לילה חד פעמי. 

"סתם".

בשעה טובה הגיע החורף. באופן רשמי אפשר לעבור לשלוש מקלחות בשבוע, לזרוק את האולסטאר לארון ולהשחיל את הרגליים אל תוך מגפיים מעור מזויף.
אני פריק של חורף. אולי זו העובדה שנולדתי בפברואר בעיצומה של סערה.
תנו לי בגשם, באפרוריות, עזבו אתכם מיום ארוך, תנו לי חושך והרבה. יאללה דיכאון, יאללה בדידות, רק אני, הווינסטון שלי, שמיכת פוך מצחינה והרבה "רדיוהד" ישירות אל העורק הראשי.
מעבר לזה, אני חושב שירושלים נראית יותר טבעית במצב צבירה חורפי. ירושלים בקיץ זה כמו פרחה בלי מודעות עצמית שהולכת עם חולצת בטן כשמתחת נשפכת לה הכרס אל המדרכה. החורף בא על העיר הכי יפה בעולם. קיץ זה טוב למי שגר בחושה שני מטר מהים. לי באופן אישי החורף חוסך הרבה תירוצים. אני לא צריך לשכנע את כל העולם ואשתו למה אני רוצה להישאר בבית, או למה אני בדיכאון ובא לי להתעקם על הספה ולהקריב לטלוויזיה את אחרון התאים שנשארו לי בקופסה.
בחורף הסיגריות יותר טעימות, השקיעות יותר מעניינות, הסרטים הכי טובים יוצאים, הקפה יותר רלוונטי והכי חשוב - נשים. נשים וכל מה שקשור אליהם זה עניין רציני, כמו החורף. את הזיונים הכי משמעותיים שלי חוויתי בין דצמבר לפברואר. אחד מהם התרחש בשבוע שעבר.
יום רביעי בערב, בחוץ קור כלבים, וככל שהטמפרטורות צונחות, מפלס הבדידות עולה והאצבע שלי מתחילה באופן עצמאי לפשפש במספרי טלפון לא מוכרים במכשיר המסרטן. היא לא הייתה זרה. הכרנו לפני שנה ביום הולדת של חבר משותף.
באופן מעורר חשד היא זכרה אותי. הטונים והדיקציה שידרו שמחה, הזמנתי אותה לקפה. נכנסתי להתקלח, סידרתי את הזקן עם מספריים, ניקיתי את הכיור טוב-טוב, שלא תעלה על הרגלי ההיגיינה שלי.
כשעמדתי במקלחת, בזמן שזרם המים שטף את רעמת השיער שלי והסתיר את העיניים, ניסיתי לשחזר איך היא נראית. היו רק רסיסים של תמונה. אני זוכר חיוך מקורי, שיער חום, לא הצלחתי להרכיב את הפאזל לתמונה שתייצר אצלי דחף נוראי לכבוש אותה. אבל איך אמרנו, הבדידות. היא תיקח אתכם למקומות שלא ידעתם שקיימים, בדרך כלל זה עמוק אצלכם. היא הגיעה 20 שניות אחרי השעה המיועדת. התמקמנו על הספה החומה. את האמת, עדיין לא הספקתי לגלגל שאכטה וכבר מצאתי את עצמי עושה היכרות עם הסוגר של החזייה שלה.
אני לא אתיש אתכם בפרטים הקטנים של מה קרה לאחר מכן. תחשבו פורנו.
ואז בשלוש לפנות בוקר, מצאתי את עצמי יושב עירום במיטה, מסביב הבגדים שלנו מפוזרים כמו חלקי גופות אחרי פיגוע, החזייה שלה תקועה בין הקרש של המיטה אל הקיר, התחתונים שלי מכסים את המאפרה.
