דמותה של הקהילה היהודית במרוקו העצמאית בעיני שליחי ישראל
ד"ר יגאל בן-נון
אוניברסיטת פריס VIII
פורסם ב-"ראה" REEH כתב עת לחקר העברית באירופה, גיליון מס' 9, פריס 2005, עמ' 70-57.
בהשקיפם על מנהיגי הקהילה ועל הזרמים הרעיוניים בקרבה, קיימו נציגי ישראל ושליחיה, חלוקה מעט סכימטית בין הגורמים החיוביים, השייכים לקטגוריה המכונה "משלנו" ובין היסודות השליליים התומכים בהבעת נאמנות למדינה המרוקאית. כבר בראשית פעילותה, "המסגרת" 1 לא הסתפקה בנושאי ההגנה העצמית וההגירה, אלא התערבה בעניינים הפנימיים בהנהגת הקהילה. שלוחת המודיעין של "המסגרת" ערכה מעקב מודיעיני לא רק אחר נציגי השלטון, אלא גם "כלפי פנים", בקהילה. לדברי שליח "המסגרת" חגי לב "רצינו לשמור על החוסן הפנימי של המחנה היהודי. לא רצינו שתתפשטנה שם תופעות כמו הוויפאק". 2
בעיני ישראל הצטיירה נאמנות היהודים למולדת המרוקאית כאופורטוניזם ובמקרה הטוב כאמונה תמימה: "בקרב רוב האינטליגנציה וחוגי המסחר גברה מגמה גלויה להשתלבות באומה החדשה, באמונה תמימה, בזכות רעיון או מאופורטוניזם. יהיו המניעיהם אשר יהיו, אותנו זה חייב ליתר זהירות". 3 חגי לב אף קושר עמדה זו להיסטוריה היהודית העולמית: "הם עשו להם חשבון שהנה יש מדינה חדשה, הם יצטרכו מומחים, הם יצטרכו טכנאים, אנשי כלכלה, ומי כמונו יכול לתפוס עמדות ואנחנו נעלה. זאת תופעה ידועה בהיסטוריה היהודית. כבר היו דברים דומים באירופה ובמקומות אחרים". 4
נציגי ישראל פעלו במרץ לסכל את יוזמות חסידי ההשתלבות ולפגוע במעמדם הציבורי. אף שהעריכו את כישוריהם המקצועיים ואת רמתם האינטלקטואלית, ראו בחברים אחדים בהנהגת הקהילה כמאיר טולדנו, מאיר עובדיה וארמן אסולין אויבים שיש להצר את צעדיהם ולסלקם מעמדות השפעה בקהילת קזבלנקה. נשיא הקהילה, עובדיה, מתומכי האגף השמרני של האיסתיקלל, 5 הצטייר בעיניהם כאדם הנוקט עמדות אנטי ציוניות ואנטי ישראליות תקיפות, לכן החליטו לעשות הכול כדי לסלקו מתפקידו. מכיוון שחלק מחברי הוועד מונו על ידי מושל העיר מתוך רשימות שהוגשו לו, נכנסו לוועד כוחות צעירים תומכי ההשתלבות, שהיו פעילים במפלגות. דם צעיר זה, שרמתו האינטלקטואלית הייתה גבוהה יותר מחוגי הסוחרים והנכבדים, שהרכיבו את הוועד בעבר, יזמו פרויקטים חברתיים אחדים ועיקר גאוותם הייתה בחיסול כמעט מוחלט של הקבצנות היהודית בעיר. בעיני נציגי ישראל הצטיירו חברי ועד אלה כאנשים שמרביתם "רחוקים מבחינה רוחנית ומעשית מחיי היהודים ומבעיותיהם [?] הרואים בפעילותם בקרב הקהילה רק כעין קרש קפיצה לתפקידים מכובדים יותר ומכניסים יותר במוסדות ממשלתיים ולכן שומרים על מסירותם לשלטונות יותר מלענייני היהודים, אשר הופקדו בידיהם". 6
בדוחות של נציגי ישראל מתגלים לא מעט ביטויי בוז כלפי אישים יהודיים אחדים ובהם טולדנו, ג'ו אוחנה, 7 דוד ברדוגו, מרק סבח, אלבר אפללו ואחרים. השליח היהודי מברן דר' וולפגנג ברטהולץ שתודרך בשגרירות ישראל בפריס לפני סיורו בקהילה ביולי 1958, אף מרחיק לכת בביטויי השלילה. אחרי שתיאר בפרוטרוט את הפרות ההבטחות מצד השלטונות בעניין הנפקת דרכונים ליהודים, ציין: "על-יסוד רשמים שקלטתי, העוינים הגדולים של יהודי מרוקו אינם שלטונות מרוקו, אלא אותם יהודים מרוקאים עצמם, המשתפים פעולה עם השלטונות כדי למנוע הגירה והנכנעים לאשליית דו-קיום מוצלח בין יהודים לערבים במרוקו". 8 אכן דו-קיום יהודי-ערבי היה מושג פסול בעיני שליחי ישראל, כיוון שהיה אנטי תיזה לאווירת החשד והפחד הנדרשים לדירבון הרצון ליציאה.
עם הזמן, נאלצו הישראלים להבחין בעובדות ולהודות שתומכי זרם ההשתלבות היו רובם בעלי תודעה יהודית מפותחת ואחראית, לעתים אף יותר מתומכי הבדלנות האתנית-קהילתית. אישים אלה, שקוטלגו כאויבים, לא נרתעו מלתקוף את השלטונות כשהיה צורך בכך. ב-10 בנובמבר 1960, הגתה לילי קסטל, נציגת "המסגרת" בשגרירות ישראל בפריס, רעיון מרחיק לכת. היא הציעה לחבריה במוסד להחדיר אינטלקטואל יהודי לשורות השמאל, שיהיה תחליף לערכו הפוליטי של מאיר טולדנו. בחירתה כוונה, למרבה ההפתעה, לחסיד ההשתלבות ופעיל השמאל מרק סבח. אמנם הוא הוגדר עד אז כאויב בגלל מאבקו העיקש למען הלאומיות המרוקאית והאינטגרציה, אף שהיה היחידי להערכתה, שהיה מסוגל להתחרות בטולדנו. היא העדיפה יותר את מקס לב או את דוד אזולאי שהיו נוחים יותר ל"מסגרת", אולם להערכתה, רמתם האינטלקטואלית הייתה נמוכה בהשוואה לזו של טולדנו. 9 מסקנת קסטל נבעה ממאמרים שפרסם סבח, במאי 1959, כתגובה לכתבות אנטי ישראליות שראו אור בעיתוני השמאל "אתחריר" ו-Avant Guarde. דוגמה זו מבליטה היטב את העובדה שהחלוקה הסכימטית שערכו נציגי ישראל בין האישים החיוביים והשליליים בקהילה, לא הייתה תמיד נכונה ולא תאמה את המציאות.
