כישלונם ההיסטורי - הכלכלי, החברתי והפוליטי, של המשטרים הקומוניסטיים במזרח אירופה במהלך שנות השמונים של המאה העשרים, היה אחד הגורמים החשובים ביותר לניצחונה הזמני של המגמה הניאו-קפיטליסטית. מה שנראה היה ככישלון התיאוריה המרקסיסטית במבחן הפרקסיס ההיסטורי נחשב לעובדה מוגמרת, המוכיחה כביכול את עליונותו הגמורה והמוחצת של הקפיטליזם. היו שביקשו לראות בליברליזם הקפיטליסטי את הסדר החברתי המוחלט, השלם והסופי, שאינו נתון לתנודות משבריות, כמו למשל פרנסיס פוקויאמה במסתו קץ ההיסטוריה (1989). עם זאת אנו עדים לעלייתן של תפיסות סוציאל-דמוקרטיות וסוציאל-ליברליות חדשות, המבקשות דרך ביניים, 'דרך שלישית', בין הסוציאליזם לבין הניאו-קפיטליזם, תפיסות שבכמה מארצות אירופה הגיעו לעמדות של הנהגה. עלתה גם חשיבה ניאו-מרקסיסטית, המבקשת לבדוק את יסודות המרקסיזם ולפרש אותם מחדש לאור ההתרחשויות ההיסטוריות, הכלכליות והפוליטיות במחצית השנייה של המאה העשרים, במיוחד במה שנוגע לכשלונה של השיטה הקומוניסטית במזרח אירופה. בדרך כלל מניחה חשיבה זו שכישלון הקומוניזם קשור באינטרפרטציה מוטעית של המרקסיזם וביישומו הכושל בפרקסיס הקומוניסטי. במידה רבה משמש כיום המונח 'ניאו-מרקסיזם' גם מושג-גג לתפיסה כללית הרואה בנושא החברתי גורם ראשוני בהנעתה של ההיסטוריה, וגם להשקפה המחייבת מעורבות ממשלתית בכלכלה הלאומית, ללא קשר מהותי להנחות היסוד של הפילוסופיה המרקסיסטית הקלסית. ואילו מבקרי המרקסיזם, המבקשים להוכיח את כישלונו, מערערים בדרך כלל על הנחות היסוד שלו בדבר הדטרמיניזם של ההיסטוריה, לאמור, על ההנחה שהיסטוריה כפופה למערכת חוקים אובייקטיביים הקובעים בסופו של דבר את מהלכה.
המרקסיזם אכן מניח שבמהלך ההיסטוריה קיימת חוקיות אובייקטיבית, המתבססת על עקרונות הדיאלקטיקה של הגל. לדעת ההיסטוריוסופיה המרקסיסטית, "דברי ימיה של כל חברה עד כה הם דברי הימים של מלחמת מעמדות" (המניפסט הקומוניסטי). המעמדות הם קבוצות חברתיות המוגדרות על פי המקום שתפסו במערכת הייצור החברתי, זה כנגד זה: עבדים ובעלי-עבדים, צמיתים ופיאודלים, פועלים שכירים ובעלי-הון. המאבק הבין מעמדי מתממש מבחינה היסטורית במשטרים חברתיים שהחליפו זה את זה במהלך ההיסטוריה. בעקבות התפתחותם הבלתי נמנעת של אמצעי הייצור, שהם כל אותם דברים שבעזרתם מייצר האדם את צרכי הקיום שלו, הביאו המאבקים המעמדיים מדי פעם לשינוי מהפכני של יחסי הייצור, להחלפת המעמדות העומדים זה מול זה בתהליך הייצור, ושינוי מהותי במשטר החברתי. שינויים מהפכניים נגרמים אפוא על ידי התפתחותם של אמצעי הייצור, עד לאי התאמתם ליחסי הייצור הנהוגים בחברה. כך למשל, ירידה בכדאיות עבודת עבדים וקשיים בגיוסם בראשית ימי הביניים הביאו למשטר הפיאודלי, בו נהנה עובד האדמה מעצמאות יחסית, ויש לו לפיכך יותר עניין בעבודתו. הופעתה של התעשיה הממוכנת בראשית הזמן החדש הביאה למשטר הקפיטליסטי, בו העובדים הם אנשים חופשיים, שמוכרים את כוח עבודתם בכסף. השינויים המהפכניים דוחקים את המעמדות העליונים של המשטר הישן לשוליים, ומעלים מעמדות חדשים. המעמד העליון של המשטר הישן יתנגד כמובן בכל כוחו לשינוי המהפכני ויבקש לשמר את הקיים, הנוח לו. לפיכך השינויים המהפכניים במשטרים החברתיים מלווים לעיתים קרובות בהתנגשויות אלימות בין נושאי הקידמה, המעמד החדש המבקש לכונן ייחסי ייצור חדשים, לבין המעמד הישן, השמרני, המבקש לשמר את הקיים.
