במה לבחור להזין את עצמנו 

כל פעם שאני שומעת את הפרסומת הזו ברדיו של "היי, נראה לך שבגלל שעכשיו חורף את יכולה להפסיק להקפיד? בגלל שהשכבות מכסות? עוד מעט קיץ ואז זה כבר יהיה מאוחר מדיי" אני רותחת מבפנים.
מה הם חושבים להם שאפשר להתייחס לגוף שלנו רק מתוך פחד כל הזמן? ולמה שאנשים לא יבחרו במה שאתם רוצים למכור להם מתוך מקום חופשי ואמיתי שרוצה בדבר המסויים הזה? (מה זה בכלל? איזה חטיף, איזו דיאטה, איזה מכון כושר? ממש לא זוכרת) אולי כי מה שאתם רוצים למכור אינו אמיתי באמת עבור קהל היעד שלכם?
למה אנחנו חיים בחברה (המערבית כולה, לא רק בארץ) בה יש מטרות ויעדים של "לרדת במשקל", "לחזור לעצמי", "להכנס לג'ינס מהתיכון" ואת אלו צריך להשיג רק בעבודה קשה, ייסורים וחסכים?

כשמגיעים עם הרכבת לתחנת ת"א מרכז אי אפשר לפספס את שלטי הענק המפרסמים את סטודיו C ובהם נשים המכריזות על עצמן כי הן משיגות "הריון חטוב" ונראות נפלא למרות שהן אמהות ל-2 (מה, זהו זה? התחלנו ללדת אז אין לנו עוד תקנה?) ושוב אני מתכווצת לי מבפנים.
נשים רבות כ"כ (וגם גברים) שאני פוגשת מרגישות אשמות על המראה שלהן, על הכמות שהן אוכלות, על כך שהן כן או לא עושות כך וכך, שכנראה צריך לעשות, כי אחרת....
אני מרגישה שנדרשת פה נקודת הסתכלות אמיצה ומפוכחת, זו אני!
ואני גם אוהבת לאכול כך וכך ולעשות כך וכך. צורתו של גופי היא כזו ואני יכולה לבחור מה אני עושה באופן חופשי.
לבחור בספורט או תנועה, כי זה מרגיש נכון לגוף שלי ונותן את אותותיו גם מבפנים.
לבחור לאכול נכון, בריא יותר, מסודר יותר כי זה מרגיש טוב בגוף.
אני חושבת שאם הבחירות שלנו תעשינה ממקום חופשי ומשוחרר באמת בלי צריכים התוצאה תהיה שונה לחלוטין.
כי מה קורה? פלונית קמה בבוקר ומחליטה לעשות דיאטה. היא מחליטה על סדר ארוחות כזה או אחר, אולי אפילו מתייעצת עם איש מקצוע, מונעת מעצמה את מה שנראה לה נכון ו...נשארת בתחושת מחסור. עד מתי? זה כבר תלוי: או שהיא עומדת בהתחייבויותיה לעצמה ומגיעה לתוצאה של פחות כך וכך ק"ג, או מידה אחת פחות וכו'. או שהיא "נשברת" וחוזרת לסורה.
למה?
כי לא נעשה פה שינוי עמוק בדפוסי החשיבה וההתנהלות שלה בעולם. היא לא באמת בחרה בחופשיות את הבחירה שלה. היא לא עשתה עם עצמה תהליך, הבינה דברים, ירדה לעומק העניין והחליטה ממקום פנימי אמיתי.
כולנו הרי מכירים אנשים שעולים ויורדים במשקל כל הזמן, שמשגעים את המערכת.
אני חושבת שאי אפשר לעשות דברים באמת ממקום חיצוני וקוסמטי, שנדרשת פה עבודת עומק. ברגע שהדברים מחלחלים לעומק, או נובעים משם התוצאות בשטח לא יאחרו להגיע.

אז למה מקוממות אותי הפרסומות האלה? כי מקומם אותי שלטון הפחד, המקום של להשאיר אנשים בחיצוני בלבד, של לא לאפשר להם התבוננות פנימית עמוקה יותר. שיתעסקו כל הזמן רק בחיצוני, רק באיך הם נראים, רק בתנודות האלה של חורף-קיץ, של הסתרה וגילוי. זה לא טוב לנו אנשים שיורדים במשקל/ עושים שינוי ונשארים שם. לא! אנחנו רוצים שהם יהיו לקוחות שלנו לכל החיים, אם אפשר להתחיל כבר מגיל צעיר, 8-9 נראה סביר לא? ואז יהיה להם נסיון טוב לאורך השנים, משהו מוכר שהם לא ירצו להחליף, שהם לא ירצו לרדת לעומקו, לבעוט בו, למרוד ולחפש בפנים. זה לא כלכלי לנו.
אני מגזימה? מה שעצוב הוא שכנראה שלא......

איפה הכוח שלנו כאנשים עצמאים, מפותחים, חופשיים הבוחרים להיטיב עם החיים שלנו, הרוצים להעניק לעצמנו ולסביבתנו איכות חיים אמיתית?

ואגב, הזנה היא מבחינתי לא רק האוכל שאנחנו אוכלים. היא גם מה אנחנו בוחרים להכניס לראש שלנו, מי החברים שלנו, מי נכנס אלינו הבייתה, מה אנחנו קוראים. האם אנחנו באמת בוחרים את צינורות ההזנה שלנו, או מאפשרים לסביבה/ חברה/ תכתיבים לעשות זאת בשבילנו?