ב-22 בספטמבר, קיימו ש"ז שרגאי מן הסוכנות היהודית, שלמה חביליו מפקד "המסגרת" בצפון-אפריקה, לילי קסטל ומרדכי שניאורסון משגרירות ישראל בפריס, התייעצות שסוכם בה לעודד את רעיון הקמת ועד מצומצם של מנהיגים יהודים צעירים שידיח את ההנהגה הקיימת שהיתה שלילית בעיניהם. אלכסנדר איסטרמן מן הקונגרס היהודי העולמי קיבל אישור לפגוש בצרפת את אותם מנהיגים יהודים צעירים כדי לבדוק את מידת נכונותם לשתף פעולה. על אף שיתוף הפעולה ההדוק שקיים ראש הקהילה דוד עמר עם נציגי ישראל במרוקו ובפריס, ואף שלא מעט חברי מועצת הקהילה שירתו נאמנה את "המסגרת", הדבר לא הניח את דעתם של נציגי ישראל והם חיפשו עוד דרכים להדק את שליטתם במוסדותיה. רעיון הקמת ועד חירום שיקבל את מרותה של שגרירות ישראל בפריס היה אמור לכלול בקרבו כל אותם אישים ששיתפו פעולה עם שליחי ישראל ולגרום לנטרול השפעת תומכי ההשתלבות. השפעת האחרונים הייתה חזקה, לא כל כך בזכות כמותם אלא בעיקר מכח ערכם הסגולי ורמתם האינטלקטואלית.
בלשון המעטה, היהודי המרוקאי לא הצטייר כדמות חיובית בעיני הנהגת היישוב בארץ ישראל. הרגש כלפיו כלול במרחב שבין עליונות ופטרונות ובין גועל ובוז. בעיני ההנהגה הרשמית, יהודי מרוקו לא היו אלא "חומר אנושי", במובן של חומר גולמי שיש להופכו מ"אבק אדם" נחשל ונחות לאזרח מועיל, שיפחית את החרדה הדמוגרפית לנוכח מיליוני ערבים עוינים. חומר אנושי זה נועד לאכלס את אזורי הספר והפיתוח ולספק כוח עבודה למשק וכוח אדם חיוני לצבא. אך גם ככוח עבודה לא ציפו מיהודי מרוקו רבות. מזכ"ל ההסתדרות דוד בן-גוריון ראה בהם אנשים המפגרים לפחות בשלושה דורות לעומת יהודי פולין. קשה לדבריו לחנכם וללמדם "גאון יהודי ואומץ יהודי", אך הוא התנחם לפחות בעובדה שקל יהיה ללמדם נשק. 10
בד בבד עם החרדה הדמוגרפית התפתחה עוד חרדה של ישראלים ממוצא אשכנזי, מהתערערות ההגמוניה התרבותית הישראלית שיצרו בהצלחה רבה, נוכח סכנת הלבנטיניזציה שעלולים להחדיר עולי ארצות ערב. חשוב לציין שישראלים חדשים אלה הספיקו להשיל מעליהם את אפיוניהם האשכנזים-גלותיים. לכן, משהגיעו עולי מרוקו לישראל, לרוב לא מצאו מולם אשכנזים אלא ישראלים. בנסותו לשכנע את שגריר בריה"מ לאפשר את יציאת יהודי מזרח אירופה, חיווה שר החוץ משה שרת את דעתו על יהודי מרוקו: "אנחנו מעוניינים להעלות את יהודי מרוקו לארץ ואנחנו גם עושים בקשר לכך מאמצים רבים, אולם אין אנחנו יכולים לסמוך על יהודי מרוקו, שהם בלבד יבנו את הארץ, מפני שאין הם מחונכים לכך". 11
זהו הלך הרוחת ששרר ערב התגייסות היישוב בארץ ישראל לטפל במאגר אנושי זה, כדי להפכו לייסוד מועיל לחברה הישראלית העתידית. לא אחת שימשו יהודי מרוקו לשליחים כמו אליהו הכרמלי, אפרים פרידמן ורפאל חמל מאגר התפקדות לסיעותיהם המפלגתיות. פרידמן פנה לחברי תנועתו לעוט על המאגר החדש שנגלה לעיניו: "חברים, יש פה r?servoir עצום של כוחות עבודה ורצון, חומר גולמי לא מחונך אבל בריא, חלוצים לאלפים, יהודים למאות אלפים, בני תערובת [בני ערובה], הנמצאים באותה סכנה ובאותו מצב כיתר קהילות ישראל בארצות ערב". 12 השליח רפאל חמל ציין בדו"ח משנת 1947: "הבאנו אותם במחשבה שזהו החומר הטוב ביותר לעלייה, אך עד מהרה התאכזבנו כי נוכחנו כי אחוז חברי התנועה ואנשים בעלי עתיד חיובי ופרודוקטיבי בארץ הוא קטן מאוד [?] כל השאר [?] הם אנשים קלי-דעת שהתפרנסו משוק שחור, חומר המיועד לרצח, לגניבה ולאצ"ל". 13 יהודי מרוקו שהגיעו לישראל שימשו אפוא, לא אחת, אמצעי לניגוח מפלגתי: "להעלות את רמתם [של יהודי צפון-אפריקה] במעמקי ישותם העדתית, זהו עניין לדורות! אולי אין פלא, שמר בייגין ו'חרות' דורשים להעלות את כל מאות האלפים הללו מיד, כי יודעים הם שהמונים בורים, פרימיטיבים ועניים, הם חומר טוב בשבילם, ורק עלייה כזו עשויה להעלותם לשלטון". 14