בניתוח המבוסס על עבודתם של גדולי הכלכלנים שקדמו לו, מתאר קרל מרקס בספרו הקפיטל (1867) את הסתירות הפנימיות בקפיטליזם, שעיקרן, לדעתו, בניגוד בין הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור והאופי החברתי של תהליך הייצור. ניגוד זה, טוען מרקס, מוליך את הכלכלה הקפיטליסטית לסדרה של משברים, שסיבתם העיקרית היא בייצור מוכרח של עודף סחורות, שכוח הקנייה הכללי בשוק אינו יכול לספוג, כפי שנראה בהמשך. הפרוגנוזה המרקסיסטית אודות מהפכה סוציאליסטית עולה מהסתירות שמראה המרקסיזם בקפיטליזם הקלסי, המצביעות לדעתו על מהפכה חברתית חדשה הממשמשת ובאה. מהפכה זו עתידה לשים קץ למשטר המעמדות ולכונן חברה אל-מעמדית, ללא סתירות, כי הייצור החברתי יהיה נתון בה בידי החברה, שתהיה בעלת אמצעי הייצור, ובכוחה זה תוכל לווסת את הייצור לפי הצרכים השיוויוניים של החברה. משימה היסטורית זו מטיל המרקסיזם על כתפיו של הפרולטריון, מעמד הפועלים, שבהיותו מנוצל וחסר כל, ש"אין לו מה להפסיד זולת כבליו", ובשל תנאי עבודתו במפעלים גדולים הוא נוח לאירגון, הריהו מעצם מהותו המעמד המהפכני ביותר שהיה בהיסטוריה.
כשל המרקסיזם איננו בהנחות היסוד שלו, בתפיסתו ההיסטוריוסופית ובניתוח מהותו של הקפיטליזם. אפשר לקבלם ואפשר לדחותם, אבל קשה לערער על ההגיון הפנימי העקיב שלהם. הכשל הוא במעבר מניתוח החוקיות ההיסטורית אל הפרוגנוזות העתידניות המבוססות עליו, פרוגנוזות שהניסיון ההיסטורי לא אישר אותן. כפי שנראה בהמשך, המרקסיזם צפה שהקפיטליזם יידע לפתור את הסתירות הפנימיות שבין הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור לבין התהליך החברתי של הייצור, על ידי יצירת חברות ייצרניות ופיננסיות שהבעלות עליהן נתונה בידי ציבור של בעלי מניות, אבל טעה בהנחה שתהליך זה יוביל בהכרח למהפכה סוציאליסטית. כמו כן טעה המרקסיזם, במיוחד בנוסח הלניניסטי, בהנחה שמפלגות הפועלים יוכלו לתפוס את השלטון במדינות קפיטליסטיות ורק לאחר כך לחולל בהן מהפכה חברתית וכלכלית. עיקר הכשל במרקסיזם הוא בהנחה שמעמד הפועלים הוא מעמד מהפכני במהותו, ועליו תהיה מוטלת המשימה ההיסטורית של שחרור האנושות מ'כבלי הקפיטליזם' בדרך מהפכנית, והקמתה של 'חברה שיוויונית אל-מעמדית'. הנחת יסוד זו נתקבלה על ידי כל הזרמים הסוציאליסטיים, ושימשה בסיס אידיאולוגי למרביתן של מפלגות הפועלים. היו שגרסו שהמאבק המקצועי של הפועלים להטבת תנאי חייהם ועבודתם יוביל בדרך רצופה של רפורמות לשינוי מהפכני במהותו של המשטר, והיו שהניחו שהמאבק המקצועי יוליך לאירגונו הפוליטי של מעמד הפועלים, ובכך יקנה לעצמו את הכוח הדרוש לביצוע המהפכה הסוציאליסטית. הניסיון ההיסטורי דחה את שתי התפיסות, גם הרפורמיסטית וגם המהפכנית. המאבק המקצועי של הפועלים השתלב היטב במערכות הכלכליות של הקפיטליזם, והצעיד אותם