על מוטוריקה עדינה ועל כתיבה 

התנועות והפעולות המוטוריות נחלקות, באופן מלאכותי, לשני סוגים:

בקבוצת המוטוריקה הגסה כוללים פעילויות שמתבצעות על ידי מספר איברים או על ידי איברים "גדולים".

בקבוצת המוטוריקה העדינה כוללים את הפעילויות שמתבצעות על ידי איברים יחידים או קטנים.

לדוגמה -

מסירת כדור במשחק מסירות פשוט, פעולה מתוחכמת שמצריכה מהזורק מספר אינסופי של חישובים פיזיקאליים, של תיאום תנועתי מדויק, של תזמון, של ויסות כוח ושל כיוון, שייכת למוטוריקה הגסה משום שמדובר בכוח הזרוע (כל היד מהכתף ועד כף היד) ולעתים גם בגב וברגליים.

לעומת זאת, מצמוץ, נקישת לשון או הצלבת אצבעות הן פעולות שנחשבות עדינות.

המערכת העצבית אינה מבחינה בין השתיים ובכל זאת קיים שוני מסוים.

לכף היד יש במוח ייצוג הרבה יותר גדול מאשר לירך, הן במה שקשור לתנועה והן במה שקשור לתחושה. המשמעות היא שאנו יכולים לבצע תנועה של כף היד ולחוש בה באופן הרבה יותר מדויק מאשר בתנועת הירך.

המוח מפעיל את השרירים באמצעות מערכת העצבים. בכף היד, בעיניים ובפה יש כמות עצומה של שרירים קטנים. בכף היד יש גידים שממשיכים שרירים של הזרוע ושרירים פנימיים שנמצאים רק בתוך כף היד. כל השרירים והגידים הללו יוצרים מערכת מושלמת שמאפשרת לנו לפעול בדייקנות וביעילות. בתנאי...... שאנו אכן יודעים להפעיל אותה.

בנוסף, הכמות הגדולה של השרירים יוצרת מורכבות שצריך ללמוד לתפעל.

נוסף על המורכבות הזאת יש גם אפיונים לשרירים: השרירים יכולים להיות חזקים או חלשים, בעלי מתח (טונוס) גבוה או נמוך, בעלי כושר סיבולת גבוה או נמוך ועוד.

אז כיצד לומדים להפעיל את המערכת הזאת -

פשוט מאוד. מתאמנים.

ככל שהיד פועלת יותר, המוח מקבל יותר מסרים. המוח יכול להחליט לנסות פעילויות חדשות שלא התנסה בהן עדיין, לשכלל פעילויות שכבר נוסו וגם לתת לעצמו ביקורת על אופן הפעולה. חלק מהעבודה נעשית באמצעות מערכת העצבים וחלק באתרי המוח המתאימים.

לכן, ככל שפועלים יותר עם היד/עין/פה ניתן לפתח מיומנות גבוהה יותר.

כמובן שככל שמבצעים יותר פעולות השרירים מתחזקים יותר והפעילות הופכת קלה יותר.

כאשר ילד, מסיבות כלשהן, מרגיש שתחום מסוים קשה לו הוא עלול להחליט להימנע ממנו ולפתח תחומים אחרים, קלים יותר. אז מתחיל מעגל שבו הילד אינו מתאמן על דברים שקשים לו. הילד ממשיך לגדול והסביבה מצפה ממנו להישגים יותר ויותר גבוהים, אך הוא אינו ממשיך להתפתח באותו התחום ולמעשה יכולתו מצטמצמת יחסית לציפיות ממנו. כך אותו הילד מגיע לגיל 4-5 כשהוא אינו יודע לגזור. כך קורה גם שאחרי אימון קצר מאוד יחסית בטיפול, הוא מתחיל לגזור כאילו הבעיה מעולם לא הייתה קיימת.

קיימות גישות שונות בטיפולי ריפוי בעיסוק.

יש גישות שדוגלות באימון ובלימוד של התחום בו קיים הקושי. אם הילד מתקשה בגזירה, המטפל יעבוד אתו על גזירה.

ויש גישות שמסבירות את הקושי דרך בעיות בתחומים אחרים. תחום כזה יכול להיות ?למשל- המערכת העצבית. הגישות הללו מנסות לטפל במערכת הפגועה, והצפי בהמשך הוא לראות שיפור בגזירה גם אם לא הייתה עבודה ישירה על הגזירה.

איך כל זה קשור לכתיבה?

כפי שהסברתי בראשית דברי - אין ביטחון בכך שקיים קשר כזה.

הכתיבה היא הפעילות המוטורית המורכבת ביותר אותה האדם מבצע. היא מצריכה שימוש באינספור שרירים ותיאומים עדינים מאוד ביניהם. היא מצריכה ויסות כוח ועבודה בקני מידה קטנים מאוד. קיימות נורמות ברורות מאוד שמגדירות כיצד יש לכתוב ("כתיבה תמה") ועליהן הילד אמור להתאמן. בארצות בהן מקפידים על "כתיבה תמה" אמנות הכתיבה נלמדת במשך כל שנות בית הספר היסודי והתיכון. ואכן, עד שמתגבש כתב היד של האדם עוברות שנים רבות. רק לקראת גיל 20 אפשר להתחיל לראות כתב אופייני ויציב שלא ישתנה באופן מהותי בהמשך החיים.

אבל האם הכתיבה היא בעיקרה פעילות מוטורית?