על אופן השתקפות הקהילה בעיני ישראל ושליחיה אפשר ללמוד מדוחות סיור שניסחו שליחי הסוה"י או הממשלה אחרי סיורים במרוקו. הבולט ביותר בתחום זה הוא הדוח של אליעזר שושני, 15 ובו כעשרים עדויות של שליחים שנכתבו קרוב לשנת 1963. אך את תמצית השקפת עולם זו אפשר כבר למצוא בדו"ח קבוצתי של שליחי העלייה במרוקו מינואר 1950 שנשלח לידיעת ממשלת ישראל, הסוה"י, הג'וינט והמוסדות הציוניים העליונים. תחושת "ערב פורענות" הוא מוטיב שחוזר בדוחות ובפרוטוקולי ישיבות. מנסחי המסמך הזהירו מפנה "הסכנות האורבות לעבודתנו פה, שעלולות למנוע מאתנו מחר מה שלא הספקנו או לא רצינו לעשות היום". כדי להצדיק את נחיצות שליחותם, הישראלים לא חסכו בתיאורים מעוררי סלידה. המסמך מדווח על "מראות הזוועה של עשרות אלפי ילדי ישראל נחמדים, המתנוונים ומתקלקלים לעינינו בחיי המלאח המתועבים [?] מי שלא נכנס ל'חדרים' שלומדים בהם מאות ילדים, כולם ערומים למחצה, חולי עיניים בלי כל תקווה שאי-פעם ירפאו אותם, מי שלא דיבר עם 'מלמד' כזה שעיקר תורתו - השוט, מי שלא הריח את הריח המיוחד של הרובע כולו, לא יוכל לדמות בנפשו ששפלות כזאת אמנם קיימת ושכך מרשים לחיות לבני-אדם [?] כשיותר מעשרת אלפים יהודים הולכים בטל ברחובות קזבלנקה, בלי חינוך, אין פלא שהם הופכים לגנבים ולפושעים". מחבר המסמך מסיים בדרישת "פעולות הצלה" מיידיות מכיוון "שמצבם יהיה חסר כל תקווה ביום ההתקפה". 16
שליחי ישראל לא הסתפקו בתיאורים פסימיים כלפי עניי הקהילה והפנו את חצי ביקורתם גם כלפי הנהגתה: "ראשי הציבור הם עתירי הנכסים, שכבודם והשפעתם נמדדים אך ורק בשיעור המיליונים שברשותם. אלה רואים את עתידם בעשר או בעשרים השנים הבאות בגולת מרוקו. ולא זו בלבד שהם יישארו, הם עצמם אינם מעוניינים כעת בעליה, אלא הם מעוניינים שגם המוני העם יישארו אתם. כל קיומן של השכבות העשירות הוא על בני עמן. עליה המונית של יהודים משמיטה את הקרקע מתחת לרגליהם [?] העיקר הוא האינטרס הרגעי של הבורגנות היהודית, שלעת עתה היא מרוויחה יפה ומוסיפה להתעשר". 17
בניסוחי שושני, אידיאולוג "המסגרת", ניכרת הגישה שנקטו בה שליחי "ההתיישבות העובדת" כלפי כל יהודי ארצות ערב, על פי התסמונת של "הפרימיטיבי הטוב". יהדות מרוקו בפיו מכונה "יהדות תמימה" וציונותה היא ציונות של "יהודים תמימים". היהודים הם "תמימים של אלוהים [?] מכניסי אורחים ומסבירי פנים". כדי להציב עצמם כפטרונים, מצילים ומושיעים, הם ראו לנכון להקניט את צאן מרעיתם. כך ממשיך שושני: "אמונתם אינה משופעת בעמקות יתירה, היא פשוטה ותמימה כשם שפשוטה ותמימה אמונתם בגאולה. בפשטות ובתמימות הם מחכים לגואל מזה אלפי שנים [?] הם פשוטים, פשוטים ביותר" וחיים במדינה "בה נמצאים זה שנים בשולי ההתפתחות החברתית [?] עולם מושגיהם הוא פרימיטיבי ביותר מאחר ופסח עליהם העוסק בשינויי התפאורה האנושית". כשיהדות זו אינה תמימה היא הופכת למרודה וניצבת בפני סכנות ואסונות שבוודאי יפקדו אותה במהרה. יהדות מרוקו היא "גדולה ומרודה" ויהודיה חיים "בסכנות לקיומם הפיזי [?] והם למודי ייסורים וכניעה". 18
תסמונת "הפרימיטיבי הטוב" זכה לתיאור סטראוטיפי מפורט בידי משה יובל שליח הסוה"י שנשלח למרוקו בימי מבצע יכין בשנת 1962: "יהודים ממין אחר הם יהודי הדרום. הם פרימיטיביים מאוד ועמי-הארץ ועם זה הנם פיקחים מאוד ולהם חכמת חיים רבה. הם מתמצאים על נקלה במצבים שונים ולא אחת אתה מופתע באיזה מידה אין להערים עליהם אף בתנאים שהם לא הכירום מימיהם. הם ידעו להסתיר את כספם האסור בהעברה במכס יותר מאחיהם הצפוניים המנוסים. היו הם עומדים על שלהם ולא הניחו לפקידי המכס לגנוב מכספם, דבר שאמנם נהגו לעשותו". לעומת גישתו האוהדת לכאורה ליהודים הכפריים, יובל מתייחס בבוז להשכלת יהודי קזבלנקה: "הם דוברים צרפתית וקיימו פה ושם מגע עם צרפתים, דברים שמקנים להם הרגשת עליונות. דומה כאילו שאין בינם ובין ויקטור הוגו כל מחיצה. הגם שאותם צרפתים אתם הם קיימו מגע זה או אחר בקזבלנקה, השכלתם נופלת מזו של קצין משטרה בנמל". 19
דר' משה ליבה שהיה ממונה על העורף הציבורי במטה "המסגרת" בפריס מעיד ששליח אמר לו: "הרי אינך רוצה שאתן יד למלא את ארצנו עם החלכאים והנדכאים האלה שבאים ממרוקו ולא יודעים מהראש שלהם". 20 שושני אינו מסתפק בתיאורים על המצוקה הכלכלית ומוסיף עליה את המצוקה הרוחנית ממנה סובלת יהדות זו: "מצב היהודים במרוקו ירוד מאוד הן מן הבחינה הכלכלית הן מן הבחינה הרוחנית [?] בקצרה הייתה זו תפוצת גדולה, מרודה וענייה ושנים הרבה פסקה מקרבה יצירה מקורית ועצמית". כיוון שבמשך מאות שנים יהודי מרוקו היו נתונים לשבט ולחסד של הרוב המוסלמי "ולמידה גדושה של דלות מנוולת [?] נתאמת בהם הפתגם: אין חבוש יכול להתיר עצמו מבית האסורים". שושני מפליג בתיאורי הבערות והעדר היצירה בקרב יהדות מרוקו, בהשוואה ליהדות מזרח אירופה "בה החיים הרוחניים שוקקים והיצירה הרוחנית לא פסקה אפילו לשעה אחת". 21 צמד המילים "יהדות מרודה" או "תפוצה מרודה" ו"דלות מנוולת" הם מושגים שחוזרים תכופות בניסוחי השליחים בעיקר מן הסוה"י. 22
