אחריות, אדישות ואשמה_אוריה זמיר 

אחריות, אדישות ואשמה.

(בראשית ב-ט) ויצמח יהו"ה אלקים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע :

על עץ החיים נאמר "בתוך הגן", על עץ הדעת טוב ורע לא נאמר דבר, מיקומו לא הוגדר בפשט הכתוב.

מיקום עץ הדעת יקבע (נקבע) בידי אדם וחוה ע"פ מעשיהם.

שאלה : (בראשית ג-יא) ויאמר מי הגיד לך כי עירם אתה המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת :

תשובת אדם : (שם יב) האשה אשר נתתה עמדי הוא נתנה לי מן העץ ואכל :

תשובת חוה : (שם יג) הנחש השיאני ואכל :

בפסוקים הנ"ל מתגלה הפעם הראשונה בה מסיר אדם אחריות ממעשיו ומטיל את האשמה באחר.

לשאלת הקב"ה : (שם ט) איכה :  [בפשט הדבר - היכן אתה - ובתורת סוד ע"פ הזהר הקדוש - אי כה ?, היכן השכינה ששרתה עליך, מה עשיתה שהסתלקה השכינה מעליך (כה, היא השכינה הקדושה)] ?

משיב אדם : ( שם י') את קלך שמעתי בגן ואירא כי עירם אנכי ואחבא :

לכאורה, תשובה שלא מן הענין.

היתכן כי הקב"ה אינו יודע היכן אתה [ולשיטת הסוד, אינו יודע מדוע ולאן הסתלקה השכינה] ?

יוצא כי תתכן פרשנות אישית גם לגבי השאלה ומשמעותה ולא רק הסיבה והגורם לתוצאה.

אדם "בוחר" להבין ולפרש את שאלות הקב"ה (או לחילופין את שאלות חברו) ע"פ הדרך בה הוא בוחר "להתמודד" עם מעשיו ותוצאותיהם.

האשה גם היא "בוחרת להתמודד" בדרך דומה, כאשר היא נשאלת ע"י הקב"ה: (שם יג) מה זאת עשית :

משיבה : הנחש השיאני ואכל :

 התוצאה, כל המעורבים בצורה זאת או אחרת במעשה, נפגעים :

יד - ויאמר ידו"ד אלקים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה על גחנך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך : טו - ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב : טז - אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרנך בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך :

יז - ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך : יח - וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה :יט - בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב :

 בתשובתו  האשה (1) אשר נתתה עמדי (2) הוא נתנה לי מן העץ (3) ואכל : אנו מוצאים את אופן "הבנתו" את המקרה, את השתלשלות הדברים ואת הגורמים לתוצאה העגומה, אכילת הפרי והשתלטות הנחש (נחש, לשון ניחוש ודמיון) על המציאות הכללית שנוצרה :

1 : הקב"ה בחר באשה בעבור אדם, וזאת תוצאת בחירתו (וח"ו אין לו לקב"ה על מה להלין).

2 : האשה היא שחטאה.

3 : אדם נגרר למעשה שלא באשמתו ולא מתוך בחירה חפשית.

 כפי שראינו לעיל, התוצאה עגומה, ל"ט קללות ירדו, עשר על האדם, עשר על האשה, עשר על הנחש ותשע על האדמה. כל המעורבים קוללו ונפגעו (גם הסבילים - פסיביים).

(לצערנו) ניתן רק לשער מה היה קורה אילו "לקח" אדם אחריות על מעשיו והשיב :

"עשיתי טעות הקב"ה, אכלתי מפרי העץ אשר אסרת עלי, ואם לא די בכך, הרי שלא הוכחתי את אשתי ואת הנחש [(ויקרא יט-יז) הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא :] ומתוך שהסתלקה השכינה הקדושה מעלי, רואה אני כי ערום אנכי מאורותיה".

 הקב"ה פנה אל אדם כחוליה הראשונה בשרשרת הבריאה ובשרשרת נושאי האחריות על המעשה, וכך גם באחריות על התוצאיו.

