אלהים מדבר אל כל אחד
בכפר קטן, בגבעות שבין שכם לבית אל, חייתה ילדה קטנה ושמה דבורה. בבוקר סגרירי, בסוף חודש חשוון, מצאה עצמה רכובה על כתפיו הרחבות של אביה כשהוא עושה דרכו במעלה הגבעה אל ביתו של הלוי המקומי – מורה בן אלעזר לשבט לוי. סוף סוף הצליחה לשכנע את אביה לתת לה ללמוד אצל מורה - כמו אחיה הגדולים - והיא ציפתה בהתרגשות למפגש הראשון איתו. אביה, יועזר, מיהר במעלה הגבעה כשהוא מציץ בחשש בשמים האפורים. כשהגיע לבית של מורה, ששימש גם כבית ההתכנסות של הכפר וגם כחדר לימוד, נפתחה הדלת עוד טרם הספיק לנקוש עליה ומורה עמד בפתח כשפניו כעוסות כשהוא חושב לעצמו 'הוא הודיע לי על ילדה העומדת לבוא. מצא לו קורבן חדש!'. "בוקר טוב" אמר יועזר "אני מצטער שאני מפריע לך אבל, דבורה כל כך רצתה וביקשה ללמוד אצלך" התנצל בנחשו שמורה כועס משום שקטע אותו מתלמודו. "בוקר טוב אף לך, יועזר" ענה מורה בנעימות "אינך צריך להתנצל. אינני כועס עליך." תוך כדי החלפת הדברים ביניהם, הוריד יועזר את דבורה מכתפיו וכעת הושיט מורה את ידו אל דבורה. "בואי, ניתן לאביך ללכת אל עבודתו." וליועזר אמר "אני מניח שרעואל יקח אותה הביתה בסוף היום?" יועזר הנהן בראשו, רכן ונשק לראש דבורה ופנה לדרכו.
דבורה נתנה את כפה הקטנה בכפו של מורה ונכנסה איתו לחדר הגדול. בחדר ישבו תריסר מילדי הכפר, כולל שלושת אחיה הגדולים ועוד ארבעה ילדים מהכפרים הסמוכים. מבין הילדים רק שתיים היו בנות - רבבה בת דודה רפאל, ובתשוע מהכפר הגדול שממזרח לכפרה. הילדים הגדולים יותר ישבו על הרצפה כשלפניהם שרפרפים קטנים. על כל שרפרף היתה מונחת פיסת קלף. בראש הקלף היה רשום פסוק שהילדים העתיקו בשקידה שוב ושוב. הילדים הקטנים ישבו בסיכול רגליים כשעל ברכיהם מגשי עץ מלאים בחול. על החול הייתה רשומה אות אחת אותה העתיקו הילדים בעזרת ענף מחודד. החדר היה מעט חשוך משום שהחלונות כוסו ביריעות קלף כדי לחסום את הגשם ורק המדורה שבערה במרכז הפיצה אור וחום.
מורה הושיב את דבורה ליד הילדים הקטנים, נתן לה מגש עם חול וענף מחודד ורשם את האות אלף בראש המגש לאט לאט. אחר כך שם את הענף בידה וחזר על תנועותיו. "עכשיו עלייך למלא את כל המגש. כשתגמרי נלמד לרשום בית" הורה לה והלך לברר איך מתקדמים תלמידיו האחרים. דבורה ניסתה לרשום אלף נקיה ויפה כמו שמורה עשה אבל ידה לא נענתה לה. הקווים יצאו עקומים ומסולסלים. היא מחקה את הנסיון הראשון וניסתה שוב. התוצאה לא היתה יותר טובה. "בואי ננסה קודם קו אחד קטן וישר משמאל לימין" לחש הקול שבראשה. "הנה, כך יותר טוב. מלאי שורה שלמה. אחר כך נרשום קו באלכסון." לאט ובריכוז רב רשמה דבורה קווים קטנים וישרים. אחר כך רשמה קווים קטנים באלכסון. לבסוף, במאמץ גדול רשמה אלף אחת די ברורה. מורה שעקב אחריה מדי פעם נדהם מההתקדמות שהציגה דבורה. מצחו נחרש קמטים כשהבחין שהיא מטה ראשה כאילו היא מקשיבה ואז היא חוזרת ומתקנת את הרישומים. התוצאה הסופית היתה מדהימה בהחלט. אף אחד מהילדים שלימד עד כה לא הצליח לרשום אלף ברורה כבר בשיעור הראשון. מורה לא היה מרוצה. הוא חשד והיה קצר רוח לוודא את חשדו. עוד מעט יוכל להכריז על הפסקת אוכל ואז ילך לחדר האחורי וידבר איתו. אם הוא מנחה ושולט בילדה קטנה כל כך הוא נבל והוא עבר את הגבול!
