פרק מספרו של הסופר המרוקאי דריס שרייבי 

לזכרו של דריס שרייבי

יגאל בן-נון

ב-10 במאי 1953 נרשמת אחת מפעולות הטרור העצמאיות המוזרות ביותר במאבק נגד שלטונה של צרפת במרוקו. אחמד אחנסל, ברברי עובד אדמה מן האטלס התיכון, הרג ביוזמתו האישית ולבדו צרפתים שנקלעו ליד כפרו תדלה. כיוון שהמתנקש נתפס ונחקר, ניתן היה לעמוד מעט על דמותו ולתהות על מניעיו. תחילה רצח אחנסל שוטר בתוך עמדתו, תוך שימוש בנשקו של השוטר. ארבעה ימים לאחר מכן הודיעו על מותם של פקיד ממשלתי ואמו, של אישה צעירה ובן זוגה, שנסעו על אופנוע ושל זוג נוסף שטייל ליד סכר בין הנהרות (בין אלווידאן). הרשימה התארכה והפניקה גדלה. מי שנטה לחשוב שמדובר במשוגע התבדה. כעשרת אלפים איש גויסו על ידי המשטרה לאיתורו של המתנקש, אך רק פרס כספי של מיליון פרנק ותמימותם של כפריים אחדים הביאו ללכידתו.

ארבעה עשר יום לאחר ההתנקשות הראשונה פנה הרוצח מתדלה לשלושה כפריים מן האזור וביקש מהם אוכל. הם זיהו אותו, מבלי שידעו שהוא מבצע את מעשיו ממניעים לאומיים. הם פירקו אותו מנשקו ומסרו אותו למפקד המשטרה המקומית. מפקד המשטרה הצרפתי פיליפ בוניפס עצמו והממונה על כוחות הביטחון במרוקו הגיעו למקום כדי לחקור את האיש. "חיכינו לראות תימהוני או מטורף עצבני בעל פנים מפחידות ומראה של רוצח, אך מצאנו אדם אדיש, מודע לגורלו, שהתנהגותו אינה מסגירה שום תחושת פחד". לשאלה למה הוא רצח, הכפרי השיב בשלווה: "כך רצה האל".

מה מניע כפרי זקן מנותק ממוקדי החיים הפוליטיים לרצוח הבוז הניבט מעיניהם של הזרים ותחושה בסיסית של עלבון והשפלה, הם המניע לתחושת הנקם. תחושה זאת לא היה בה מן הלהט הרעיוני, אפילו לא שנאה עזה, אלא תחושה שההתנקשות היא הדבר הנכון ושיש לבצעה באופן אינסטינקטיבי. הדבר נעשה כשיגרה של עבודה, בשלוות נפש, כמעט באפטיה. למרות נטייתם של היסטוריונים להסביר, בהתאם לתפיסת עולמם הפוליטית, מניעים פטריוטיים, חופש ועצמאות טריטוריאלית-מדינית, כגורמים מולדים המהווים מניע עיקרי למתנקשים, נדמה שעל פי דוגמה זו, הדחייה שמעורר הכובש הזר, ובעיקר ההתקוממות נגד ההשפלה הם הגורמים הקובעים.

דמותו של הרוצח מתדלה מזכירה דמות ספרותית נוספת: "האב מילון", החקלאי מנורמנדי מסיפורו של גי דה-מופסן, שהורג 51 גרמנים ללא חרטה, כיוון שבאו להתמקם בארצו מבלי שהתגרה בהם. הוא ראה בהריגתם דבר טבעי ביותר. בשנת 1981 פרסם הסופר המרוקאי דריס שרייבי, את ספרו "חקירה בכפר", בו הוא תיאר בעט שנונה את דמותו של "המפקד פילגר", דמות המזכירה באופן מפתיע את אישיותו ומניעיו של הברברי מתדלה, אחמד אחנסל.

דריס שרייבי נפטר באחד באפריל 2007 בגיל 81 בדרום צרפת. הוא נולד בשנת 1926 באלג'דידה (מזגאן) במשפחה שמוצאה מפאס, כתב צרפתית כמו טהר בן ג?לון הצעיר ממנו. הוא למד כימיה ונוירו-פסיכיאטריה בפריס והחל לפרסם רומנים משנת 1954. דריס שרייבי מתאר בספריו את המרד נגד האב ואת הקיבוע באהבת האם. הוא מרד גם בבורגנות ובאסלם המסויד. ספריו "העבר הפשוט" ו"ההמון" דנים בבעיות הזהות החריפות, בחיים בין מזרח למערב. ביצירתו הוא מותח ביקורת על החברה הפטריארכלית השמרנית ומפנה מבט לעבר דמויות שבשולי החברה: מנוצלים ועקורים. הירחון הפוליטי-ספרותי "לם-אליף" (למד-אלף = לא) גינה בהזדמנויות אחדות את הסופר שרייבי על בחירתו בשפה הצרפתית וראה בספרו "חבר אחד ייבא לבקרנו", את שלילת עברו.

