חולה ולא יכולה לעזור לי וההורים של אשתי במילאנו. לא קיבלתי שום סיוע. למזלי היה לי אז עסק ויכולתי להרשות לעצמי תמרון מבחינת זמן.
ההתמודדות עם המוות הייתה כואבת, אבל זו אחת החוויות הכי חשובות שהיו לי בחיים. קיבלתי יחס לחיים, פרופורציה. זה עוד יותר הדגיש בעיני את מה שכבר הרגשתי, את הארעיות של החיים האלה, ואת זה שאין מה לרדוף אחרי שום דבר, חוץ מאשר אחרי מה שבפנים".
לאחר תקופה מסוימת שמעון מכיר את מי שהופכת לאשתו השלישית, מצטרף לקבוצת אנשים שעוסקת בחיפוש רוחני ומתחיל לנהל את "בית חיים אחרים". שם, דרך כתבה שעשו במגזין "חיים אחרים", הוא נחשף לאתר האינטרנט של "בני ברוך".
"המאמר הראשון שנפלתי עליו, או שהוא נפל עלי, היה המאמר של בעל הסולם על חופש הבחירה. זה היה כמו סכין לתוך הלב ממש. אני זוכר שקראתי אותו כמה פעמים ולא יכולתי להפסיק. למרות שהרגשתי שאני לא מבין כמעט כלום, ידעתי שהאדם שכתב את זה פשוט יודע הכל. זה החזיר אותי לחוויות שהרגשתי אפילו בתור ילד. אפילו כעסתי. לא הבנתי איך יש ידע כל כך עתיק, שהיה קיים כל הזמן, ואני לא הכרתי אותו עד עכשיו. אבל אחרי המאמר הזה ידעתי, והרגשתי שהגעתי הביתה. בפעם הראשונה, באמת הגעתי הביתה. אפילו העברית שלו נראתה לי על-אנושית. הייתי קורא ובוכה מהתרגשות, שסוף כל סוף באמת יש משהו. אני זוכר כשהתחלתי להגיע לשיעורים ישבתי קרוב לרב והרגשתי שאני לא יכול לעצור את ההתרגשות, אז הלכתי לשבת בסוף שלא יראו את הדמעות".
"נדהמתי לגלות שמה שחיפשתי כל החיים, מאז שנולדתי, נמצא כאן. ידעתי שזה האוכל, המזון, שכל החיים רציתי לאכול. וכל האנשים האלה שאתה רואה מסביב, הם בעצם ממש חלק ממך. אני, שכל הזמן ברחתי, הבנתי פתאום שזה כל מה שאני רוצה. את ההרגשה הזאת, של החיבור המיוחד הזה עם האנשים. כל החיים סלדתי מזה, זה נראה לי דביק, וכאן פתאום ההיפך הגמור. תמיד כל הקשרים והיחסים בין אנשים נראו לי לא שלמים, והרבה פעמים ראיתי את הצביעות והשטחיות, וכאן הרגשתי ממש בר מזל, מין חופש כזה. והחופש הוא דווקא להיות עם החברים, להרגיש אותם, לאהוב אותם, לעבוד איתם. לא שלפעמים אין ויכוחים במסגרת העבודה, אבל הקשר והמטרה המשותפת, והעובדה שכולם רוצים את אותו הדבר ומוכנים לעשות הכל בשביל זה, זה דבר נשגב ועדין. זה לגלות באמת את החומר שכולנו עשויים ממנו. נרצה או לא נרצה, אנחנו גוף אחד, ואני בלי הגוף הזה לא יכול לחיות".
למה מרגש אותך כל כך להפיץ את חכמת הקבלה?
"כי אתה פשוט רוצה שהחכמה הזאת, הידע הזה, ההרגשה הזאת שאתה מרגיש, שזו תהיה חוויה של כולם. אתה גילית את הסוד, גילית את התכלית לקיום שלך, ויש לך משמעות לחיים, תשובות לשאלות למה אתה קם בבוקר, למה אתה חי, למה אתה אוהב, ואתה פשוט רוצה לתת את זה לכל העולם."
"עכשיו יש שלטים באיילון, בכניסה לרחוב המסגר, בגני התערוכה. אתה קולט שזה מתחיל, שזה מגיע".