 הפגעות האדמה, שלכאורה לא היה לה כל חלק מעשי/פעיל במעשה, מלמדת אותנו שגם שותפות סבילה (פסיבית) במעשה פסול "מניבה" תוצאות לבעליה. כפי שאדם המתיר לשון הרע / רכיל / דבה במחיצתו ואף אם "רק" מקשיב, ואפילו אינו כלל צד בשיחה. עצם המצאותו "תניב" לו תוצאות. ועל כך אמר דוד המלך ע"ה :

(תהילים א-א) אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב :

אחריות ואשמה.

ההגיון (הרציונאל) העומד מאחרי "חכמת האחריות האישית" הינו , ' האדם שולט תמיד, במידה זאת או אחרת, בתוצאות כל אירוע בו הוא מעורב '. בכל פעם שיקח אחריות על האירוע, על סופו ותוצאותיו, ומכך יעשה מעשה כפי כוחותיו ויכולותיו, יטה את תוצאות האירוע לטובתו ו/או לטובת הנכון והישר (בזוגיות, משפחה, חברה, עבודה ובנהיגה כביש).

לקיחת אחריות על כל אירוע בו הינך מעורב, כרוכה בדר"כ בהפעלת יוזמה מתוך שיקול דעת.

נזכור כי שיקול דעת הינו "האנטי תזה" לתגובה אינסטינקטיבית.

התגובה האינסטינקטיבית מזוהה עם כל היצורים בעלי האינסטינקטים. (בין יונקים, זוחלים, דגים וכד', אצלם אנו מזהים מערכת איסטינקטיבית ובין צורות חיים להם קיימות מערכות דומות שאינן בנות חקירה, כמו חיידקים ).

 האינסטינקטים הינם כלים עצביים המשמשים במקור כלי הישרדות. לצד האינסטינקטים מתקיימת מערכת רפלקסים.

דוגמת אינסטינקט הרעב : התמעטות אנרגיה אצל תינוק מזוהה ע"י אינסטינקט הרעב כסכנת מוות המפעילה אוטומטית, מיידית את ריפלקס הבכי.

יוצא אם כן, כי מול סכנה קיומית מידית, מגיבים האינסטינקטים והרפלקסים שלשירותם.

חסרונם העיקרי של האינסטינקטים ( ולהבדיל, בעת סכנת מוות מידית זהו יתרונם), הינו פעולתם המיידית הנעשית בתבניתיות (שבלוניות) וללא מחשבה כלל (שכן בעת סכנת מוות מידית, רכיב הזמן פועל בדר"כ לרעה). וכך בעל חיים המזהה חיה טורפת בקרבה מסוכנת, נמלט מידית על נפשו. רק לאחר שהגיע למרחק בטוח מהטורף, הוא נעצר ונפנה לבדוק ולבחון את המצב החדש שנוצר, האם יש צורך בפעולות נוספות לאבטחת קיומו.

 עוד משחר הקיום האנושי עלי אדמות, הבין האדם כי הקב"ה צייד אותו בכלים נוספים להתמודדות עם קשת רחבה של מצבים. כלים המשמעותיים ביותר שנתנו לנו הינם, יכולת אבחנה, איסוף חומר וזיכרון, ניתוח, מחשבה יצירתית ויוזמה (יוזמה להבדיל מתגובה, אקציה וראקציה). במקביל צויידנו ביכולות גופניות מורכבות.

 האדם כיוצא מהנזכר מעלה, יכול להתמודד עם הזדמנויות ומצבים (חיוביים ושליליים גם יחד) הנקרים לפניו במגוון דרכים ואמצעים. יחד עם זאת עליו להבין מהיכן הוא פועל (שכל/הגיון או רגש, או רגישות / פגיעות / חולשה נפשית ), שכן אותו מקום ממנו הוא פועל הוא "הקובע" את הדרכים והאמצעים בהם ינקוט במצב זה או אחר.