להישגים מרשימים בתחום המקצועי, בעיקר במערב אירופה ובארצות הברית, אבל דווקא הצלחות אלה הרחיקו את תנועות הפועלים מרעיון המהפכה הכוללת, שאמורה לשנות את סדרי העולם מיסודם. יתר על כן, היו וישנם אירגוני פועלים שהיוו משענת עיקרית למשטרים לאומניים, ששרתו את עניינם של בעלי ההון, ובמקומות שונים אף נתנו האיגודים המקצועיים את ידם למשטרים פופוליסטיים אנטי דמוקרטיים או גם פשיסטיים, כמו באיטליה ובגרמניה בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, בארגנטינה ובצ'ילי משנות הארבעים עד השמונים. במקרים בהם הגיעו מפלגות פועלים לשלטון בארצות דמוקרטיות, כמו בבריטניה, בצרפת, בגרמניה שלאחר מלחמת העולם השניה ובארצות סקנדינביה, נמנעו מהנהגתה של מהפכה סוציאליסטית כוללת, והסתפקו בתיקונים 'יוניוניסטיים' בחוק, עם מתן הטבות אלו ואחרות לפועלים. האיגודים המקצועיים בארצות המערב המתועשות הם כיום חלק מהמערכות הכלכליות של הקפיטליזם, ודי להם בהטבות ובהישגים כלכליים, הרעיון המהפכני מהם והלאה. מעמד הפועלים והמפלגות המייצגות אותו הם שמרנים ורגרסיבים אולי יותר מכל מעמד אחר במערכת הקפיטליסטית.
אבל ההנחה בדבר מהפכנותו של מעמד הפועלים, אף על פי שהיא מהווה את עמוד השדרה של התפיסה הסוציאליסטית בפרקטיקה הפוליטית, אינה מתחייבת כלל מהתפיסה ההיסטורית של המרקסיזם. המהפכות החברתיות הקודמות, כפי שהן מתוארות בכתבים המרקסיסטיים, לא התבצעו בידי המעמדות המדוכאים, גם כשלא היה להם מה להפסיד במהפכה. המשטר הפיאודלי לא קם בעקבות מרד של עבדים, ולא צמיתים הם שהקימו את המשטר הקפיטליסטי, במהלכם של מלחמות האיכרים. המעמד הפיאודלי צמח ועלה מתוך המערכות הצבאיות של ח?יילות שכירים, שהתגבשו כמעמד שלישי בין בעלי עבדים ועבדים באימפריה הרומית המאוחרת, ובתהליך היסטורי רצוף שינויים מהפכניים תפס את מקומו בראש המערכות הכלכליות והחברתיות הפאודליות של ימי הביניים. גם הבורגנות לא צמחה מתוך האיכרות המשועבדת, היא קמה כמעמד שלישי, עירוני, שהתפתח בין שני המעמדות העיקריים של המשטר הפיאודלי, בעלי קרקעות 'אצילים', ואיכרים צמיתים. ההגיון ההיסטורי המנחה את המחשבה המרקסיסטית חייב אם כן להוליך למסקנה, המבוססת על החוקיות הדיאלקטית של ההיסטוריה כפי שנוסחה בידי מרקס ואנגלס, שלא מעמד הפועלים הוא זה שעשוי לחולל את המהפכה החברתית הבאה. מעמד הפועלים מסוגל למאבק מקצועי, לעיתים הירואי, על הגדלת חלקו בהכנסה הכללית, כשם שעשו זאת העבדים והאיכרים לפניהם, במרידות העבדים ובמלחמות האיכרים, במידות שונות של הצלחה, אבל לא למאבק מהפכני על שינוי המשטר החברתי. דומה שלנין חש בכשל זה שבתורה המרקסיסטית, וקבע שמעמד הפועלים לבדו לא יוכל לשאת את המהפכה הסוציאליסטית, כי הוא זקוק להנהגתה של אינטליגנציה מהפכנית שתנחה אותו בתיאוריה ובאידיאולוגיה בדרכו אל הסוציאליזם.