משה יובל נזקק לדברי חז"ל "אם אין קמח אין תורה" כדי לתאר את המצוקה הרוחנית. לדבריו, המלאח בקזבלנקה "הנהו זהב צרוף בהשוואה למלאח של הערים והעיירות האחרות במרוקו השקועות בסחי וצחנה שאין בן-תרבות יכול לעמוד בהם". יהודי מרוקו חיים "בעניות מרודה": "אין תימה איפה שקשה לה לרוח להתרומם מן האשפתות. יוצאת התורה מבני עניים שאין עניותם מנוולתם, אך אין היא מצויה הרבה בתוך העניות המנוולת". אף על פי כן, נוקט יובל נימה אופטימית בציינו: "לדאבון הלב תובן גם פישרה של בורות [?] תנאי החיים הקשים מנעו מהם את ההתעלות הרוחנית וקיימת עם-ארצות גדולה, אך לא בטל הרצון הלימודי שלהם". 23
השליח הראשון של "המסגרת" שלמה יחזקאלי מתאר כהרגלו, תמונה חיובית יותר של הקהילה: "נוכחנו מהר שאין צורך לשמור במרוקו על גחלת לאומית יהודית ולהזכיר את קיום ישראל. זה היה מובן מאליו, מה גם שלרבים כבר היו קרובים בארץ ואף שלא תמיד שמעו מהם טובות על הארץ ועל תנאי הקליטה. היחס לציונות היה דו-ערכי מובהק. מצד אחד ציונות פשוטה וטבעית, יונקת ממורשת ישראל וגאווה עמוקה במדינת ישראל החדשה, ומצד שני הסתייגות עד כדי סלידה מציונות פוליטית מפלגתית שלא הבינו אותה. אבל בציונות כזאת נפגשו יהודי מרוקו במגעם עם שליחי מחלקות הסוה"י המפלגתיים". 24
לאחר מעשה, השתדל איסר הראל לשוות ליחסים שהתפתחו בין הקהילה ובין שליחיו אופי הרמוני ללא תקלות או סכסוכים: "נטען כי בתקופה שקדמה לפעולת "המסגרת" היו חיכוכים בין המנהיגים המקומיים ובין שליחי העלייה של הסוכנות. אני לא הכרתי ולא ידעתי זאת. בתקופת "המסגרת" נוצר מצב שונה כל עיקר. אנשינו לא נחשבו כשליחים שרצו לכפות את דעתם על הקהילה המקומית. הם התקבלו כנציגים ביטחוניים של מדינת ישראל ונוצרה שותפות נפלאה בין שתי קבוצות אלה". 25
למן ראשית פעילות המוסד במרוקו נפגשו שליחיו עם חסידי הרבי מלובביץ' בניו-יורק. שלמה יחזקאלי מציין בסיפוק את פעילותם החינוכית בשכונות ובכפרי הדרום: "הם עשו עבודתם בשטח במסירות ללא גבול ושליחותם הייתה השמירה על הגחלת היהודית. הם קיימו בשורותיהם משמעת חזקה ונמצאנו איפה חותרים למטרה משותפת, הגם שכל אחד פעל מנקודת מוצא אחרת". 26 משה יובל אף הוא משבח את פעולות חסידות לובביץ', נוכח ירידת קרנה של הרבנות בקהילה, בראשות "הדננים, המשאשים והאביחצירתים": "הם הלכו אל העם, הגיעו לפינות נידחות והעניקו לנצרכים כל-כך את החסר להם [?] הרגשנו תמיד שהם הנם כעושים בקודש, בדבקות ובמסירות נפלאה [?] אנחנו [השליחים] עסקנו בהצלת יהדות זו הלכה למעשה והם [חסידי לובביץ'] באמצעיהם המוגבלים עסקו בהצלתה מן הטמיעה והניוון הרוחני. בסופו של דבר התכוונו לאותו עניין". 27
ברוך דובדבני, מראשוני שליחי הסוה"י נזקק למושג "הצלה" כעיקרון מרכזי להצדקת הפעילות הישראלית במרוקו. כשסייר עם יו"ר מחלקת העליה ש"ז שרגאי בכפרי הדרום, נמנע לפנות ליהודים בשוק ליד שכניהם המוסלמים, אך כאשר לבסוף עשה כן, רק מילה אחת הייתה בפי יהודים אלה: "הצילו". כך הוא שיחזר את דבריהם: "רואים אתם את ההר בו גרים האדומים (הברברים), בהר השני מתגוררים הישמעאלים ואנחנו נמצאים בתווך. הצילו! הצילו!". 28 יחזקאלי מתאר כפריים אלה כ"יהודים פרימיטיביים שקיימו מסורת יהודית למרות היותם מנותקים ממרכזי חיים יהודיים" ומוסיף: "הסכנה לקיומם מבחינה פיזית נראתה לנו כוודאית, הרבה יותר וודאית משיכולנו לטפל בה". 29
בנסותו להציב את תולדות יהדות מרוקו במסלול "ההיסטוריה היהודית" בעלת צביון מזרח אירופי, הפליג דובדבני בהערכותיו והשווה את מחנה המעבר לעולים "קדימה" למרד גטו ורשה! כך ביקש לצרף את יהודי מרוקו לגורל היהודי המשותף: "אם קיימים פרקים כאובים אפופי גבורה בתולדות ישראל של מרי עממי ושל אמונת מאמינים, יהיה פרק מחנה המעבר לעולים יהודיים ליד קזבלנקה באותם ימים, לא מן הנחותים שבהם". 30 במציאות לא היו במחנה קדימה לא גבורה ולא מרי עממי אלא צפיפות נוראה מלווה במחלות, סכנת מגיפות ומחלות זיהומיות. חבורת יהודים כפריים נעקרו מכפריהם בתקווה לעתיד טוב יותר נקלעה למאבק בין מי שנטל את האחריות לעתידם וביקש להביאם לישראל ובין השלטונות המקומיים שהשתדלו יתר על המידה להשאירם במקום. הפיכת מחנה קדימה לסמל גבורת יהודי מרוקו הוא בבחינת לעג לרש. מובן שהשוואה זו אינה תורמת להעלאת קרנם של יהודי מרוקו. היא אף חשודה בהנמכת קומתם כדי להעלות על נס את דמות "המצילים". חגי לב איש האצ"ל אף הוא קושר את הסכנה לה צפויה יהדות צפון-אפריקה לסוגיית השואה האירופית: "מה שדחף אותי אז בעיקר היה העניין הזה שהנה זמן קצר כל כך אחרי השואה, פתאום חצי מיליון יהודים [?] נמצאים בסכנה וזה מה שדחף אותי להתנדב למסגרת". 31
