1 יוני 2010
כלבי הקש
עדיין לא התבררו כל העובדות והארועים האופפים את פעולת ההשתלטות הצה"לית על ספינות המשט התורכי לעזה (אין טעות, אכן המשט התורכי), ולכן יש לנקוט משנה זהירות בפרשנות לארועים אשר עדיין מתגלגלים.
ככל הידוע עד עתה הרי עלינו לברך את חילי צה"ל ואף להשתאות על האיפוק וההצמדות לפקודות באופן יוצא מגדר הרגיל, ברוח כוונת המפקד, שנקטו משך פעולת ההשתלטות, בכך שלא פתחו מיד באש כנגד הפרובוקציה האלימה כנגדם, עד כדי סיכון חייהם, על סיפון אנית הדגל של המשט, ה"מרמרה".
מאידך עלינו לערוך ברור נוקב , מעמיק וחסר פניות בנוגע להתנהלותו של הדרג המתכנן והמפקד על המבצע.
לא יעלה על הדעת כי החיילים שנישלחו להשתלטות על ה"מרמרה" לא הוכנו לאפשרות של פעולה אלימה ומסכנת חיים מצד קבוצת אנשים בת כ-600 איש אשר אין איש יודע מה כוונותיהם לאשורן.
תחושת עלבון עמוקה עולה מהאזנה לדברי דובר צה"ל ודוברים אחרים באותו הסיגנון בדבר "כמעט לינץ'" שבוצע כנגד לוחמי "השייטת" שלנו. וכי מה? האם שלחנו ילדות "קינדרגרדן", חיילי שוקולד, להשתלט על האוניה? שלחנו חיילי עילית לפעולה זו, מה פרוש ההתבכיינות העלובה הזו?
הכיצד לא ציידנו אותם בכל האמצעים הדרושים לפיזור התנגדות אפשרית, קשה עד אלימה? הכיצד צוידו הלוחמים ברובי צבע במקום בציוד לפיזור הפגנות התיקני בצה"ל (בנוסף לנשק חם עד למעלה משיניהם)? הכיצד לא אומנו חיילי השייטת, האמונים ברגיל על קרבות פנים אל פנים אך בוודאי שלא בסוג לחימה של פיזור התנגדות אזרחית אלימה, כפי שאכן ארע, הכיצד לא אומנו לכך משך השבועות של ההכנות שקדמו למבצע? הכיצד לא חובלו הספינות בדרכן עוד בשלב שהייתן בנמלי היציאה שלהן או מעט לאחריהם? האם לא שמעו בחיל הים על חכמת הדורות הגורסת כי "הרוצה בשלום, ייכון למלחמה"? ומה באשר לאמירה "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה", הגם זאת כבר שכחנו? מה פרוש האמירות "התכוננו לפעילי שלום וניתקלנו באנשי טרור", האם האפשרות הזו לא ניצפתה כלל וכלל? ובאם ניצפתה, מדוע לא הוכנו החיילים כיאות לקראתה?
ומה באשר למודיעין למבצע לקראת הפעולה. הכיצד לא היה ידוע דבר וחצי דבר אודות האנשים על ה"מרמרה" וכוונותיהם לאשורן. הכיצד נפלנו למלכודות הדבש של פעילי המשט אשר היו על ה"מרמרה" (כולל תעמולתה הזדונית בנוסך "הלורד האו-האו" של ח"כ זועבי-"הציונית הדגולה"), הללו ידעו היטב מי ומי בנוסעים, היו בוודאי עדים לנשק הקר ואפשר גם החם המוכמן בבטן הספינה, בעודם מנסים ומצליחים באורח מפתיע לשטוף את מוחותינו בדבר "משט שלום" עם "כוונות שלום בלבד" של פעיליו? האם עד כדי כך היו מתכנני ההשתלטות מצידינו תמימים ופתאים? האם עד כדי כך זילזלו הם בחיי חייליהם / חילינו? ומה באשר לחסימות האלקטרוניות שאמורות היו לשבש את שידורי הלווין והמסרים מהמשט? מהו שהשתבש כאן, הכיצד ניכשלנו, בעוד אנו יודעים את כושרה האלקטרוני של מדינת ישראל, הכיצד ניכשלנו אף בכך?