תגיד, מה החלום שלך?
"שהדבר הזה לא יפסיק. הדבר הזה שמחבר בין בני אדם, שפותח את המציאות, שזה לא ייגמר, ושזה יגדל עוד ועוד, ההרגשה הזו, של מעיין שמתוכו יוצאים מים חיים, שמתוכו יוצאת חיות, שמתוכו יוצא הכל".
משה חוזר הביתה
"גדלתי בבית דתי, עם חינוך דתי רגיל, כזה שבכל בוקר צריכים לנסוע לבית הספר מקצה אחד של חיפה, ב"כרמל הצרפתי", ועד לקצה השני ב"אחוזה", עם מעשיות חז"ל ופירושי רש"י, וכמובן בני עקיבא מכיתה ד'. בילדות מצאתי את המפלט שלי בכדורגל, בחוץ, במגרש, במשחקי פנטזיה, או בשבתות, בבית הכנסת. זה היה עולם די מגונן וקסום, מצטופף עם אחי הקטן מתחת לטלית הענקית של אבא, עם זיכרונות מלאים בצבע וריח ומנגינת התפילה. בכל אופן, זה היה מפלט, כי בבית היה קשה מאוד להישאר".
ואכן, בבית היה לא קל. הוריו קשי היום גירדו בקושי רב את פרנסתם ובנוסף סבלו מבעיות בריאותיות. אביו היה נכה צה"ל שסבל מפציעה קשה ברגליים ואימו שהשאירה משפחה באיטליה ועלתה ארצה, עיוורת כמעט לגמרי, מצאה את הכוחות לטפל בבעלה ובשלושת ילדיה. אלא שבגיל שתים-עשרה נפטר אביו מדום לב, וכך מצא את עצמו משה, בעל כורחו, מתפקד כראש המשפחה.
"אני זוכר תקופת התבגרות די מבולבלת, בניסיון להבין מה קורה איתי, עם ההרגשה שאין אף אחד שיסביר לך שהחיים ממשיכים. העובדה היא שאתה פשוט יתום. אז אתה הולך לבית הספר, אבל תמיד יש הרגשה של חוסר וודאות, של חוסר ביטחון, איזשהו ערפול כזה בחיים. בגיל ארבע עשרה עברנו דירה והפסקתי ללכת לבית כנסת. עולם הדת כבר לא קסם לי, משהו שם הלך לאיבוד. לקראת סוף הלימודים הורדתי את הכיפה, הרגשתי שאין מסגרת שאני מתיירא מפניה. עד אז הסתרתי את עצמי, ולא היה נעים לי שיראו ושידעו, אבל אחרי שזה התגלה, זה נהיה פשוט יותר. בצבא נפתחתי לעולם חדש שלא הכרתי. התחלתי לקרוא המון ספרים, מכל סוג ולשמוע מוזיקה, בעיקר קלאסית, אבל גם הרבה רוק, מכל הסוגים. התחלתי גם לצאת בלילות ולטיולים, אתה יודע, הכל התחיל פתאום... זו הייתה ממש התפרצות של כל תחומי העניין ביחד, והתחלתי כבר לחשוב על אוניברסיטה".
משה השתחרר מהצבא, טייל בארצות הברית וחזר ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה. הוא שילב לימודי אמנות, שפות ומוסיקה, סיים בהצטיינות והתקבל לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת תל אביב. בחופשה שלפני פתיחת שנת הלימודים הוא נסע לאיטליה, למשפחה של אימו.
מה חשבת לעשות שם?
"לא יודע, פשוט חשבתי להגיע. כנראה הצורך הזה באהבה הניע אותי. בכלל, נראה לי שאהבה זה מה שמזיז אותנו ממקום למקום. חזרתי לדודים שלי, ולעיירת היין הקסומה מונטלצ'ינו, שלוש שעות מרומא. הגענו הביתה, הנחתי את המזוודות, עשינו ארוחה יפה, והתחלתי ללמוד את השפה, לצלם, לטייל, פשוט לחיות שם, ולחיות טוב".