ברצותם להצדיק את רעיון "ההצלה" הסתכלו שליחי המוסד על חיי היהודים בכפרים, שתוארו בעבר כדוגמה לאידיליה פסטורלית יהודית-מוסלמית, כמקום מסוכן ואלים. בכפרים איית עתאב ובאופרן טוען שליח "המסגרת" יליד תוניסיה משה ארנון: "היהודים נתונים במצב חמור וסבלם היה קשה מנשא [?] יש לדעת שבכל הכפרים הנידחים והמרוחקים שבהרי מול-האטלס הצחיח והמרוחק היה מצב היהודים חמור והלך והחמיר מיום ליום. הפגיעות ביהודים, הלחץ והאיומים, סחיטת הכספים ועל הכול חטיפת הבנות היהודיות הפכו לחיזיון נפרץ, הגם שלא היה כל פרסום למתרחש. יהודים הוכו, נפצעו ונשדדו לעתים קרובות [?] היינו מוציאים את היהודים בשקט ובהדרגה בכדי למנוע משכניהם המוסלמים, המבחינים במתרחש, מפעולות תוקפניות שונות". 32
לתיאור הקשיים שנתקלו בהם השליחים גייסו אחדים את חשדנות יהודי הכפרים, זאת מתוך ניגוד לתיאורי התלהבותם של יהודים אלה מכל שליח מישראל שנשלח לשים קץ לגלותם: "במגעינו עם היהודים ובייחוד היהודים הכפריים, היה עלינו לנהוג בזהירות רבה כי הם היו חשדנים מאוד ולא תמיד הצליחו הפעילים מאנשי המקום לרכוש את אמונם". בגלל חשדנות זו, נאלץ ארנון להסיע את הרב של אופרן שבהרי מול-האטלס עד לקזבלנקה כדי לדבר איתו מבעד למסך שהסתיר את זהותו של השליח. 33 שליח נוסף של "המסגרת", יליד עיראק, אברהם ברזילי, מעיד שבראשית פעילות ארגונו במרוקו הרגישו השליחים חשדנות כלפי יהודי הקהילה ונזהרו לא לחשוף בפניהם כל דבר הקשור לפעילותם מחשש שהדבר יפגע בביטחונם. רק אחר זמן רב וניסיון מצטבר הבינו השליחים שאין להם ממה לחשוש והם רשאים להכניס לסוד העניינים פעילים מקומיים מבלי לפגוע בכללי הביטחון: "ידיעות ושמועות על מבצעי הארגון לסוגיהם, דרכי פעולתו ושמות אנשיו [?] לא הגיעו לאוזני השלטונות ונעצרו בתחום המושב היהודי הפנימי. יש להעלות נקודה זו על נס לזכותה הגדולה של יהדות זו". 34
ההקבלה שעשו שליחי ישראל בין מרוקו ובין ארצות ערב במזרח, הביאה אותם למסקנה שצפויה סכנה ממשית לעצם הקיום היהודי במקום. ברזילי משתית את הנחתו על ניסיון אישי: "כל שראיתי וכל שעשיתי וכל הערכת מצב שעובדה בארבע שנות פעילותי בחוץ, ניזונו כולם מן הניסיון המר שהתנסתה בו הקהילה היהודית בבגדד בתחילת שנות הארבעים. הערכתי את התהליכים ההיסטוריים ביהדות צפון-אפריקה כזהים כל עיקר לתהליכים בשאר קהילות היהודים בארצות האיסלם ואשר הביאו בהכרח לפרעות בגדד ב-1941. היות והערכתי שהמצב בצפון-אפריקה מוכרח להתגלגל לשפיכות-דמים, סיכמתי לעצמי שהייעוד הממשי של "המסגרת" ושל העוסקים בארגון ההגנה הוא להתמודד עם האתגר אשר ייבא". 35
שליח תנועות הנוער יואל רון סותר את הערכות ברזילי ומציין שכאשר סייר בכפרי האטלס, נפגש לעתים קרובות עם יהודים ומוסלמים: "מן המגע עם הערבים למדתי לדעת שאין אצלם אנטישמיות שורשית כזאת המצויה במדינות הנוצריות. אדרבא, בשיחה עם ערבים מוסלמים מודגשת למדי עליונות היהודים והם מתייחסים ליהודים כלשכנים בעלי דת אחרת". 36 דר' פנחס קציר הממןנה על המודיעין של "המסגרת" אף הוא הגיע לאותה מסקנה: "היחסים הכלכליים והחברתיים בין יהודים למוסלמים התנהלו בטבעיות וביחסי ידידות חוץ מהחשש מגיור קטינים וסימפטומים ספורדיים של אנטישמיות". 37
