מצפון האדם תיקשור קוד הקיום דרך השפע עבורך 

מהות האדם = אהבת אמת בין האדם לעצמו.
יחסים רגשיים בין האדם לעצמו, זיווג בין הרוח לגוף הפיזי מתוך טוב לב ואהבה עצמית.
הצופן הרגשי שקיים בתוכנו מיום הולדתנו = לקיים אהבת אמת עצמית = לממש את ייעוד הרוח.
בכל אדם מתקיימים רגשות שבאים מתוך טוב לב ואהבה עצמית (אינטרס חיובי) כפי שקיימים באדם רגשות שבאים מתוך רוע לב ושנאה (אינטרס שלילי).
ההבדל בין השתיים שאהבת אמת טומנת בחובה חיי חופש מתוך ההרגשה המופלאה שהאדם אוהב את מי ומה מתוך אנוכיות חיובית עצמית לממש את היצירה אותה הוא רוצה לממש בחיים אלו ומתוך מימוש היצירה העצמית העולם החיצוני יצא נשכר, לעומת שנאת אמת שהאדם מקיים בתוכו מתוך אנוכיות שלילית הבאה לידי ביטוי בנאמנות לאחר ומתוך כך עיכוב, וויתור מימוש היצירה האישית, שיוצר חיי כלא לרגשות ומתוך כך מתקיים כאוס על מצפון האדם (צופן) , שאינו אוהב את עצמו ומתוך כך כולא את רוח החופש שבו מה שגורם לכאוס הפנימי שיתפרץ בדומה להר געש מתוך סבל, כעס ושנאה כלפי העולם החיצוני "שאינו מאפשר את החופש" לאדם.
האדם הכאוטי חי מתוך מצפון עצמי סובל ומתייסר כשהוא מבקש אישורים חיצוניים לאהבה אליו, חי מתוך פרשנות שכלית על גבול הפרנויה: איך רואים אותי, מה יחשבו עלי, מה יגידו עלי, יחווה פרשנות שהוא אחראי על הרגש של האחר ושהאחר אחראי על הרגש שלו, תכניו השכליים של האדם הכאוטי צודקים, האדם צריך וזקוק להתעצבן, להיות מתוסכל, לבכות, לעבור ייסורים רגשיים קשים וזאת מפני שתפקיד מצפון האדם להוביל את האדם לחופש היצירה (מימוש הייעוד) ויעביר את האדם "טיהור" כדי שהאדם יגיע לאהבה עצמית וזאת מהות קיום המצפון שבאדם.
כשהאדם מקיים שנאה בינו לבין עצמו אזי הוא כורת את גזע החיים של עצמו, האדם לא מממש את היצירה אותה הוא הגיע לממש בחיים אלו ולכן הוא יחווה ייסורים וסבל מתוך המצפון (בית משפט פנימי), הוא יופיע כוחני או וותרן וימגנט אליו כוחניות וויתור, האדם "הסובל" סטה מדרך האמת הפנימית, הדרך שבה הרוח מנסה להתוות לו כדי להגיע למימוש ולכן האחר שהאדם מזמין אליו לחיים "יפגע, יעליב, יבגוד, ישקר ועוד כדי לגרום לאדם להגיע לאמת הפנימית של עצמו, זאת אומרת שהאדם יזמין לעצמו "מכות מצריים" עד לרגע שבו הוא יסכים לשחרר את עצמו מהעבדות לחיצוני בדמות "פרעה" שקיים באדם.
האחר מול האדם יעשה הכול לתקן את דרך האדם מולו לכיוון המהות, שחלילה האדם לא יעבוד את עגל הזהב שהוא: איך רואים אותי, מה חושבים עלי, מה יגידו עלי, זה נכון מתוך המהות שקיימת בכל אדם להוציא אחד את השני לחופש רגשי, לחיות את אמת רוח היצירה ובטעות בני האדם מפרשים שהם כועסים ושונאים.
בכל מקום שהתקיים "כעס ושנאה" התפרקה תלות רגשית של האדם הכאוטי בחיצוני ונוצר חופש לאדם ונוצרה אוטנטיות פנימית= רגש אהבה עצמית = סך כל הרגשות שמרכיבים את הרוח הגבוהה לממש את עצמה.
רעיון הקיום ביקום הוא הטבע שהוא יצירת מופת, יצירה זאת נוצרה ומתקיימת מתוך טוב לב ואהבה, אין לטבע "שיחה", הוא יפרוץ ויתקיים בעל כורחו של האדם ובאדם טמון אותו כוח טבעי של טוב לב ואהבה עצמית כדי ליצור.
בכל אדם קיים ניצוץ אלוהי, ניצוץ הטבע, מתוכו האדם יעשה ויפעל אם דרך השקר ואם דרך האמת כדי להרגיש טוב כדי לממש את היצירה של עצמו באדם קיים הטבע האין סופי שיכול לפרוץ ולבוא לידי ביטוי אם האדם יפעיל את המצפון האישי וישתמש בחופש הבחירה ורצון חופשי למימוש היצירה.
הבחירה והרצון החופשי של האדם הם מרכז האדם בעל כוח חיות כשמשני צידי האדם יש את עגל הזהב (חומר, כוח ומעמד) ובצד האחר יש מצוות וחוקים (פרשנות, הגדרות, חוקים, מוסר ועוד)
בכל רגע בכל נשימה האדם יכול להחליט להפעיל את כוח הבחירה והרצון החופשי ולקיים אהבת אמת בינו לבין עצמו, כול רגע וכול שנייה יש לאדם כף זכות וכף חובה לגזירת הדין של עצמו לאהבה או לשנאה לקיים אהבת אמת "ואהבת לרעך כמוך", לא בין האדם למקום אלא בין האדם לעצמו ומתוך כך חברו יצא נשכר, זה הוא "המבחן" של האדם שתוצאתו הסופית אמורה להיות גאולת הנפש והגוף מכול תלות ואחריות חיצונית ועליו אחראי מצפון האדם.