אין הכוונה לערוך כאן חשבון עם מפקדי המבצע, לפחות לא בשלב זה, בעוד מסקנות סופיות מהמבצע עדיין אינן בידינו. מאידך, קיימות ידיעות בנוגע למשטים נוספים אשר ינסו לשבור את המצור על רצועת עזה ובכך לאפשר לחמאס אספקת אמצאי לחימה כנגד ישראל, כאשר ברי כי המשטים העתידים הללו הינם כל דבר חוץ מ"עזרה הומניטרית למען תושבי עזה המסכנים". ומכאן כי חייבים אנשינו בצה"ל והפוליטיקאים הממונים עליהם להיכנס במהירות האפשרית לשלב הסקת המסקנות, לגבש תורות לחימה ולהכין כוחות מיומנים ומאומנים לסכל את המגמה המסתמנת כנגדנו.
מגמת ההתבכיינות הנוטפת מדיברי דוברינו הינה מעליבה. הללו כולם מנסים להצדיק, לתרץ, להתנצל, להפיס דעה, להתרפס בפני מבקשי נפשנו כמו גם בפני "ידידינו" (המרכאות כאן אינן טעות—אין ידידים ביחסים בינלאומים, ישנם אינטרסים משותפים ותו לא).
התנהלותנו לגבי טורקיה הינה דוגמה טובה לאזלת ידנו. הרי ידענו כי טורקיה היא מארגנת המשט, הרי ידענו כי טורקיה מאיימת עלינו בפעולה צבאית במדה ונעיז לעצור המשט שאורגן וקיבל חסות של ממשלתה. הכיצד זה לא קמו דוברים בינינו אשר היזהירו את טורקיה כי פעולתה בנושא המשט משולה לפעולה מלחמתית כנגד מדינה "ידידה" (נו, שאנו)? וכי ממה חששנו, מהרעת היחסים עם טורקיה? וכי אין יחסים אלו עלו כבר מזה כשנה ומחצה על שירטון גדול (כפי שהזהרנו במספר מאמרים לפני כשנה ויותר)? האם אנו קוברים ראשינו בחול ומתעלמים ואיננו מסוגלים להשלים עם עובדת חיים פשוטה ונחרצת דהיינו, טורקיה חברה לציר הרשע כנגדנו, טורקיה ובעיקר ממשלתה, הפכה (ברמה האסטרטגית) לאויבת מדינת ישראל, ואנו? כרגיל, מנשקים ומלקלקים את אבק מגפי הפאשה התורכי בעודנו עיוורים לעובדה כי זהות האינטרסים האסטרטגית ביננו לתורכים אבדה זה מכבר.
אין ספק כי תורכיה אירגנה את המשט על מנת לעזור ולצנן במתואם ועל חשבון הרעת יחסיה עם ישראל, את החום והלחץ הבינלאומי האנטי- גרעיני בכך שתשומת הלב תוסר מעל בת בריתה בעלת האינטרסים זה מקרוב הפכו משותפים לה, הלא היא איראן.
יחסינו עם תורכיה היו חיונים לישראל מבחינות רבות ויש להצטער על שיבושם, אך עלינו לחדול מלאחוז בקרנות המזבח ולהכיר בכך כי החלב התורכי אכן החמיץ. על כי "הנזק הבילתי הפיך" ביחסים אכן ארע כבר לפני כשנה, לא משום פעולותינו, אלא משום האינטרסים התורכים המשתנים לכיוון העולם האיסלמיסטי ובראשו איראן.