בישיבה של הגורמים הישראלים המטפלים ביהודי מרוקו הביע איסר הראל את יחסו לקהילה: "היא [הקהילה היהודית המרוקאית} לא תושיע את עצמה. היהודי המרוקאי אינו יודע כיצד לעזור לעצמו. אם רוצים עלייה זקוקים לארגון מבחוץ [?] יהדות מרוקו היא ללא הנהגה. 'המסגרת' ממלאת את הפונקצייה בכל השטחים". 38 הזלזול בהנהגה היהודית לא היה רק נחלתו של הראל. אליעזר שושני מכנה את המנהיגים היהודים התומכים בהשתלבות בחברה המרוקאית בשם "משתפי פעולה" וטוען שלמרות ההשפעה שהיתה להם אחרי העצמאות, בזמן כתיבת דבריו (בשנת 1964), "אבד סברם". "יהודי השכונות הדלות צפופות האוכלוסין, שחיים במצוקה ועניות קשה, נמקים בעוניים" בזמן שאחיהם "מתרחקים מהם". הכותב מזהיר את היהודים מפני "ראשית ההתפרקות שנגרמת על ידי קסמם הכוזב של רחובות מהודרים ואורות ניאון מסנוורים". 39 דברי שושני, בו ראה הראל את אידאולוג הצלת יהודי מרוקו, מעידים על פערים עמוקים בין שליחי ישראל ובין המציאות שנגלתה לעיניהם. יחזקאלי מחזק גישה זו והגדיר את הקהילה בהרצאותיו כ"יהדות מרודה, חסרת מנהיגות, חסרת מסורת של עשייה, וזאת יש לתקן". 40 שליח הסוה"י נפתלי בר-גיורא השקיף על הנהגה זו בדרך דומה: "ארגון הקהילות היה חלש, המנהיגות הייתה על רמה פחות מבינונית וללא כל תפיסה פוליטית במציאות החדשה של מרוקו העצמאית [?] פה ושם היו גם אישים עצמאיים שהעזו להביע את דעתם בגלוי אך מבלי שנוצר בזאת רקע לפעילות יהודית מכוונת. רבני המדינה, חוץ מבודדים, לא הבליטו גישה לאומית וראו עצמם כפקידי המדינה וכנותני שירותים דתיים לקהילתם [?] כן למדנו לדעת שהאוכלוסייה היהודית הייתה אחוזת פחד מהתנגשות עם השלטון והמשטרה". לדבריו, לפני כינון "המסגרת", היו ניסיונות מצד צעירים לגבש גרעין הגנה יהודי, אך נכשלו "כי המנהיגות היהודית המקומית הכשילה אותם מחשש לפרובוקציה ולהתנגשות עם השלטון. 41 חגי לב מוסיף: "המאבק שהיה קודם לכן מצומצם בפרשת העלייה הפך עתה [עם ניתוק קשרי הדואר בין מרוקו לישראל], להאבקות על עצם גורל יהדות זו. במריבה המנהיגותית הולך ופורץ קדימה דור חדש שחושל במאבק זה והמוכן לשאת בעול המשימה". 42
פעולות "ההצלה" נתפסו בעיני שושני החילוני, איש הפלמ"ח, כדבר שמימי שיד הגורל בו ושליחי ישראל נראו לו כנביאים הפועלים בקרב העם ומוכיחים אותו. לעומת "גולה מרודה זו" השליחים מישראל "חוננו כנראה בראייה רחוקה ומנחה אותם חוש נבואי [?] וכאשר ראה שר האומה את העננים המכסים את שמי יהדות מרוקו, הקדים תרופה למכה והעמיד להם מושיעים". בזכות "אישיותם הישראלית המחושלת הם מהווים מגדלור בחשכת הימים". הם מביאים את "בשורת הגאולה לשבט ישראלי זה". 43 "ימים, חודשים ושנים ראו עצמם שליחים אלה, מופקדים על הצלת בני אדם. נגד עיניהם התייצבה סכנת הכליה הנשקפת ליהודים במרוקו, כליה רוחנית ומוסרית וגם כליה פיזית אפשרית. נמצאו הם אוחזים בציציות ראשה של יהדות זו כדי להצילה מכליה אפשרית ואולי אף ודאית". 44 בשפתו המליצית, טוען שושני שיהודי מרוקו יכולים "לספר על נסים שעשה להם הבורא ועל השליחים שעשו רצונו". אין זו הפעם הראשונה שהוא עושה שימוש במונחים דתיים מיסטיים בהתייחסו לדמות השליח הישראלי שבא לגאול את אחיו מעול גלותם. 45
גם יחזקאלי לא ניצל מתחושת המשיחיות שפיעמה בלב חבריו: "לא היה שליח רציני ומסור שלא קיננה בו תחושה של גואל ושל מעשה גאולה שהוא משתתף בהבאתה". 46 לדבריו, אחרי כל פגישת תיאום, נכנסו השליחים לוויכוחים אידיאולוגיים עקרים כבתקופת העלייה השנייה והשלישית. הם נהגו להרחיב את הדיון בהשלכות פעילותם על נושאים מדיניים שלא היו באחריותם: "אצל רובנו התפתחה מן תחושה של שליחות, תחושה של משיחיות, כלומר, לא רק הרגשה עמוקה של חובה, אלא וודאות של מפעל הצלה היסטורי וכל אחד, מי פחות ומי יותר, ראה עצמו בפירוש כעין משיח". 47 יחזקאלי מרחיק לכת ומזהיר מראש את השליחים במרוקו מן המשבר שיפקוד אותם בשובם לישראל כשהתואר משיח יוסר מעל ראשם: "לכל אחד מאתנו הייתה הרגשה, בעת עבודתו במפעל, שהוא משיח. משיח חשוב או משיח 'קטן', אבל משיח. והרי הרגיש כך בצדק, כי נושאי הטיפול שלו הביטו עליו כך. וגם אם לא היו מביטים עליו כך, הוא היה רואה עצמו גם כן במעמד נעלה זה. והוא היה חייב לראות עצמו כך כי אחרת לא היה עושה את עבודתו באותה מסירות, באותו אומץ ובאותה התלהבות-קודש כפי שעשה". בפנותו לשליחה יהודית פרידמן שעמדה לשוב ממרוקו לישראל, הוסיף לתאר, בנימת התנצלות על היסחפותו, את המשבר הצפוי לה: "אני בוודאי לא חשוד בעינייך שאני מבסס הכול רק על מסירות ועל התלהבות-קודש. אני שם דגש כבד למדי על כושר הארגון ועל מקצועיות. אבל לאלה אין כל ערך בלי אותה התלהבות. גם אנשים מבחוץ, אם אלה היו ממונים או מבקרים, ראו אותנו, העריכו אותנו ואפילו העריצו אותנו". 48 ברוך דובדבני הדתי לא נרתע מלהשוות את עצמו למשה רבנו המוציא את היהודים מעבדות לגאולה: "איני אלא עפר ואפר בהשוואה למשה רבנו אך העליתי בכל זאת מיליון ורבע יהודים, מספר כפול ממה שהתנ"ך קושר למשה". 49