הייתה פה מלחמה וכולם יצאו מנצחים. הסתכלתי על הכרס הקטנה שפיתחתי, טפחתי עליה בתנועה אופיינית ללוזר ממוצע. הרגשתי בחילה קלה, ניסיתי להתיישר, לנשום יותר טוב. היא שכבה עם הגב אלי, נראית ישנה. ניסיתי לנחש על מה היא חולמת. היא נראתה שלווה. העור הבהיר שלה הצליח לבלוט גם בחושך. הצלחתי לזהות נקודות חן קטנות מתחת לעורף שלה, העברתי בניהן קו דמיוני
ויצא לי כוכב עקום. הדלקתי סיגריה, המצית מאירה את זירת הפיגוע לרגע.
הצלחתי לראות צלקת קטנה ליד הטבור, ארבעה תפרים, משחיתים קעקוע של שדון. הוא מחייך אלי. הוא יודע שאני לא אוהב אותה.
משהו בפה הפריע לי לנשום, שערה מהראש שלה נכנסה לפה שלי, חצי ממנה נתפס בזקן שלי. פתחתי חלון שייצא העשן. שתי חוליות מעמוד השדרה שלה בולטות, חשבתי שזה אחד הדברים הכי יפים שראיתי בזמן האחרון.
הנחתי על אחת מהן אצבע, היא זזה, פחדתי שהערתי אותה. היא נשכבה על הגב, החזה שלה גלש לצדדים. סילון דק של רוח מקפיאה נכנס אל החדר. טרקתי את החלון. הרוח קיררה אותה. עברה בה צמרמורת, משכתי את השמיכה, כיסיתי אותה, היא חייכה, נשארה עם עיניים עצומות, הודתה לי. היא באמת יפה.
הרוח גם פיזרה את הריח שמשמש עדות למה שהתפוצץ פה כמה דקות קודם, ריח של חיים, זיעה, סיגריות, זרע ספוג בנייר טואלט, שאריות מהבושם שלה שנדבקו בי ועכשיו מתערבבות בזיעה שלי.
עצמתי עיניים, לקחתי שאיפה גדולה, ניפחתי את הריאות, ניסיתי להחזיק את הרגע הזה. נשכבתי, התקפלתי לידה כמו עובר, משהו ברגע הזה הצליח לפורר את כל הפאסון המטומטם הזה שנדבק בי, חיפשתי אצלה הצלה.
לא הצלחתי להירדם, פחדתי מהבוקר, לא רציתי שהוא יבוא ואיתו המציאות. פחדתי מהשמש שתאיר את השקר שיש בחדר הזה.
פה על המזרון המג'וייף שלי, הצלחנו לעבוד על המציאות, הצלחנו להרוג את המקום והזמן, במשך כמה דקות היינו לבד בעולם, כשהייתי בתוכה, שום דבר לא היה קיים, פתאום הכול מרגיש הגיוני ונכון.
ורגע לפני השיא המשותף אין דבר בעולם שלא אפשרי, הרגשתי שאני רק צריך להושיט את היד ולקחת את העולם, לבלוע את החיים. ואז זה נגמר, והאמת צורבת ושורפת, אנחנו מתנתקים אחד מהשנייה כאילו זרקו בינינו רימון הלם. מזיעים, מתנשפים, מודים לאלוהים על החושך.
היא השתעלה וקטעה את רצף המחשבות שלי, הסתובבה אלי, הניחה יד על החזה שלי. בצורה הכי טבעית היד שלה שיחקה עם שערות החזה שלי. נשכבתי לידה שמתי יד על החזה שלה, הרגשתי את הפולסים של הדופק שלה, הנחתי את היד השנייה על הצוואר שלי, הלב שלי דפק יותר מהר, וככה עם דפיקות הלב שלה כמו מוזיקה בתוך הראש שלי נרדמתי. מבחוץ זה היה יכול להיראות אושר.
הבוקר הגיע. אוטובוסים טינפו את הרחוב, מטריות נפתחו, שקיות ניילון עטפו כובעים שחורים.
ואני והבחורה החד פעמית שלי שאני אפילו לא יודע את שם המשפחה שלה שכבנו במיטה, מתחת לשמיכה גנבנו עוד כמה דקות של חום. היו לנו שבע שניות שהעולם היה בידינו, שבע שניות שהצלחנו כמעט לאהוב...