MMA ואייקידו
אחד הנושאים המדוברים והמתוקשרים ביותר כאשר דנים באייקידו הוא האפקטיביות של השיטה במצבי הגנה עצמית. האם אומני אייקידו יוכלו באמת להשתמש בטכניקות הלחימה שלהם בכדי להגן על חייהם? האם תורת הלחימה שלהם מיושנת בתפיסתה? האם טכניקות האייקידו חסרות בסיס במציאות ואף הזויות במהותם?
יתכן שכך הדבר כאשר מנתחים את האומנות בראייה פופולרית וללא התיחסות למקור ממנו צמח האייקידו.
ימיינו מסמנים תקופה שבה פופולריות הספורט הלחימתי המשולב, ה- MMA תופסת תאוצה. ה-MMA הוא ספורט מתוקשר עם שידורים שוטפים בטלביזיה ובאינטרנט. החשיפה היא כה גבוהה שאין זה פלא שרבים כיום בוחנים את עולם הלחימה דרך זגוגית הזירה.
קשה לטעון כי לחינם הדבר. אחרי הכול לוחמי הזירה הם ספורטאים מיומנים, בעלי מכות עוצמתיות ובריחים וחניקות שמביאים להכנעה חד משמעית של היריב. אין בזירה סנסאיי שיסביר ויצדק טכניקה זו או אחרת. המציאות בזירה מדברת בפני עצמה.
פופולריות ה-MMA גרמה לזלזול כמעט מוחלט באייקידו ובשאר האומנויות המסורתיות מהעובדה הפשוטה שלאומנויות אלו אין תשובות רלוונטיות למציאות של הזירה. רבים וטובים נפלו ברשת הפופולריות הזאת ולראיה היא העובדה המצערת שלא מעט אומני לחימה מסורתית נטשו את אומנותם לטובת הג'וג'יטסו הברזילאי, הקיק-בוקס, התאיי-בוקס וההאבקות - ענפי הספורט שמרכיבים את ספורט ה-MMA.
אך האם ראיית הזירה כמציאות של הגנה עצמית היא נכונה? תשובתי הנחרצת היא לא והנימוק לכך הוא פשוט: בזירה יש חוקים בעוד שבמציאות של הגנה עצמית החוקים אינם קיימים!
חוקי זירה נועדו להגן על הלוחמים ממגוון של אפשרויות מסוכנות. בזירה אסור להכות לנקודות תורפה כמו העיניים, אצבעות, עמוד השדרה והאשכים, (ניתן לראות את ההשפעה הבלתי מתפשרת של מכות שכאלה כאשר חובט אחד הלוחמים את יריבו בנקודות תורפה שכזאת. לוחם גדול ומיומן מתרסק על הקרקע והקרב מופסק לחמש דקות תמימות).
בזירה גם מוגבלים אמצעי הלוחם. נסו לדמיין לשניה מה היה קורה לו היה מותר ליריבים לנגוס האחד בשני או להשתמש בכלי נשק קרים או חמים?
ובל נשכח. בזירה אין יותר מיריב אחד לחשוש מפניו ויש שם תמיד שופט שיעצור את הקרב למניעת סכנה לחיי היריבים.
מציאות ההגנה העצמית שונה מהותית ממציאות הזירה ולמרות שרבות מטכניקות ה-MMA אפקטיביות לשימוש בסיטואציות הגנה עצמית מסוימות הרי שאסטרטגית הקרב והסכנות העומדות בפני הלוחמים שונות מהותית במרבית המקרים של הגנה עצמית.
אין מטרת המאמר לצאת נגד ספורט ה-MMA אלא להבהיר כי ראיית הספורט כעיסוק בהגנה העצמית היא ראיה פופולריות ולא מציאותית בהכרח. עיסוק ספורטיבי בלחימה היה מתמיד כלי מצויין לתרגול מיומנויות הלוחם בסביבה בטוחה אך מעולם לא נועד לחקות את שדה הקרב. מציאות הגלדיאטור אינה מציאות הרחוב!
אייקידו, לעומת הספורט הלחימתי, צמח ממציאות של הגנה עצמית. המקור הלחימתי של האייקידו הוא תורת הלחימה של שבט סמוראים, תורה שהוכיחה עצמה כיעילה במשך מאות שנים.
הלוחם הסמוראי היה לוחם חמוש בחרב ובסכין גם כשלא לבש את שריונו ויצא למלחמה. תורת הלחימה שלו, אם כך, נסבה בעיקרה בשימוש בכלי הנשק ובנסיומות יריבים ליטול ממנו את כלי נשקו אולהפך, פירוק האוייב מנשקו. רוב הטכניקות היו כאלה של בריחים והטלות וכך היתה מרבית הטכניקה של משפחות הסמוראים. ולא רק הסמוראים, מסתבר. גם הסייפים הארופאים של ימי הביניים השתמשו בטכניקות דומות, כפי שמתואר בספרו של טלהופר, (TALHOFFER), ספר העוסק בלחימת סייפים.
לסמוראי לא היה עניין רב בקרבות ללא כלי נשק או בטכניקות בהם יצטרך לחבוט באגרופיו, להתגושש או לרדת אם היריב לקרקע בשדה הקרב. רק דמיינו מה היה עולה בגורלו של הלוחם אם היה צונח על גבו עם שריון, קסדה וכלי נשק ותוך שהוא מנסה לבצע בריח למרפק היריב. גם אם היה עולה הדבר בהצלחה הרי שהיותו שכוב בשדה הקרב היה חושף את הלוחם לסכנות מיותרות.
אומנות האייקידו אימצה את טכניקות הסייף הסמוראי אך השילה מעליו שני אלמנטים חשובים. האחד הוא טכניקות בהם יוזם הלוחם את ההתקפה. השני הוא כלי הנשק. בעוד שהאלמנט הראשון מגביל את מגוון ההתקפה של הלוחם הרי שהשני פושט מהטכניקה את כול עוקצה. שהרי מה הטעם ללוחם או ליריב לאחוז מפרקי יד או לתקוף במכות של דקירה וחיתוך אם אין להב בידם?
מייסד האייקידו, מוריהיי אואשיבה, הוציא את שני מרכיבי הייסוד הללו מטעמים פילוסופים ופוליטים. פילוסופי מכיוון שדגל בשלום ובחוסר התנגדות, דבר ששלל רעיון של קונליקט. פוליטי מכיוון שביפן המודרנית בוטל מעמד הסמוראים ואסור היה ללכת חמוש ברחובות.
חסרונם של אלמנטים אלו מקשה על העוסקים והמביטים באייקידו להבין את מרכיבי ההגנה העצמית החבויים בטכניקה. ואולם קל להבינם אם הטכניקות מתבצעות על ידי לוחמים חמושים בכלי נשק קר או חם, אקדח פגיון או אלה, חייל או איש משטרה. ברגע שכלי נשק נכנס לתמונה הוא הופך מייד למרכיב הסכנה העיקרי וטכניקות של אחיזות מפרקים, בריחים והטלות הם שם המשחק.
לסיכום ניתן לטעון כי טכניקת האייקידו בעלת רלוונטיות להגנה עצמית לא פחותה מזו של הMMA ובמקרים מסויימים אף עולה עליה ביעילותה. כול שנדרש מאיש האייקידו הוא הדמיון להבין את הכוונה שמאחורי הטכניקה