דבורה שהצליחה סוף סוף לרשום חמש אותיות אלף בשורה, הניחה בזהירות את המגש וקמה ממקומה כשהיא מחפשת את מורה. כשהבחינה בו, יושב ליד לפידות, אחד הילדים הגדולים, נגשה ועמדה לצידו בשקט, מחכה שיבחין בה. לפידות היה הראשון שהבחין בה. "שלום דבורה, מה מעשייך פה?" "מורה מלמד אותי" ענתה בבישנות ובפנותה למורה אמרה בשמחה "הצלחתי לרשום חמש אותיות אלף בשורה." "אני יודע. אותיות נאות למדי. אחרי האוכל, אלמד אותך את האות בית." לא הייתה שמחה בדבריו ודבורה תהתה שמא עשתה דבר מה שהכעיס את מורה אבל מורה לא דיבר אליה יותר. בקומו ממקומו, אמר בקול רם "הגיע זמן האוכל. נחמיה" פנה אל הילד הגדול ביותר "אתה תשגיח עליהם. אם יקרה דבר מה, קרא לי." "כן אדוני" ענה נחמיה ומורה הלך אל החדר הפנימי ששימש הן כמקום שמירת ספר התורה שהוא עצמו כתב והן כחדר מגוריו.
"מה עשית שהרגזת את מורה?" שאל רעואל את דבורה אחרי שהתיישב לידה, הוציא מתיקו פת של לחם ונתן לה חתיכה שבצע ממנה. "לא עשיתי שום דבר שמורה לא אמר לי" ענתה דבורה בפה מלא. רעואל נתן בה מבט אלכסוני אך לא אמר מאומה ביודעו, מנסיון, שמורה יחזור ויכריז על עונש הולם. דבורה שסיימה לאכול שוטטה בחדר כשהיא בוחנת את הספסלים הערומים לאורך הקירות, את התיבות עם הקלפים, הדיו והחרטים ששימשו את הילדים הגדולים ואת מורה ואת הקלפים המתוחים על החלונות.
בשיטוטיה הגיעה עד פתח חדרו של מורה ושמעה אותו מדבר. "אין לך בושה! ילדה כל כך קטנה! את כל הילדות אתה לוקח ממנה." להפתעתה, שמעה דבורה קול עונה לו. "לאט לך, יש לה ילדות כמו לשאר הילדים. אינני מחסיר ממנה דבר." מורה התפרץ "שקרן! אתה תניח לה ליפול ולהיפצע? לחלות? אולי אפילו למות? אתה תניח לה לעולל תעלולים כמו שילדים עושים? אתה תתן לה להשתובב?" "אני לא אניח לה לסכן את חייה כל עוד היא ילדה" ענה הקול בשלווה. את הקול הזה דבורה הכירה! היה זה הקול שתמיד דיבר אליה – בראשה. נמשכת, כמו על ידי יד נעלמת, נכנסה דבורה אל החדר, ראתה את מורה עומד מול מגילת קלף המונחת על השולחן וידיו מאוגרפות. בשקט הלכה ונעמדה לצידו מנסה להבין מה במגילה מכעיס אותו כל כך. "זו לא המגילה, זה אני" נאנח הקול בראשה. מורה נעשה מודע בבת אחת לנוכחותה של דבורה. בתנועה מגוננת אסף אותה אליו כמנסה להסתיר אותה. "אתה מדבר אליה עכשיו." האשים. "כן" הודה אלהים. "היכן אפשרות הבחירה שלה? הרשות נתונה – אמרת. ובחרת בטוב – אמרת. ובחרת! איך בכלל היא תוכל לבחור כשאתה מטפח אותה מאז שנולדה! היא בכלל מכירה מצב אחר? היא אי פעם הייתה לבד עם מחשבותיה?" כעס מורה "בגלל שאני סרבתי לך אתה שולל ממנה כל אפשרות לבחור לסרב לך כשיבוא יומה. בגלל שלא הצלחת לשכנע אותי אפילו במחיר חייה של אהובת ליבי אתה עושה איתה מעשה נבלה ואחר כך תצפה שהיא תהיה הנביאה שלך ותעשה דין וצדק עם עמך? איפה הצדק שלך?" געש מורה. "לאט לך. תהיה לה אפשרות לבחור, בבוא הזמן. אני מבטיח לך שלא אנסה להטות את החלטתה ואתה יודע שאני ממלא את הבטחותי. וכדי להבטיח שהיא לא תקל ראש בהחלטה הזו הבאתי אותה אליך. אני בוטח בך שתלמד אותה ותכין אותה היטב. הצדק יעשה ויראה." "אני אלמד אותה להיות חזקה ועיקשת. אני אלמד אותה לעמוד על דעתה ולהגן על הצדק." התריס מורה. "אני יודע" נאנח אלהים "צפויות לנו עוד הרבה אי הסכמות אבל, אתה תלמד אותה ותנחה אותה כך שתהיה גאה בה. אתה עוד תראה." מורה חכך בדעתו והוריד עיניו אל דבורה. בהארה של רגע הבין שהיא שמעה את כל חילופי הדברים. "הבנת את הדברים שנאמרו?" שאל ברכות. "לא" נענעה דבורה בראשה. "שמעתי אבל, לא הכל הבנתי. הוא אמר שאתה תסביר. יקח זמן אבל אתה תסביר לי." אמרה בבטחון. "את יודעת שאלהים הוא זה שמדבר אליך בתוך ראשך? זה עושה אותך למיוחדת." "אני לא כל כך מיוחדת" משכה דבורה בכתפיה. ברחמים גדולים כמו שרק ילדה קטנה יכולה לרחם על ציפור פצועה דיקלמה "אלהים מדבר אל כל אחד אבל רק מעטים מוכנים לשמוע ומהם רק בודדים ממש מקשיבים למה שהוא אומר." בסקרנות של ילדה שעוד לא מלאו לה ארבע שנים שאלה "מה זה מקשיבים?"
סוף
כל אחד זקוק לחלום!