על יסוד תפיסה היסטוריוסופית זו אנו אמורים לצפות להופעתו של מעמד חדש, מעמד ביניים, 'מעמד שלישי', שיקום ויעלה בין הפרולטריון לבין הבורגנות, וינהיג מערכת חדשה של יחסי ייצור, מערכת שתהא תואמת את התפתחותם הטכנולוגית הכבירה של אמצעי הייצור בעשרות השנים האחרונות. למעשה, תהליך זה ממש מתרחש והולך לנגד עיניינו, גם בארצות המערב, וגם בארצות הקומוניזם לשעבר. הכוונה היא למה שמכנים 'טכנוקראטיה', לאמור, מעמד של מומחים ומנהלים, אנשי מדע וטכנולוגיה עתירי ידע, שיש לאל ידם לבנות ולהפעיל את כוחות הייצור המתוחכמים והמורכבים הכובשים והולכים את המערכות הכלכליות בעולם כולו. המהפכה הטכנוקראטית הפוסט קפיטליסטית, מצויה עמנו מזה עשרות שנים, וכבר הובחנה ותוארה כ'מהפכת המנהלים'.
מעניין שמהפכה מעין זו צפה אנגלס, שידע לתאר כבר ב-1877 את פתרונותיו של הקפיטליזם לסתירות הפנימיות שלו: "הודאה חלקית באופי החברתי של כוחות הייצור, אפילו מצד הקפיטליסטים, בעל כורחם, ניכוס האורגניזמים הגדולים של הייצור והתחבורה, תחילה בידי חברות מניות, אחר כך בידי טראסטים, ולבסוף בידי המדינה. הבורגנות מתגלה כמעמד מיותר, כל תיפקודיה החברתיים מבוצעים עתה בידי פקידים מקבלי משכורת" (התפתחות הסוציאליזם מאוטופיה למדע). אנגלס לא שיער שבכך תיאר את 'מהפכת המנהלים' שתבוא במקומה של המהפכה הסוציאליסטית, אותה חזה המרקסיזם בביטחון שנראה לו 'מדעי'. הוא לא יכול היה לדעת שאותם 'פקידים מקבלי משכורת' יהפכו עד מהרה למעמד של מנהלים, מצוייד היטב בידע המדעי והטכני הנדרש להפעלתם של כוחות ייצור עתירי ידע של העולם החדש שיורש והולך את העולם הקפיטליסטי.
אחד הצדדים המעניינים בפרשה היסטורית זו הוא בכך שהדברים התרחשו בהקבלה בארצות הקפיטליסטיות ובברית המועצות ה'סוציאליסטית'. אם כן הדבר, הרי שמהפכת 1917 ברוסיה היתה הפיכה פוליטית, מפלגתית, שהחליפה משטר של קפיטליזם נחשל, זה ששלט ברוסיה לפני המהפכה, במשטר שיש לראות בו קפיטליזם ממלכתי ריכוזי. התיאוריה המרקסיסטית עשויה לאשר הנחה זו, כי מהפכת 1917 לא התרחשה בעקבות התפתחותם של אמצעי הייצור במידה שמחייבת ייחסי ייצור חדשים, ולכן, במערכות הייצור וחלוקת התוצר, מילאה המדינה הסובייטית את תפקידו של בעל ההון, וקיימה יחסי ייצור המבוססים על עבודה שכירה והון, כמו בכל משטר קפיטליסטי אחר. אנגלס, ראינו, מאשר את האפשרות של בעלות ממלכתית על אמצעי הייצור במסגרת קפיטליסטית.
המשך - קץ הקפיטליזם ד
ד"ר ידידיה יצחקי