לאורך כל השתלשלות הארועים החל ממספר שבועות לאחור ועד הלום נקטו הפוליטיקאינו בשפה רפה, דו-משמעית. במקום לעמוד קבל עם ועולם ולאמר באומץ ובנחישות כי "מדינת ישראל לא תשלים בשום מצב עם ניסיונות פגיעה באזרחיה דרך אספקת ציוד לחימה לחמאס ומי שינסה יטעם את נחת זרוענו ללא פשרות ורחמים. אנו נירדוף עד חרמה אי מי הקם עלינו לכלותנו, הם ועוזריהם".
ומה אנו מקבלים? גימגומי "תקינות פוליטית", נחישות אך לשמירה על הכיסא, נחישות הפוליטיקאים לדחות את הצרות המתרגשות כך שלא יפלו במשמרת שלהם. אנו בוחרים בנציגינו על מנת שבבוא הזמן והצורך ישכבו (וירטואלית) למעננו על הגדר, לכן אנו מתגמלים אותם כה בנדיבות ומרעיפים עליהם כיבודים, בעוד "הניבחרים" רואים בבחירתנו אך קרדום לחפור בו למען עשות לביתם.
קיימת טעות אופטית מובנה ביחסנו למושג "נחישות ועמידה איתנה". אנו, שהיננו יוצאי הגלות וצאצאיהם, היטמענו בגנים שלנו את מושג ההתרפסות והפסת דעתו של הפריץ. אכן, כך ד'לית ברירה היו אבותינו בגולה חייבים לנהוג על מנת לשרוד, אך לא עוד. בכך שהבאנו נוהג ניפסד זה עמנו מהגולה, הרינו ככורתים ענף עצמאותנו כעם.
עולמו הינו קר ומנוכר, אין בו מקום (לצערנו) אלא לאינטרסים מחושבים, זהים בלבד, אשר אלו יוצרים במהותם בריתות זמניות בין מדינות, עדי מגיע הזמן ליצור בריתות חלופיות בהתאם להשתנות המצב הגיאו-פוליטי. האויב של אתמול אפשר ויהפוך בעל הברית של היום וההפך כמובן (איראן, טורקיה, כבר אמרנו). בעולמנו זה, החלש נירמס והחזק שורד. אין עולמנו בנוי לרחמים, לתמוך בנירפה והמובס. ומכאן כי "תסמונת הכלב המשוגע" (הכרוכה גם בהימור מחושב היטב), משיגה יתרונות עצומים לצד הנוקט בה. בתסמונת זו מדינה המפגינה נחישות ואכזריות ללא פשרות בכל הנוגע לעצמאותה וריבונותה היא השורדת. נקיטה בדרך הביניים הינה לדאבוננו מתכון לאסון לאומי.
ראה את בת בריתנו ארה"ב אשר מדיניותה העכשווית הפכה את הקערה הבין לאומית על פיה, מדיניות ההתרפסות הרכרוכית, המטופשת של אובמה בפני האיסלם הקיצוני אפשר ותביא בעקבותיה לחיסול תרבותנו המערבית העולמית בתוך זמן קצר יחסית. לא נידרשה לארה"ב של חוסיין אובמה אפילו שנה אחת לקעקע את השגי ההרתעה האמריקנית שניבנו כה בשקדנות מאז ימי מלחמת העולם השניה. ארה"ב של חוסין אובמה הפכה באחת ל"נמר של נייר", ל"כלב קש" אשר אינה מפחידה איש ונתונה ללעג וקלס ברחבי העולם. אין חשיבות כרגע באם הדבר נובע מהיות אובמה פעיל איסלמי קיצוני או מהיותו שמאלני קיצוני, אפשר שגם זה וגם זה. אך התוצאה, התוצאה הינה אסון עולמי אפשרי בקנה מידה קטסטרופלי אשר יומט על ראשינו כולנו. לגבי אובמה, כמו גם לגבינו נאמר "היה חכם ולא רק צודק" באשר "הדרך לגהנום רצופה כוונות טובות (צודקות)".