כשמתבוננים בתמונות שמשה צילם, חלקן מודפסות על בדים גדולים ותלויות אצלו בדירה, קשה להאמין שהוא לימד את עצמו את אמנות הצילום לבד. אלו מסוג התמונות שאתה עומד מולן ולא יכול לזוז ולא מבין אם זה ציור או צילום, ומבין שיש לך עסק עם מישהו שנועד לצילום, שהמצלמה בשבילו היא פשוט שלוחה של העין שלו, של הלב שלו. גם לתחום הצילום הגיע משה לגמרי במקרה. כשחזר לארץ, הוא שלח תמונות שצילם לדודים שלו למזכרת והם, שזיהו מיד את הכישרון, קנו לו מצלמה מקצועית במתנה ועודדו אותו לפתח את התחביב.
"האמת היא שאף פעם לא חשבתי שיש לי כישרון בולט במשהו. אולי קצת בפסיכולוגיה. אמנם כתבתי, ניגנתי, ועסקתי באמנות, אבל לא ראיתי את עצמי ממש כעילוי. תוך כדי שאני מצלם, התחלתי להבין איך אני יכול לראות את המציאות דרך עיניים של רגש. הייתי הולך ומתבונן, ופתאום מרגיש איזושהי התנפצות של רגש בתוכי וכך הייתי יודע שאני צריך ללחוץ על הכפתור ולצלם. כך אני פועל עד היום למעשה."
משה התחיל להרוויח יפה, ואחרי שנה עם המשפחה הוא שכר בית "באחד המקומות הכי יפים שראיתי בחיים שלי - בית אבן עתיק שניצב בתוך נוף. במקום הזה משה התחיל לחיות לבדו, קרוב מאד לטבע, הוא והמצלמה.
"פתאום היה לי פנאי לחשוב על עצמי, מה שאף פעם לא עשיתי. אפילו התחלתי לכתוב יומן. התחלתי גם לחשוב על הקשר עם החברים שלי, ובכלל, על כל מה שקרה לי בחיים. הרגשתי זר, בלי יכולת ממשית להשתלב - מסביבי כולם קתולים ופתאום היהודי שבי מרים את ראשו מבפנים. התחלתי לחזור קצת למקורות הדת. ביקשתי מהאחים שלי שישלחו לי איזה לקט מעניין שהיה לאבא שלי, אבל הרגשתי שזה לא זה, שזה לא מספיק לי, ובמקביל הבדידות. בתוך הטבע האדיר הזה התחילה להעיק, הרגשתי צורך במשהו נוסף. צילמתי, עשיתי תערוכות, ייצגתי את איטליה במדינות שונות וכל מיני דברים כאלה, ובכל זאת היה חסר משהו, יותר ויותר. פתאום היה לי חשוב להשיג את ספר הזוהר. שמעתי עליו כל מיני מעשיות. אבל אינטרנט לא היה לי, בקושי היה שם טלפון, אז באחת הגיחות לארץ חיפשתי את הזוהר והאתר הראשון שקפץ לי בחיפוש היה זה של 'בני ברוך'. ראיתי שיש שם עוד המון מקורות, אז הורדתי גם את 'תלמוד עשר הספירות', כתבים של הרב ברוך אשלג ואת כל החומר הזה לקחתי איתי בחזרה לאיטליה. התחלתי לקרוא והעיניים שלי נחתו ישר על 'ההקדמה לספר הזוהר' של בעל הסולם. קראתי אותה, אבל לא הבנתי כלום. הבנתי אותה כמו ילד דתי."
אבל משה המשיך להתעמק בכתבי המקובלים. "השפה של בעל הסולם פשוט הקסימה אותי. לא רק העברית הגבוהה שלו, אלא גם הדיוק והתכליתיות. הרגשתי שאין מילה אחת מיותרת, שכל מילה ממש חקוקה בסלע, ומאוד הצטערתי שאני לא מבין אותו".
לשמחתו הטכנולוגיה הגיעה גם לבית האבן הכפרי שלו, ומשה החל לחקור את האתר של "בני ברוך", תוך שהוא מוריד שיעור אחד, במקרה את השיעור על ה"הקדמה לספר הזוהר".