 "ההתקפה הינה ההגנה הטובה ביותר". אימרה זאת יותר משהיא שגורה בפינו, היא העומדת מאחרי חלק גדול מהעשיה והתגובתיות הבינאישית שלנו.

במקרה בו אנו מזהים האשמה, בקורת ו/או שיפוטיות המופנים אלינו (ולעיתים כנגדנו) האינסטינקטים שלנו מזהים סכנה קיומית, החשיבה קופאת והריפלקסים מופעלים אוטומטית (תקיפה או קיפאון או בריחה).

 כך אדם הראשון, אילו היה עוצר לרגע ולא מגיב מיידית לשאלת הקב"ה, אלא משתמש באותם כלים בהם חנן אותנו הקב"ה (להזכיר : יכולת אבחנה, איסוף חומר וזיכרון, ניתוח, מחשבה יצירתית ויוזמה. ) ושואל את אותה השאלה ששאלנו (ולפנינו שאלו חכמי ישראל) : היתכן כי הקב"ה אינו יודע היכן אתה [ולשיטת הסוד, אינו יודע לאן מדוע ולאן הסתלקה השכינה] ?

 מה עומד מאחרי אמירה / שאלה שנשאלנו ?

לשאלה : המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת ?

היה אדם יכול ליזום מחשבה כמו : הרי הקב"ה יודע שאכלתי מהפרי. מה אם כן, מבקש ממני הקב"ה בשאלתו - מה עומד / מסתתר מאחורי השאלה -  

אחת המסקנות האפשריות "הקב"ה מבקש  ממני להוודות על מעשיי ולחזור בתשובה", בבחינת (משלי כח-יג) מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועזב ירחם : שנאמר : (זכריה א-ג) ואמרת אלהם כה אמר ידו"ד צבקות שובו אלי נאם ידו"ד צבקות ואשוב אליכם אמר ידו"ד צבקות :

האינסטינקט מעצם הגדרתו מזהה מצבים שבלוניים ומגיב אוטומטית, ע"פ האוטומט המוטבע בו.

נניח כי האדם יאמן ויתרגל את עצמו לזהות בדרך קבע ולהבחין בין מצבים, האם הינם מצבי סכנת מות, אם לאו. בהתאם לזיהוי (שדרש זמן של שניה או שתים - מה שנקרא "לספור עד 10" טרם התגובה) יגיב או יזום תגובה. ואין לחשוש שמה במקרה של סכנת מות "יפסיד" זמן תגובה. שהרי זאת בדיוק הסיבה מדוע נחון האדם ביכולות מחשבה ותגובה מגוונות ומפותחות.

 עלינו לספק לעצמנו את היכולת להמציא היגיון (רציונאל) לכל תגובה או תגובה יזומה שלנו, בכל עת שנשאל את עצמנו או נשאל ע"י אחרים (היגיון העומד מאחורי עשיה ולא מאחורי המנעות מעשיה).

וכל כך למה - שזהו בדיוק ההבדל בין הטלת אשמה (גם האשמה עצמית) ובין לקיחת אחריות.

 טיפוס ה"לוקח אחריות", הינו הטיפוס שתמיד ישאל את עצמו "מה עלי לעשות", או בדיעבד, "מה יכולתי לעשות על-מנת לקבל תוצאה טובה יותר". יש כאן בחינה וניתוח שכלי של מצבים, תהליכים ואירועים בהם הייתי מעורב, מה היה חלקי בהם ומה צריך היה להיות חלקי ע"מ שהתוצאה תהיה טובה יותר.

 דוגמא :

אתה נוהג בכביש כחוק ובאופן מאופק. לפתע "צץ משום מקום" נהג הנוהג  נהיגה עצבנית ומסוכנת ו"חותך" אותך בעקיפה מסוכנת, תוך שהוא מקלל אותך ועושה תנועות מגונות כלפיך.

לפניך שלוש אפשרויות תגובה, כל אחת והרציונאל שלה (ישנן עוד אפשרויות, אך נסתפק בבולטות).