אין ספק שפעילות מוטורית מהווה בסיס חשוב של הכתיבה, אך אם המוטוריקה הייתה החלק החשוב ביותר של הכתיבה הינו מצפים לראות ילדים בעלי קשיי כתיבה שכותבים ללא כל בעיה במחשב באמצעות המקלדת. האם זה כך? לא. ילדים שמתקשים בכתיבה - מתקשים גם לכתוב במחשב.

הכתיבה מכילה משתנים רבים שאינם מוטוריים כלל וכלל!

על מנת לכתוב יש לדעת מה רוצים לכתוב ומה ראוי לכתוב, יש לדעת מהם ההבדלים בין שפה כתובה לבין שפה מדוברת, יש להכיר כללים מוסכמים שנהוגים בכתיבה (סימני פיסוק, כותרת בראש הדף, חתימה בסופו, משפטים ברורים ומלאים וכדומה).

כמו כן, יש להכיר כללים מוסכמים לגבי אופן הכתיבה - מדוע האות "ד" שונה מבחינה צורנית מהאות "ר", וכיצד יש לכתוב "י" "ו" ו"ן" שונות זו מזו.

יש להכיר כללים מוסכמים נוספים אודות הכתיבה: מאיזה צד מתחילים לכתוב, מתי מסמנים רווח, באיזה גודל כותבים (הרי תלוי מה כותבים).

ואחרון חביב, יש לדעת שאותיות שונות מסמנות צלילים שונים וניקוד שונה מסמן הטיות שונות של הצליל. יש לדעת שלעתים שומעים את כל האותיות במילה ולעתים רק את חלקן ויש לדעת שלפעמים שתי מילים נשמעות אותו הדבר בדיוק אך נכתבות אחרת לגמרי.

הכתיבה מכילה, אם כן, משתנים רבים שאינם מוטוריים! חלקם פונולוגיים וקשורים בשמיעה ובהבנת שפה, חלקם קשורים בידע אודות כתיבה, חלקם בתפישה חזותית וחלקם בהבנת המרחב.

האם שמתם לב לכך שיש ילדים שמציירים נפלא אך אינם יודעים לכתוב כלל?

האם שמתם לב לכך שילדים משחקים לעיתים משחקים מוטוריים מורכבים עם הידיים אך אינם מציירים?

האם שמתם לב לכך שאחיזת העיפרון של מבוגרים רבים בסביבתכם הקרובה, משכילים ומצליחים בחיי היום יום שלהם, "לקויה" לחלוטין?

ואחרון חביב, האם שמתם לב שרובנו לא כותבים כלל בעיפרון? כמעט כולנו עברנו באופן כמעט מוחלט לכתיבה במחשב!...

כאשר מגיע אלי לטיפול ילד עם אחיזת עיפרון "לקויה" הדבר הראשון שאני עושה הוא להסביר להורים מדוע לא כל כך משנה כיצד הילד אוחז את העיפרון! הדבר השני שאני עושה הוא לבדוק אם אחיזת העיפרון מעייפת את הילד, אם היא יעילה עבורו, אם היא מכאיבה לו וכדומה. רק לאחר מכן אבדוק את יכולותיו במוטוריקה העדינה.

שני התחומים אמנם קשורים זה בזה, כתיבה מצריכה גם פעילות מוטורית רבה, אך אם הילד יודע לכתוב מכל הבחינות שאינן מוטוריות - הוא כבר ימצא את הדרך הנוחה עבורו לכתוב, גם אם יש לו קשיים מוטוריים.

וכמה טיפים לסיום :

• שחקו עם ילדיכם במשחקים שמפעילים את הידיים ומצריכים מיומנות עדינה. למשל: קיפולי נייר (יש אתרים נפלאים באינטרנט לאוריגמי פשוט ובסיסי, אבל אפשר להתחיל גם מסירה וממטוס).
• עשו עבודות גזירה כייפיות כמו מגזרות נייר.
• שחקו במשחקי בניה כמו לגו, קונקס, לייזי. ברשתות הצעצועים הזולות יש גם משחקים נהדרים בחמישה שקלים ליד הקופה.
• צרו דברים, השתמשו בחומרים כמו עיסת נייר (קרעו את העיתונים ביחד), דאס, פימו, פלסטלינה, בצק וחמר.
• אפו עוגיות ועוגות ביחד.
• שתפו את הילד בניקיונות, בסידור הבית ובבישול ובאפיה, בתליה ובקיפול של הכביסה ובקיצור - בכל עבודות הבית. וכן, כוונתי גם לילדים בגיל 3-4.
• שחקו בקוביות.
• עודדו משחק בגן שעשועים, השתוללויות וריצות מחוץ לבית (כמובן שיש לעודד גם זהירות).
• הכניסו כתיבה לסדר היום: כתבו ביחד את רשימות הקניות לסופר, כתבו דברים כדי לזכור, כתבו נקודות במשחקים וכתבו פתקים זה לזה.  ילדים צריכים להבין מגיל מאוד צעיר מדוע אנחנו בכלל משתמשים בכתיבה ומדוע הכתיבה חשובה.
• אל תצפו מילד בגיל 4 לכתוב יומן באופן שוטף בכל יום...... ילד בגיל הצעיר משרבט כל מיני סימנים, וזו הכתיבה שלו. תנו לו ליהנות ובקשו ממנו לקרוא את מה שכתב לכם.