השפלתו של אחמד אחנסל אופיינית למצבה של הקהילה היהודית במרוקו ערב עצמאותה. היהודים שתו בצימאון רב את תרבות צרפת ושפתה אך שנאו את נציגיה במרוקו. לאורך כל ימי החסות הצרפתית הם סבלו השפלות כילידים ולא מעט פעמים אנשיו של פיליפ בוניפס ניסו להסית מוסלמים נגד היהודים. יהודי מרוקו ברובם הגדול אמנם לא נטלו חלק פעיל בתנועה הלאומית המרוקאית, אך עצמאות מרוקו הורגשה אצל רבים באנחת הקלה ובתקווה לפריחה חדשה. תחושה זו כונתה בידי נציגי המוסד שהחלו לפעול אז במרוקו כאופוריית העצמאות וכתור זהב של הקהילה. דריס שרייבי שייך לדורם של מנהיגי האומה המרוקאית החדשה, מברכ בכאי, עבדלקדר בן-ג'לון, מחג'ובי אחרדן, מוחמד אופקיר, עבדרחים בועביד ומהדי בן-ברכה. רובם ניהלו קשרים אמיצים עם הקהילה היהודית, דאגו לזכויותיה ויותר מכל חשו הערצה רבה לישראל. עם הזמן, הסכסוך הישראלי ערבי והשתקפותו בתקשורת טרף את הקלפים ופגע בהרמוניה זו. הקטע מספרו של דריס שרייבי הוא הוקרה לפעילותם של ראשי השלטון במרוקו לאחר עצמאותה למען הקהילה היהודית בארצם.

המפקד פילגר

מאת דריס שרייבי

תרגם מצרפתית יגאל בן-נון

המפקד פילגר היה בן כפר, אדם כמונו. הוא לא היה אלא איש מן ההר. איש זקן היה ודבר לא התרחש בחייו. עד היום ההוא. הוא לא היה מפקד לשעבר, רק בן כפר כמונו. שום סיפור לא קשור אליו, לא בעבר ולא בעתיד. אדם שקט ומאושר. ואז, יום אחד, הוא ירד לכפר השכן, בידיו שתי תרנגולות קשורות בכרעיהן אחת לשנייה ועל זרועו סל מלא ביצים.

- איזה כפר שאל המפקד.

- שם, בצידו השני של ההר. הם ברברים כמונו. הם הרי אחינו. הוא ביקש לפקוד את השוק. יום אביב היה. העיירה הקטנה לא רחוקה, מהלך חצי יום. ביצים ותרנגולות היו לו. ביקש הזקן למכור אותן למי שאין לו ולשוב לביתו מצויד במה שחסר לבני ביתו, מעט קמח ועלי תה למשל. הוא יצא מוקדם בבוקר ורצה לשוב לפנות ערב. בן הכפר הזקן לא ידע שפחד אלוהים ירד מעברו השני של ההר. את הדרך הכיר היטב. בן הכפר צעד בשלווה וללא דאגה.

הוא הצליח למכור את שתי התרנגולות וגם את הביצים. בכיסי הג'לבה שלו נקשו מטבעות כסף. הוא צעד יחף, טורבנו על ראשו, כפי שרגיל היה לעשות בכל פעם שצעד אל הכפר השכן. שם ליד תחנת הרכבת, התיישב על המדרכה לרגלי הולכים ושבים...

לפתע עצר לפניו ג'יפ בחריקת גלגלים מתכתית. שני חיילים במדים מנומרים ירדו, רוביהם מוצלבים על החזה.

- אתה שם! ניירות!

הוא לא הבין מה רוצים ממנו אנשי המלחמה. אבל יהיה בסדר. הוא הרי ירד מן ההר למכור את סחורתו והיה בדרכו חזרה לביתו, לא יותר. חיילים אלה לבטח יניחו לו ללכת לדרכו. לכן התקדם לעברם, הביט בהם ללא מורא וללא התגרות, כפות ידיו פרושות לפניו, כהוכחה לכנותו.

- מאין אתה בא שאל האיש הנמוך שנראה כמפקד וכאיש רע.

- מה

- אתה חרש או מה מאין באת מנין תג'י קרא השני בערבית קסרקטינית.

- אה, משיב בן הכפר בהקלה. נג'י פילגר (אני בא מתחנת הרכבת).

ברגע בו נאמרו מילים פשוטות והגיוניות אלה, אימת המלחמה נחתה על בן הכפר בעצמה אדירה. הוא מצא עצמו בחלקו האחורי של הג'יפ הדוהר, איבריו קשורים בטורבנו, ספוג מכות וזב דם.

- זה פלגה. טרוריסט! הוא מודה, החלאה!

- איפה הנשק אתה פותח את הפה או לא איפה האחרים

- נג'י פילגר. נג'י פילגר.