לדאבוננו בחלקו בצדק וברובו שלא כך, ניגררת ישראל אחר מדיניות ההתרפסות האמריקנית העולמית (אשר מצידה מונהגת על ידי אינטרסי הנפט) וזאת לאורך עשורים. מנהיגינו אינם משיגים משמעותה של "תיסמונת הכלב המשוגע" אשר היא מפלטו של החלש ביחס, באשר החזק אינו ניזקק לה ברגיל. הללו אינם משיגים כי רק כך, בכך שנינקוט במדיניות נחושה, העומדת על זכויותינו כעם וכלאום, רק כך נישרוד.
ומנגד, ראה את או סוריה, למרות שנוקטת ב"מדיניות הכלב המשוגע", חוזים אנו כיצד מדינות העולם, בשטף ההולך וגובר מחזרות על פתחיה וכמעט מתחננות שסוריה תואיל לקבל את מנחותיהם ועולותיהם וזאת אך לאחר שנים ספורות מאז נקטו הסורים במדיניות זו. ראה איראן, אשר מדינות כה רבות מחזרות על הפתחים שם (סין, רוסיה, בראזיל, תורכיה) בעוד הסנקציות האמורות להיות מוטלות עליה הינן אך בדיחה עלובה. אף טורקיה הציבה עצמה על אותו המסלול ואנו בוודאות נחזה כי בתוך שנים ספורות יחלו מדינות העולם לחזר אחריה במתכונת האיראנית והסורית.
אליה וקוץ בה. הקוץ הוא אנו עצמנו. עלינו להכיר בכך כי יתרונותיה של "אסטרטגית הכלב המשוגע" אינה ניכרת באורח מידי. נהפוך הוא, בטווח הקצר ניראה לכאורה כירסום ביחס העולם אלינו (בשילוב עזרתם האדיבה של האוטו-אנטישמים בינינו, המגובים במדיה שמחה לאיד), תוך שאנו נוקטים במדיניות זו. אך בטווח הארוך, למצער כשנתים עד חמש שנים, נהפוך ליקירם של חלקים נירחבים בעולם וזאת כולל גם את העולם האיסלמי המעריך בלעדית מדיניות כגון דא.
אנו קיצרי רוח, נוהים אחר ריגושים ותוצאות מידיות, מכאן שאנו הם המכשול הגדול העומד בפנינו. אנו חסרי סבלנות להמתין לתהליכים גיאו-פוליטים שיבשילו מאחר שצורכים זמן. בכך אנו מובילים את יחסינו עם הקהיליה הבינלאומית מדחי אל דחי. לא ביכדי, גם פוליטיקאינו החביבים נוקטים במדיניות ההתרפסות והוויתורים מאחר שמועלים בתפקידם ובנו כולנו ואינם מוכנים לסכן את מעמדם וכיסאותיהם בצפיה לתוצאות שאפשר שיבשילו לאחר תום תקופת הקדנציה בה הינם משרתים.
וחזרה לפעולת ישראל כנגד המשט לעזה. וכי נידרשים אנו להסברים נוספים על הנאמר לעיל על מנת שנבין מדוע השתבשה הפעולה? וכי נחוצים פירושים נוספים על כי להוותנו, הפכנו גם אנו ל"כלבי קש"?
דווקא כעת חייבת ישראל להפגין מישנה נחישות ולשמר את הסגר הימי על רצועת עזה למצער עד שחרור גלעד שליט ואף אפשר כי מעבר לכך, בצמוד להתנהלות החמאס כנגד אזרחי מדינת ישראל.
מאידך, האחראים על פעולות הצבא חייבים להביא בחשבון חלופות נוספות לאמצעי העצירה של משטים דומים בעתיד, תוך ניצול "הגישה העקיפה" ואמצעי הטעיה והסחה מתוחכמים.
אהרון רול
המחבר הינו יועץ אירגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות ואירגונים בענף המחשבים http://www.aaronroll.com http://www.global-report.net/aroll/>
