ואן דייק, ואן דייק, דייקן אתה לא 

חצות. ליל חמישי. על הבר ב"שילה" בן יהודה. אוירה 10. קהל 10. הכל טוב. אפילו נמצאה בנס חניה!

אבל זה רק הפתיח. האירוע בהא' הידיעה עוד מחכה לנו והלילה צעיר.

"נלך?" שאלה אורית. "עוד מוקדם, לא?" הביטה רינת בשעון. 

"חצות זה מוקדם?" פיהקתי. "הוא לא עולה לפני שתים" אמרה רינת "זה ואן דייק מ-ו-ת-ק".

או.קי. השלמתי מראש כבר לפני יומיים שזה הולך להיות ערב ארוך. מאוד ארוך. התכוננתי ואני מוכן. להכל, כך נדמה לי. ברבע לאחת ביקשנו חשבון ויצאנו ל"אומן 17". כשהגענו למעגל האבטחה הראשון ראינו שלא פספסנו עדיין כלום. תנועה זורמת בעצלתיים פנימה. חלק עדיין מתדלקים בחוץ, כוסיות פלסטיק על גג הרכב, וודקה ורד בול מהפיצוציה. הכל רגוע.

נכנסנו למועדון. אין סלקציה. הכל נמכר מראש (כרטיס 120 ש"ח, ואן דייק או לא?). תפסנו מיקום על המרפסת הקטנה ליד עמדת הדי ג'יי העמוסה שטחנה כבר מוזיקת טראנס מתכתית, קיצבית ולא כבדה. מיד בלטה עובדה אחת בשטח: 80% לפחות גברים! ערב צייד אמיתי. הלכתי להזמין שתיה, ויסקי סאוור. הברמנית משום מה הריחה את בקבוק הסאוור ועיקמה את האף (הלימון החמיץ או מה? מאיזה שנה הסאוור הזה?). 3 כוסות 131 ש"ח בלי טיפ. זה היה באמת משקה נורא.     

יאללה נו כבר איפוא אתה ואן דייק. כבר שתים ואין סימן לגדול מכולם. אבל אף אחד כאן לא ממהר. בטח רק אני לוקח על הבוקר את הילדים לבית הספר, לא נורא אני אומר לעצמי נשים שעון מעורר, אם בכלל יהיה צורך. דווקא הדיג'ייז המחממים מרביצים מוזיקה אחלה, אפילו לא מונוטונית מדי, אפילו המאבטח השמן לידי רוקד בלי להרגיש בכלל.

שתים ועשרים – מתחיל לקרות משהו. יש התרגשות. מחברים חוטים חדשים בלאפ טופ, כולם מצטופפים ומתקדמים בלחץ. מישהו נצמד אלי מאחור, לא זה מישהי, דוחפת אותי בכוח, יה איזה רולה, עם עיניים בולטות, לדעתי עוסקת בהפלקות. מיד העברתי את הארנק, המפתחות, הפלאפון הכל לכיסים מקדימה, נראה לא טוב התפיחה הזו אבל אין ברירה. לזוז אני לא זז. יש כאן אלמנט חינוכי של שמירת מיקום.

והנה הוא עולה. ואן דייק בכבודו. כשהוא עולה, גם הדציבלים עולים בטירוף, המקום רועד מהבאסים, הרמקולים צועקים הצילו. כאילו לפני כן היה כאן שקט...

"ראית את ההולנדי הזה?" צורח לי מישהו באוזן.

"הוא גרמני", אני אומר לו, מנסה לא לנשום את הזיעה שלו.

"רומני?"

"לא. גרמני"

"עם שם כזה? לא יכול להיות. גם יש לו עיניים טובות. לא יכול להיות".

יש לו לואן דייק שעון גדול ומרשים על היד (מה שלא הפריע לו לא לדייק) ואנרגיות חזקות. הקטעים שהוא מריץ מתוזמנים היטב וכשהמוזיקה מגיעה לשיא הטראנס, כולם מרימים ידיים למעלה, מביטים לתקרה באדיקות, אתה רואה שם ממש אמונה. מסתבר שאנשים יודעים כל מלה גם כשאין מילים. עושה רושם שכולם מכירים כל תו בבום בום הזה. "איזה קונצרט, ממש מוזיקה קלאסית" רועדת מהתרגשות הרולה מאחורה. אם בטהובן היה שומע את זה, גם פרמדיק מוסמך של מד"א לא היה מחייה אותו. החבר'ה מתחילים להשתגע. אחד הוא בכלל ינשוף. לא בעצם חרגול, הוא מעגל בקשת את זרועותיו ועף בין האנשים. עינטוזון בגופיה בוודאי על איזה ספייס קייק קופץ כבר שעה ללא התעייפות. ארבע ורבע. כאן הכל רק מתחיל, לי נראה שהגיע הזמן ללכת. אני מביט מבט אחרון בואן דייק. לרגע הוא נראה כמו רובוט, אבל כנראה המוזיקה עלתה לי לראש. יצאנו. בחוץ אנשים סהרורים, מותשים, כאילו אחרי קרב. אחד מקנח ביד את האף. "חומר טוב?" שואל אותו מישהו. "לא, סתם נזלת" הוא עונה לו.