"אני פותח את הקובץ ורואה רב שמדבר על האות הראשונה בהקדמה. התגובה הראשונית שלי הייתה זלזול - מה הוא כבר יודע, מה הוא מחדש, אבל המשכתי עוד דקה וזה היה המזל שלי, כי בדקה הזאת הוא הסביר משהו שלא ראיתי ולא הכרתי ואני זוכר את התחושה הזו שכאילו כל היוצרות מתהפכות פתאום, אני לא יודע איך להסביר את זה אפילו. זה כאילו שהוא מסיר את הפרגוד מעל הטקסט הזה ואני הייתי בהלם מוחלט. מאז התחלתי להוריד כמה שיותר שיעורים. יחד עם כל שיעור חשתי קרבה ומשיכה הולכת וגוברת לקבוצת האנשים הזו. התחיל להיבנות בי מין רצון מאוד חזק לצאת מהמקום שאני נמצא בו. הרגשתי שאני רק רוצה להיות שם".
משה מתחיל להרגיש לא נוח באיטליה, והצילום כבר לא ממלא אותו כמו בהתחלה. הוא נזכר בתערוכה מאוד מכובדת ונחשבת של ארכיון הצילום הכי נחשק, ואת עצמו יושב בקרן זווית עם הגב אל הקיר, מעליו כמה תמונות שצילם, ושום דבר מכל זה לא מעניין אותו חוץ מתכנון החזרה שלו לארץ.
"מאוד רציתי ליצור קשר עם 'בני ברוך' אבל לא ידעתי איך. מצאתי מייל של אחד החברים וכתבתי לו מכתב בשפה גבוהה כזו, עד כדי כך הושפעתי מבעל הסולם... קיבלתי תשובה זהירה, ששמחים מההתלהבות שלי אבל אולי לא כדאי למהר, ולשקול אופציות נוספות להמשיך ללמוד משם. בדיעבד, הבנתי שקיבלתי תשובה כזו כדי שאבדוק האם אני באמת רוצה להגיע אליהם."
משה משתתק לכמה שניות, וממשיך לספר על רגע החזרה לארץ, יומיים לפני חג שמחת תורה. הוא כבר ידע שאת שמחת תורה הוא יחגוג עם חבריו משיעורי הקבלה באינטרנט. הוא קיבל הסבר איך להגיע למקום, התלבש בבגדי החג, ומצא את עצמו במקום שכבר הכיר טוב כל כך.
"אני זוכר שראיתי את כל הדמויות שזיהיתי בווידאו, וכולם נראו לי פתאום כל כך יפים וכולם. קיבלו אותי בסבר פנים יפות כל כך, והיה לי ברור שעשיתי את הצעד הנכון, הרגשתי שממש הגעתי הביתה, לבית שלא דמיינתי שיש כזה.
אני זוכר שבחג הזה שרים את השיר 'אתה בחרתנו מכל העמים', ואצלי זה פתאום קיבל משמעות אחרת. כלומר, בזכות האנשים האלו, שהפיצו את מה שהם לומדים לכל העולם, יכולתי להוציא את עצמי מכל העמים, מכל האיטליה והמחשבות, ומכל מה שעברתי בחיים ובכלל, ולהגיע למקום שיש שם את ה'הוא' הזה, שבחר בך. אני זוכר שראיתי את הרב לייטמן שתמיד הייתי רואה אותו בווידאו כאיזו דמות רחוקה כזאת, ואני מסתכל עליו ואני כל הזמן על סף דמעות, כאילו אני יושב, ואני לא מאמין שאני כאן".
מה החלום שלך?
"החלום שלי הוא להרגיש את זה כל הזמן, את האהבה הזאת, להיות מסוגל לתת אותה בעצמי בצורה רצופה, זאת אומרת, אהבה שתמיד מתגברת ותמיד מתעלה ללא הפסק.
דרך העבודה בעיתון למשל, כל שבועיים מחולקים איזה 250 אלף עותקים אם לא יותר להמוני אנשים, וכולם יכולים לקבל את זה. אתה פתאום מקבל תחושה של אחריות, תחושה שאתה שליח. אלו תחושות מוזרות, כי אם הייתי שומע את הצורה שבה אני מדבר היום לפני כמה שנים הייתי אומר שזה נשמע מס שפתיים, מהפה לחוץ, אבל כשאתה מתנסה בדברים וברגשות חדשים, שיש להם עומק אחר ומימד שונה, אתה מבין מה אתה באמת צריך לעשות, מי אתה באמת".