• א. לעקוף את האדיוט, לקלל אותו ולעשות תנועות דומות לאלה שעשה הוא.

כאן איש לא יוכל להאשים אותך, שהרי האידיוט נהג כמטורף ובכלל הוא זה שקילל ראשון, אתה רק "השבת לו כגמולו", ואתה הרי לכתחילה נהגת באיפוק וכחוק.

• ב. לא להגיב כלל, אלא להמשיך בדרכך תוך נשיכת שפתיים ובליעת העלבון והרוק.
• ג. להמשיך בדרכך כשבאמתחתך רציונאל "הנהג החכם".

 תגובה א :

סביר כי תביא למריבה בין שניכם ובעידן השלום והאחווה שבו אנו חיים, אולי אף לדקירה בסכין, או ירי באקדח. תגובה זאת תביא לכל הפחות, להמצאות של שני נהגים עצבניים או רוצחים בכוח (פוטנציאלים) על הכביש. לכל מי שישאל תוכל לענות, אתה היית מאה אחוז, פשוט צריך לחנך את הדבילים שקבלו רישיון בטעות או עם שוחד. יתרון נוסף - יצאת גבר.

 תגובה ב :

סביר כי אתה נוהג עצבני ופגוע, מסכן את עצמך ואחרים על הכביש, ובכלל כשתגיע הביתה או למקום עבודתך עדיין תהיה עצבני וסביבתך תסבול.

יתרון, מנעת הסלמה של המצב על הכביש. חסרון, יצאת פרייר והאידיוט בטח עוד ימשיך להשתולל על הכביש וכן האירוע ממשיך להיות משמעותי לזמן מסויים שמעבר למשך הנסיעה.

 תגובה ג :

רציונאל "הנהג החכם". היגיון זה אומר בראש ובראשונה "אני לוקח אחריות על כל אירוע בו אני מעורב".

מתוך כך יש לי שאיפה שסיומו יוטה תמיד לטובתי (באופן יחסי כמובן, כלומר ביחס לסיום שהיה יכול להסתיים עם תגובה אחרת שלי). הנהג החכם בודק תמיד את היחס בין מקריות האירוע ומשמעותו לבין קביעות החיים בכלל ומשמעותם לגביו.

 הנהג החכם ישאל תמיד את עצמו מה חשוב לי בחיים, מה מקום המשפחה והחברים, מה מקום בריאות הנפש והגוף,  עד כמה אני נותן לאגו לשלוט בחיי, כמה מחיי נקבעים ומונעים ע"י  "הילד הפגוע שבי" (פרויידיאנית וגשטאלטית), האם באמת אני רוצה לשנות את העולם ואולי זהו רק תירוץ להתנהגות שאפילו אני לא מסכים איתה ונאלץ לנמק אותה בנימוק כל כך ......, הנהג החכם תמיד יעדיף שליטה ויוזמה בחייו על פני יוזמה ושליטת אחרים במעשיו, תגובותיו ובחייו.

לסיכום : הנהג החכם חושש יותר מההסברים שעליו לספק לעצמו והאינטליגנציה המושקעת בהם, מאשר להסברים לסביבתו.

 הנהג החכם שבתגובה ג', אומר לעצמו בעת ולאחר סיום האירוע "ברוך השם יצאנו גם מזה בשלום, שהרי החיים עוד לפני". הוא מחייך לעצמו על התגברותו על היצר החייתי שתקף אותו באירוע ועל זה "שיצא גבר" והתגבר גם על היקום ששוב ניסה לבחון את גבולותיו.

 הנחת היסוד של מאמר זה הינה "בכל אירוע שבו הינך מעורב עליך לקחת אחריות וליזום, כך תוכל להשפיע באופן מכריע על תוצאות האירוע ולהטותן לטובתך (ובסופו של דבר גם לטובת האחר או הכלל). חיפוש אשמים והטלת האשמה על האחר (או על עצמך) תשפיע לרעה על תוצאות האירוע ותפקיד את גורלך בידי אחרים".

  ברכות, אורי"ה זמיר.