תרבויות שלמות הוכחדו ונעלמו כלא היו מן העולם כתוצאה מוויתור על אהבה עצמית ושימוש כוחני בידע ובמידע כדי לאגור כוח ומעמד ושליטה חיצונית.
האדם קיבל את התורה "ואהבת לרעך כמוך" במצפונו, בחיצוני לו קיבל האדם את המצוות ואת עגל הזהב, האם יעדיף האדם "לעבוד אלוהים אחרים", האם יוותר האדם על גן העדן שבו תמורת התאווה שבו למצוא חן בעיני האחר? האם האדם יבחר להיות תאב בצע, לעבוד את הכסף ואת החומר במחיר הקרבת חיי אהבה עצמית למימוש היצירה שלשמה הוא הגיע לעולם? כשהאדם חי מתוך העדפות שהן מנוגדות לרוח החופשית, האדם אינו אמיתי ואינו מקיים אוטנטיות מצפונית כלפי עצמו מפני שמתוך ההעדפות האדם "יוותר וימחל" לאחר גם כשלא טוב לו במרחב של האחר מתוך פחד ("לא נעים לי, אני לא רוצה לפגוע") לאבד "אהבה" וזה הוא רגע בו האדם וויתר על טובתו האישית והקריב אותה למען האחר, באותו הרגע מצפון האדם לא יהיה שקט ותיחקק במוח האדם שהוא וויתר והקריב, הרגשה לא טובה בלשון המעטה, עד הרגע שבו האדם יפסיק להקריב את טובתו האישית למען האחר מפני שזאת "הקרבה" שקרית וסופה של כל הקרבה שקרית שהאדם יפגע באחר מולו כדי לגרום להפסקת "ההקרבה".
קוד הקיום מוסר: באדם "המקריב" מתקיים כאוס פנימי, כמו שריפה ברגש, צביטה על כך שהוא לא מצליח ליצור דרך האחר ולכן כשהוא יפגוש את האחר בסיטואציה דומה יהיה לו את זיכרון "הפגיעה" הקודמת.
כל זמן שהאדם לא חי על פי המהות, הוא יסבול = רגשות אשמה, סבל, בדידות, שיפוטיות ביקורת פנימית וחיצונית, ירכל, ידבר לשון הרע ועוד כדי להגיע לאהבה עצמית שהוא טוב יותר מהאחר = אהבה עצמית שקרית, ולכן האדם מחויב מתוך מצפונו לצאת למסע פנימי לגילוי עצמי מופלא בו הוא יגלה מי הוא ומדוע הוא ראוי לקבל את שהוא מבקש מעצמו דרך החיצוני לו.
כשהאדם ממאן לצאת למסע פנימי אזי האחר ימשיך להיות "אחראי" על הרגשות שלו, האדם יחווה את עצמו כקורבן, ישפיל את עצמו בבקשת אהבה ואישורים חיצוניים, יופיע בפני אחרים כלא יציב, בכיין, כשלון, חסר עמוד שדרה ועוד.. האדם יסבול מרגשות אשמה, שיפוטיות וביקורת פנימית וחיצונית מצפונו מכה ויכה בו על כך שהוא אינו אוהב את עצמו וממאן לראות את השלם שבו.
סבל ופחד הם השקר הנפוץ ביותר בתרבות האדם התלותי.
האדם אינו קורבן, האדם ניצוץ אלוהי האדם ראוי ליחסים של אמת בינו לבין עצמו למימוש כל רצונותיו ובחירותיו ליצירה אישית אמתית מתוך אנוכיות שתגרום לשדרוג, פריחה ושגשוג העולם החיצוני לו, האדם הוא בדיד ופרט בחברה גדולה.
האדם הוא שליח לאחר = יחסי גומלין כדי שהאחר יממש את היצירה שלו בעולם הזה האדם שואף לחזור לרוח החופש שקיימת בו והיא אינה יכולה להתקיים במקום צר אופקים ולחזור חזרה לרוח החופש שבו לחירות היצירה.
קוד הקיום מוסר: הבקשה של האדם מעצמו לחופש, והיא יוצאת כבקשה חיצונית מול ההורים, הבעלים, הנשים, הילדים, החברים הקרובים והרחוקים, כל בקשה שיש לאדם מהחיצוני, האדם מוותר על החופש שלו וזורק את האחריות לרגש שלו על האחר, במקום לממש לאלתר את היכולות להיות, לחיות, לממש, לאהוב לחבק, לחיות את הרוח, לחוות את הרוח היצירתית כמתנה בתוך הגוף והחומר שהוא הבל הבלים המתכלה ואילו הרוח לעולם נשארת בדמות כל יצירה חופשית שהאדם יממש ותישאר חקוקה לאחר שגופו יתכלה.
האדם יכול כדאי ומותר לו להכתיר את עצמו כמלך ואת חייו כארמון - מלך אמיץ, נועז שחי נושם גומע ולוגם חופש בחירה ורצון חופשי המתעלה מעל כל הרדוד והמתכלה בחומר, מלך אוהב שלוו, שקט בטוח ובוטח בכל החלטה שהוא מקבל, מלך שלא מוותר על כתר היצירה, יצירת אהבה ושלום להבאת גאולה פנימית להמשכיות הרוח המופלאה שבו, ויקיים בחייו את הנאמר: "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל"
פלטיאל אריה