כל הלילה עד עלות השחר, לא פסק לשוב ולומר את האמת לאמיתה. אמת משמיים. אך לא האמת של בני האדם. הוא בא מתחנת הרכבת... הוא לא גרם עוול לאיש והיה עייף...

המנוחה והנחלה שבו עם בואו של בעל הדרגה... הקצין דיבר אתו בשפתו, ללא מבטא זר. מתברר שבשפתנו הכול פשוט. כך מתברר משיחה עם קצין זה שנד בראשו: כן אדוני באתי מתחנת הרכבת - פילגר.

- פלגה (טרוריסט) אני לא. בחיי אלוהים ונביאו ודה גול של הנוצרים. אני לא פלגה, אדוני.

טעות אנוש פשוטה פלט הקצין בפני החיילים. אף אחד לא התנצל בפניו. לאף אחד לא היה די אומץ לעשות כן. אפילו בושה לא חשו החיילים. הם אפשרו לו לאסוף את מטבעות הכסף כשהוא זוחל על ארבע עד לשולחן העינויים שם חווה את החוויות הקשות. מטבעות הכסף היו קרות כלבותיהם של אנשים שראשם הפך לראש חזיר... הוא עזב את המרתף באטיות, בהליכה לאחור, כאילו ביקש לעצמו את כל הזמן שבעולם כדי לצלם בעיניו כל תו בפניהם של היצורים שזה עתה פגעו בצלמו האנושי.

שבעה ימים ושבע לילות ישן במערה, בלי לאכול ובלי לשתות... מנותק מעצמו ומן הסובבים אותו... תחבושות עלים ושורשים כיסו את ציפורניו, את רגליו, את עורפו ואת בטנו מפני חריכתם של בדלי הסיגריות. צלקת עמוקה נחרטה בראשו, מעמיקה יותר ויותר, כמו קוץ מורעל. תחושה שלא הכיר מעולם: נקמה... שנאה.. אכזריות ורצון לגרום למוות. האיש הפשוט מן הכפר, שנולד כאדם טוב ונותר טוב עד שלהי שיבתו, הפך בשבועות ובחודשים הבאים ל"מפקד פילגר".

אף יחידה לא עמדה לרשותו. אף לא חייל אחד. משך זמן רב, חשבו לוחמי חזית השחרור הלאומי שנמר צמא דם מסתובב בלילות בהרים ובנחלים. כאשר נודע הסיפור ב"טלפון הערבי", העניקו לו הבריות את כינויו: המפקד פילגר והניחו לו לנהל בשקט ובצנעה את מלחמת היחיד שלו. עבורם הוא היה שותף ללא כוונות רווח... ללא מפקדה, ללא לוגיסטיקה וללא נשק. רק סכין עם ידית כפופה, עם להב הננעצת באימא אדמה בתום השימוש. הוא לא חש הנאה להרוג, אבל הרג. הוא ביקש לקרר את ליבו כדי לשוב להיות בן כפר מן ההר, כפי שהיה בעבר.

לא פעם סייע לאנשי המלחמה מרצונו הטוב. הוא היה מוכן לבצע הכול ובלבד שיניחו לו לנפשו.

- ראית מחבלים

- אה

- ערבים, מחבלים.

-אה ענה בן הכפר.

סכינו של המפקד פילגר לא הבהיקה בחושך. היא החלידה. במוצב עמד שומר על משמרתו. כאשר באו להחליפו, נותרה שם רק גווייה שחוטה מאוזן לאוזן. הרוג אחד ללילה, נקמה אחת כל לילה. זה מספיק. הרי שלוש מאות שישים וחמישה יום בשנה. אולי עם השנים קצת יותר. כאשר הפציע השחר נמצא אי שם, בין ההר למישור, כפרי זקן ישן, פה פעור... זה הכול.

מבטו של מפקד פילגר נישא למרחקים. בעיניו ובמוחו הוא צילם אנשים וחפצים, לאט ובסבלנות, מבוקר עד ערב... לאחר מכן התרכז בהדרגה במעשיו ובתנועותיו של איש אחד בלבד: חייל זה הוא הגרוע מכולם. עם רדת החשכה הוא יהיה הקרבן. כך נגזר גורלו במרום. "מכתוב". המפקד פילגר אינו אשם, כל אחד וגורלו. הצללית מגיעה לטרף... לאחר מכן נכנס מיד המפקד פילגר לבור אותו סימן בעוד מועד.

עם מותו של כל אדם התקרר ליבו במקצת... כך זה היה. הוא בכה. לאורך שבועות וחודשים של מעשי רצח הפך בכיו חזק יותר, הוא בכה יותר ויותר. שמעו אנשים את בכיו מרחוק ובאו לנחמו. אולי אסון פקד אותו. פילגר לא הוציא מילה, לא הקשיב לאיש. התייפחות חנוקה הרעידה את כתפיו.