על יתרונות השליחים הישראלים לעומת מנהלי היא"ס היהודיים 50 מעיד משה יובל שפעל בתקופה זו: "איזה מנהל היא"ס נורמלי יבוא לביתו של מפקד בארץ מוסלמית וידבר אל לב אישתו שפניה מכוסים ברעלה, כדי להשיב לב אישה לבעלה [?] בוודאי תמהו הפקידים או המפקדים המרוקאים ששולט בהם רגש נחיתות כלפי האירופי על כך וחשבו: מה ראו האדונים ב' הגרמני וה' האנגלי להשאיר משפחותיהם בארצות מגוריהם ולהיות עורכים גלות במרוקו ועוסקים ב'שלוח' (מעמד נחות) היהודיים". 51 למרות היותם סוכני המוסד, להערכת שושני, התואר "סוכן" אינו יאה לעובדים אלה: "המושג סוכנים אינו הולם כמובן את שליחי ישראל ואת פעילי 'המסגרת' במרוקו. סוף כל סוף יש טעם לפגם בעבודת סוכני המדינות השונות, ואילו לא היה כל דופי בעבודת פעילי 'המסגרת'. אדרבא, מלכתם קדושה הייתה, אם קיימת כלל קדושה בעולם". 52 בפי בר-גיורא: "יש בה איפה בעליה לארץ משום מעשה-נסים ומעשה זה מתגשם בידי בשר ודם שליחי המצווה". 53
לא כל השליחים סבלו מראייה מעוותת של המציאות. מן העדויות הכתובות ראוי לציין את ראייתם העניינית והמפוכחת יחסית של שלמה יחזקאלי, שמחה אהרוני ומנחם גלעד. לעומת התיאורים המתלהמים של חבריהם על דמות השליח, המקביל למעמד של משיח בעיני עצמו ובעיני אחרים, מודה יחזקאלי בצניעות נטולת צביעות במניעים האמיתיים שהשפיעו על שליחי המוסד לצאת למרוקו. כשהציע לו שלמה חביליו לצאת לשליחות עלייה, ביקש זמן למחשבה ולהתלבטות: "מה שהכריע לחיוב לא היה כל כך הרגש הציוני, מהציונות היינו קצת עייפים בתחילת שנות החמישים, אלא במידה רבה, יצר ההרפתקנות והעשייה של משהו חדש". 54 גם המשכורות ותנאי המחייה בערי מרוקו היוו מקור משיכה לשליחים שחלקם ביקש להישאר במקום מעבר לנדרש. שובם לישראל וסיום התקופה שהרגישו בה משיחים הייתה כרוכה במשבר נפשי שהיה קשה להתגבר עליו לבד לפי עדותם של אחדים: "המעבר הוא חד ופתאומי מדי. כאן את [יהודית פרידמן] לא רק אזרח רגיל ובלתי חשוב במידה רבה, אלא עבודתך נשכחת מהר ואין לך כל מעמד כתוצאה ממנה. אין כל פרסום מינימלי לה ואין כל שכר פשוטו כמשמעו, פרט להרגשת סיפוק של עצמך ולכן נמלטים אנו אליה, חושבים רק על המפעל, חיים בזיכרונות ומרירות קלה ודקה מקננת בלבנו [?] המקור היחידי להרמת הרוח נשארו הזיכרונות והקשר לשותפים למפעל בעבר שכולם חדורים אותה הרגשה". 55
תגובת הקהילה ליחס הישראלים כלפיה כמעט ולא באה לידי ביטוי במרוקו, אך התפרצה בחריפות יחסית בישראל באירועי ואדי סליב. בתקופה הקולוניאלית במרוקו היא סבלה באין ברירה השפלה, אך לא השלימה אתה במדינה היהודית העצמאית.
הערות
1"המסגרת" הוא שמה של הרשת הישראלית שהקים המוסד במרוקו החל משנת 1955 כדי לפעול בתחום ההגנה העצמית וההגירה המחתרתית.
2 הוויפאק - ההבנה - היא אגודה יהודית-מוסלמית שפעלה למען השתלבותם של היהודים בחברה ובפוליטיקה של מרוקו העצמאית. ראו 'שירות המודיעין של "המסגרת", מרוקו 1960-1958', עדות ח' לב, ארגון פעילי המחתרות - אפ"מ, חוברת 4.
3 ש' יחזקאלי, 'ימי בראשית', אפ"מ 4.
4'שירות המודיעין של "המסגרת", מרוקו 1960-1958', עדות ח' לב, אפ"מ 4.
5 האיסתיקלל - עצמאות - הוא שמה של התנועה הלאומית המרוקאית שפעלה לסילוק החסות הצרפתית.
6 דו"ח ז' גורן, לל' קסטל, 11 במאי 1960, ארכיון מדינת ישראל - משרד החוץ (אמ"י, חץ), 4317/10/I הדו"ח הועבר גם למרדכי גזית במשרד החוץ בירושלים.
7 ג'ו אוחנה, חברם של מאיר עובדיה, הקומוניסט סם בן-הרוש, מרק סבח ודוד ברדוגו דגלו כולם באינטגרציה. אנשי המוסד טענו שאוחנה חי בעצם מרשיונות יבוא שקיבל מן הנסיך מולאי חסן כתמורה לנערות שהוא מספק לו. "יהודים באסיפה המייעצת", אמ"י, חץ, 4317/10/I
8 דו"ח של ו' ברטהולץ מברן, 22 ביוני 1958, אמ"י, חץ, 4317/10 II.
9 ל' קסטל לי' מרוז, 10 בנובמבר 1960, אמ"י, חץ, 4318/4/I
10 פרוטוקול ישיבת הוועד הפועל של ההסתדרות, 30-29 בדצמבר 1943, עמ' 6, ארכיון העבודה. ראו גם י' צור, קהילה קרועה, עמ' 239.
11 שיחת שר החוץ עם וישינסקי, דצמבר 1948, אמ"י חץ, 2502/8. ראו גם י' צור, קהילה קרועה, עמ' 269.
