סאטירה אפשר לכתוב משלושה מאגרים, מן הראש, מן הלב ומן התחת.
למרות שברגע הזה אתם תוהים לאיזה משלושת המקורות אני עתיד לתת דרור בפוסט שיבוא בהמשך, זה לא כך.
אם זאת, בדעתי לבדוק האם מאגר מסוים מן השלושה עדיף על האחרת.
אם כי השאלה היותר חשובה, איזו סאטירה יותר אפקטיבית, וחשוב עוד יותר, אם מגיע שלב בחייה של אומה, שבה אין יותר חשיבות למקור וגם לא לאפקטיביות, כי מרבית הציבור או קהל היעד, לא מסוגל להבחין בין אמירה סאטירית לבין תאור מרושע של מציאות קיימת.
ויש שלב אחד מעבר למה שתארתי. השלב שבו החיים הופכים לסאטירה, אבל בשלב הזה, למרבה הצער, זו מפסיקה לעורר גיחוך, היא נהית גרוטסקית.
אולם גם בשלב הזה נותרות שאלות פתוחות.
הקרדינלית בהן, האם מעת שהגעת לשלב הגרוטסקה, יש עדיין דרך חזרה ואו אולי הלאה, בסוג של EVOLVING, (התרגום אומר "מתפתח", אולם הקונוטציה של המילה באנגלית, הרבה מעבר למשמעות השבלונית של הקונספט בעברית), או שמא, זהו, מכאן אפשר רק לסגת אחורה.
ובקפיצה נחשולית, שבמהדורת חדשות נפתרת באמירה נון שלנטית של מגישה כוסית ב – "ומכאן נעבור לעניין שונה לגמרי", אמירה ששמורה למעבר מאייטם שמתאר טרגדיה שקספירית שאירעה במציאות, לאייטם שענינו מסחרי סמוי, או קידום פרסונלי של פוליטיקאי או טייקון, (ובשלושת אלה פחות או יותר סרקנו את מכלול האייטמים של מהדורת חדשות קונבנציונאלית), נחזור לאירוע שולי בלתי חשוב, שאירע בנמל התעופה שלנו, שנקרא עד היום, (ולא לנצח), על שמו של האיש שהקים כאן מדינה, למען העם היהודי, ונגד העם הפלסטיני, והצמד הזה של למען ונגד, מלוה אותנו מאז ועד היום, בטנגו מאוד ביזארי, שבו זוג הרוקדים ממשיכים בריקוד, למרות שהמנגינה נגמרה וגם אולם הריקודים בדרכו להרס טוטאלי.
מאחר וענינינו בביזאר ובגרוטסקה, אך טבעי שאת האמפלמנטציה למציאות של הפוסט הזה, נעשה באמצעות פרוטגוניסט שמכיל את שני הקונספטים, הן את הביזאר והן את הגרוטסקה, הלא הוא ה"שוטה", או הליצן, שאחד מהם סורב בשדה התאופה על שם בן גוריון, לפני כחודש להכנס למולדת שלנו, בדרכו לבירתה הזמנית של המולדת הפלסטינית.
קשה להכנס לראשו של פקיד המדינה שהחליט על הצעד, אולם ללא ספק אם נגלה בסוף, שהאיש קיבל שלמונים מן האמרגן של איוון פראדו, האחרון שיופתע יהיה אנוכי, בעיקר אחרי שלשם הכיתוב הזה, סרקתי את שמו בגוגל.
ובכן, ידידי,ה - FELLOW ISRAELIS, (עוד מעט תת מין במין אחר שונה במובהק, שכלל עד לאחרונה גם אותנו, האדם ההוגה או ה – HOMOSAPIENS, מין שההשתייכות אליו מחייב "הגות", סוג של חשיבה מורכבת, דבר שנשלל מרוב האוכלוסיה במקום הזה, על פי מבחן ההתנהגות במשך יותר מדור, כלומר מספיק מן הבחינה הטקסונומית לאבחן את המין החדש ולקבעו בספר המינים, לפני שנצטרף לניאנדרטלים, שהוכחדו גם כן, אפשר שמסיבות דומות ואפשר שלא, למי אכפת בעצם), השם של איוון פראדו מופיע בגוגל 823000 פעמים, מהם 822900 בזכות הפקיד המסרב, (על פי ההקשר הישראלי, שכלול בכל אייטם). כלומר ממנהל אלמוני למדי של פסטיבל ליצנים בגליציה, (חבל ארץ בספרד, אחד מיני כמה, א.נ.), האיש הפך לסלבריטי ברשת, שמתראיין עד היום, מספר פעמים בערוצי הטלוויזיה בעולם.
אפשר שהעניין נופח מעבר לפרופורציה המתבקשת בדווח מטעה של הארץ, שהפך את האיש מדמות די שולית במיליה הבידור בספרד, ל"גדול הליצנים שם", כאילו לאומר שמדובר באיש שיוצר את האג'נדה הספרדית, או לפחות חמישים אחוז ממנה.
ההערה הזאת, שמיוחסת לעיתון שאיבד את שפיותו (וצניעותו) ואת שרידי האיזון האובייקטיבי בסיקור לגמרי חד צדדי של אירועי המולדת, מעיד כי מגמת העדר השפיות או ה"ניאנדרטליזציה", אינה מיוחדת לימין הפוליטי בארצנו, היא בהחלט מכילה את השמאל, על נציגיו הבולטים, כגון הכתבים וכותבי הטורים בהארץ.