12 א' פרידמן, דו"ח על צפון-אפריקה, 10 במרס 1948, אמ"י חץ, 129/9. ראו גם י' צור, קהילה קרועה, עמ' 261. המילה r?servoir מופיעה בצרפתית במקור.
13 דו"ח רפאל חמל, 8 ביוני 1947, ארכיון תנועת העבודה, 233/14, ראו גם י' צור, קהילה קרועה, עמ' 245.
14 "חודש ימים הייתי עולה חדש, עליית תימן ובעיית אפריקה", הארץ, 22 באפריל 1949.
15 אליעזר שושני התבקש על ידי איסר הראל לכתוב את תולדות "המסגרת" וחיבר מסמך משוכפל לפרסום פנימי. ]שושני אליעזר[, 'תשע שנים מתוך אלפיים, חלק א': שליחות של ישראל בגולת מרוקו 1955-1964, - סודי - עותק מספר 76, מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית והמוסד לתפקידים מיוחדים של מדינת ישראל, אפריל 1964. ]שושני אליעזר[, חלק ב' 'דברי חברים' (בלתי ממוספר) - סודי- עותק מספר 76 מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית והמוסד לתפקידים מיוחדים של מדינת ישראל, אפריל 1964
16 שליחי העלייה ממרוקו מינואר 1950, ארכיון ציוני מרכזי (אצ"מ), L58/99.
17 י' עלומי, גורמים שהכשילו את המשך העלייה מצפון-אפריקה, מכתב ממרוקו, על המשמר, 24 באפריל 1953. מצוטט בי' צור, קהילה קרועה, עמ' 146.
18 שושני, תשע שנים, דפים 19-8.
19 עדות מ"י [משה יובל], שושני, דברי חברים.
20 'שלושה גשרים לצפון-אפריקה', עדות מ' ליבה, אפ"מ 2.
21 שושני, תשע שנים, דף 205.
22 עדות א"ר [אפרים רונאל], שושני, דברי חברים.
23 עדות מ"י [משה יובל], שושני, דברי חברים.
24 יחזקאלי, זיכרונות, פרק 9, עמ' 8, ארכיון פרטי יהודית יחזקאלי, חיפה.
25 א' הראל, 'ארגון ההעפלה והעלייה ממרוקו', מקדם ומים, כרך ז', עמ' 372.
26 עדות ש"י [שלמה יחזקאלי], שושני, דברי חברים.
27 עדות מ"י [משה יובל], שושני, דברי חברים. יובל התכוון לרבנים שאול דנן, שלום משאש ולרבני שושלת אביחסירה (אבוחצירה).
28 עדות ב"ד [ברוך דובדבני], שושני, דברי חברים. הסיור של שדובדבני ושרגאי נערך ביוני 1954 והמפגש התקיים בסוק אלח'מיס (השוק של יום חמישי). ש' שגב, מבצע יכין, הוצאת משרד הבטחון, עמ' 60.
29 עדות ש"י [שלמה יחזקאלי], שושני, דברי חברים.
30 עדות ב"ד [ברוך דובדבני], שם.
31 'שירות המודיעין של "המסגרת", מרוקו 1960-1958', עדות ח' לב, אפ"מ 4.
32 עדות מ"א [משה ארנון], שושני, דברי חברים.
33 שם, שם.
34 עדות א"ב [אברהם ברזילי], שם.
35 שם, שם.
36 עדות י"ר [יואל רון], שם.
P. Karitz, L'organisation et les tendances politiques des Juifs au Maroc depuis l'ind?pendance 37 פנחס קריץ הוא דר' פנחס קציר.
38 סיכום ישיבה בנושא מרוקו, ירושלים, 9 בנובמבר 1959, אצ"מ, Z6/1474.
39שושני, תשע שנים, דפים 19-8.
40"מהות שליחותנו", טיוטה בכתב יד שהוכנה על ידי יחזקאלי בשביל איסר הראל לצורך הרצאתו בקורס שליחי "המסגרת" שנערך במחנה אלנבי בירושלים, 31 בדצמבר 1957. ארכיון פרטי י' יחזקאלי.
41עדות נב"ג [נפתלי בר-גיורא], שושני, דברי חברים.
42 מפקד סניף משואות [חגי לב] אל מפקד "המסגרת" [שלמה חביליו] בפריס, אחד בדצמבר 1959, אמ"י, חץ, 4317/10/I. "משואות" הוא שם קוד למרוקו.
43 שושני, תשע שנים, דפים 19-8.
44 שם, דף 114.
45 שם, דף 59.
46 ש' יחזקאלי, 'ימי בראשית', אפ"מ 4.
47 יחזקאלי, זיכרונות, פרק 9, עמ' 36. ארכיון פרטי י' יחזקאלי.
48 יגאל [ש' יחזקאלי] לז'וליאט [י' פרידמן], 18 באפריל 1958, ארכיון פרטי י' יחזקאלי.
S. Azoulay B?tisseurs d'Isra?l, p.653 49
50 ארגון היא"ס HIAS עסק בהגירת יהודים מארצות מצוקה, בעיקר ממזרח אירופה, למערבה ולארה"ב. היא"ס פעל זמן מה אחרי "הסכם הפשרה" שסוכם בין נציגי ישראל לשלטונות מרוקו באוגוסט 1961 לפינוי מאורגן של יהודים. פינוי זה כונה בשם "מבצע יכין".
51 עדות מ"י [משה יובל], שושני, דברי חברים. "שלוח" הוא שמם של דוברי תשלחית, התושבים הברבריים בעמק הסוס. המונח "שלח" וברבים "שלוח" הפך לשם נרדף לאדם פרימיטיבי ובמובן זה עשה בו שימוש משה יובל. "שלוח" chleuh היה גם הכינוי שאימצו חיילי צרפת לכנות את החיילים הגרמניים בימי מלחמת העולם השנייה. יובל מציין שהפקידים המרוקאים לא ידעו שבני שיחם ישראלים אלא אירופים.
52 שושני, תשע שנים, דף 139.
53 עדות נב"ג [נפתלי בר-גיורא], שושני, דברי חברים.
54 יחזקאלי, זיכרונות, פרק 9, עמ' 2. ארכיון פרטי י' יחזקאלי.
55 יגאל [ש' יחזקאלי] לז'וליאט [י' פרידמן], 18 באפריל 1958, ארכיון פרטי י' יחזקאלי.
Yigal Bin-Nun
Universit? de Paris VIII