(וכאן בסוג של גילוי נאות, אני חושף את עצמי, ופורס בפניכם, שאני עד עצם היום נמנה אל מנויי העיתון, אולם נחיצותו קשורה בעיקר למינהגו של כלבי, זליג, להשתין בבית, וליכולת של דפי העתון לספוג את הפרשותיו ביעילות, וגם לטורו של סעיד קשוע, שאותו אני עדיין קורא כל סוף שבוע באדיקות.
כמובן, להשלמת הפן הגרוטסקי בענין הזה לפחות, הכותב פלסטיני, אך אין מטיב ממנו לתאר את הצד המטורף במציאות שלנו, היהודים דווקא).
המאפיין הדומיננטי של ה"ליצן", העדר פנים, שעוטים הבעה אחידה אצל כולם, תחת מעטה לבן ואף אדום ופאה לא ריאליסטית.
הליצן הולך על חבל דק, קשור בין עצב לצחוק, בנישה יחודית, בפליק – פלקים מזהירים, ששום אמן קונספטואלי לא יוכל לחקות.
כדי להטיב בהבנת מקומו של הליצן בתרבות הבידור והאמנות, נתרכז בדמותו של ארלקינו. (אחת הדמויות של הקומדי דל ארטה).
ארלקינו המגושם,הולך עם מקל שמיועד לחבוט בשותפיו על הבמה, אולם הוא בדרך כלל מפסיד אותו ומוצא את עצמו מוכה לצהלת הקהל, המתלבט בין לתעב או לאהוב אותו.
ארלקינו אינו טוב וגם אינו מרושע, הוא בעיקר אוהב להציק. הוא חושף חולשות ולועג לבעליהם בקול גדול, ונענש לבסוף, כי כמו במאה השש עשרה, עת נולד הקונספט, כמו בימינו, אנחנו עדיין מעדיפים את המלך העירום, או את הסלב החלול, הטלנט שהמאפיין העיקרי שלו, העדר כישרון, בעיקר בתחום שעבורו הוא מתוגמל ללא שום פרופורציה, על פני הילד התמים שצועק שהמלך לא רק לא לבוש אלא גם נושא איבר קטן במיוחד, כמונו.
כי עירום אפשר לסבול, גם כלי קטן במיוחד, אולם הפחד הקמאי מפני הלא ידוע, הלא ברור, (היעדר הפנים של הליצן), מפחידים לאללה.
את האדם נעדר הפנים, זה שלא נוקט עמדה ברורה, זה שנמצא באמצע, משם הוא יכול לראות את האיוולת בשני הצדדים, בלי לקחת בו חלק, קשה מאוד לסבול, כי הוא חופר בעצב, (NERVE AND SADNESS), הלאומי של כולנו.
הדרך היחידה להתמודד עם הכאב, זה לדפוק את הראש בקיר או להרוג את השליח.
אולם איוון פראדו לא לבד, כמוהו, כך נועם חומסקי, שסורבה כניסתו מאותו טעם.
לא מפתיע שלא רק הטעמים לסרוב דומים, אלא גם מאפייניו של המסורב, שבמידה מסוימת מזכיר התנהלות של ליצן, אלא שהלולינות שלו אינה ניכרת בהליכה על חבל אלה בחיתוך החבלים שקושרים את עולם הקונספטים הבלתי מורכב של רובנו לכדי מקשה אחת, או בחשיפת פניה העלובים של האנושות, על המשחק הפוליטי השבלוני והשחיתות של מרבית המשטרים שקובעים את היום יום של כולנו.
אז מה יש לי לחדש לכם בעצם.
כל העולם יודע שאנחנו עירומים.
אולם את העובדה הנוספת, זו שמדברת על הכלי הקטן, הצלחנו עד היום לשמור בסוד.
מעשים כמו גירושם של חומסקי ופראדו, הושבת שגריר על כיסא נמוך, סירוב להצעת מדינה ערבית לחידוש היחסים הדיפלומטיים עמם, ואמירתה האלמותית של שרת החינוך שלנו, שאלביס קוסטלו אינו ראוי לנו, הישראלים, הם חלק בהודעה הפומבית בחולשתינו, או בחשיפת ה"קטן" הלאומי שלנו. עד היום העולם חשב שלישראלים יש ביצים גדולות, מסתבר שהמציאות של הדור הזה שונה קצת.
ונחזור לפתיחה ומאגרי הסאטירה.
אי אפשר לכתוב סאטירה מן הלב, (מה שאני עשיתי בכיתוב הזה).
אי אפשר לכתוב מן התחת, אבל אפשר בהחלט ליצור גרוטסקה משם, וזה מה שעשו הפקידים בגשר אלנבי ובבן גוריון והנבחרים במשרד החוץ והתרבות.
סאטירה אפשר לכתוב מן הראש, אולם כדי שזו תצלח, היא צריכה להיות מנותקת גם מן הלב וגם מן התחת.
במקום הזה שלנו זה לא אפשרי יותר.
כותב, מבקר ומייחל.
