הפקירה את אזרחיה 

המלחמה האחרונה בלבנון, הוציאה את הארגונים לשטח, אבל חשפה את חוסר האונים של המדינה. אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה נרתמה לסייע לעולים החדשים מאתיופיה באזורים בצפון מוכה הקטיושות. עדות מהשטח

מלחמת לבנון השנייה נשאה את השם "מבצע שינוי כיוון". השינוי הרצוי היה שינוי ביחסי הכוחות שבין חיזבאללה לבין מדינת ישראל. מידת הגשמתו של יעד זה נתונה לוויכוח. על דבר אחד אין עוררין: ההשלכות הקשות שהיו למלחמה בתחום החברתי. לפנינו נגלו, על מרקע הטלוויזיה, מבושיה של החברה הישראלית, בדמות פריפריות חברתיות וגיאוגרפיות, שמנהיגינו מרחיקים מהן את עיניהם. ואמנם, גילוי זה לא הביא ל"שינוי כיוון" אלא להעצמת הכיוון שאליו אנחנו מתדרדרים מזה כמה שנים - הגדלת הפערים בין עניים לעשירים, הזנחת החלשים והתנערות של המדינה ממחויבויותיה כלפי כלל אזרחיה.

כבר מראשית ימיה של המלחמה היטשטשו הגבולות המבחינים בין עורף לבין חזית. יחד איתם נמחקו הגבולות המבחינים בין ערבים ליהודים, בין וותיקים לעולים. אחרי הכול, הקטיושות אינן מכירות באותן שסעים של החברה הישראלית. יחד עם זאת, לא לכולם היה את האמצעים הדרושים עבור מקלטים בדמות מלונות במרכז הארץ ודרומה. רבים נותרו במקלטים זנוחים, ללא אמצעי מחייה מינימאליים - מים זורמים, שירותים תקינים, שלא לדבר על שירותים סוציאליים ופסיכולוגיים.

בדומה לימי החגים, רק בממדים גדולים יותר, ארגונים חברתיים ואנשים פרטיים תפסו את מקומה של המדינה. המדינה נכשלה. היא הפקירה את אזרחיה החלשים, והשאירה את האחריות לארגונים הומניטאריים.

אם מצבן של השכבות החלשות בכלל החברה הישראלית הוא בתחתית הסולם, אזי באה המלחמה והמחישה כי קהילה יוצאי אתיופיה מצויה בתחתית האדמה עליו ניצב סולם זה. יוצאי אתיופיה, תושבי הצפון, מצאו עצמם מרותקים למקלטים שאינם ראויים למגורי בעלי חיים, ללא מענה חברתי לילדים, ללא מאווררים בחום המחניק של החודשים יולי אוגוסט. בצפת ספג מרכז הקליטה פגיעה ישירה של טיל, בבחינת פתח למפגש עם מציאות טעונה, כזאת שעוד נכונה לאותם עולים שרק כמה ימים לפני פרוץ המלחמה הגיעו לארץ, שבחלומם הופיעה כחוף מבטחים. קרובי משפחותיהם של אותם עולים, השוכנות במרכז ובדרום נותרו מתוסכלים, בהיעדר מקום להכילם בדירותיהם הקטנות. רובם גם לא יכלו להגיש עזרה בדמות מצרכים נחוצים.

אל מול המציאות זאת, לא יכולנו להישאר בחיבוק ידיים באגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה. יחד אלינו חבר ד"ר עידו כהן, שגייס לעזרה את חבריו מקלוג רקאנטי, שבאוניברסיטת תל אביב. אליהם נוספו מתנדבים, שנרתמו להיות לנו לעזר. האגודה גייסה למשימה את כל עובדיה. בעניין זה ראוי להוסיף ולהדגיש את תרומתו החשובה של עמותת בהלצ'ין, היחידה - מבין ארגונים רבים של קהילת יוצאי אתיופיה - שגייסה מתנדבים לצורך המשימה. עובדה זו מותירה שאלה נוקבת בפני הארגונים.

הכל פעל אד-הוק. מנהלי חברות הפכו לסבלים, מנכלי"ם לנהגים, מנהלי שיווק לפקידים. כולם עבדו ללא ליאות, עבודה של שבועיים כמעט ללא שעות שינה, כל זאת כדי לענות על הביקוש הרב. רכבים עמוסים במצרכים חילקו מצרכים, לפי מידת הצורך.

אנשים רבים, בעלי משפחות מכל הארץ, הזניחו לטובת הנושא את המשפחה, את העבודה, את החיים האישיים. בפעילות נטלו חלק גם אנשים שאינם נמנים עם קהילת יוצאי אתיופיה, והם התגלמות החברה הישראלית הרצויה. הודות להם, ולמרות התחושה שהמדינה פשטה את הרגל ושכחה את העולים מאתיופיה במקלטים חשוכים ומוכי הזנחה, נמצאה הקלה לכאב ולתחושת חוסר האונים.

העזרה הרבה שהוענקה התאפשרה הודות לרוחב ליבם של תורמים ומתנדבים, והיא עומדת כנגד ידם הקמוצה של מוסדות המדינה. מבוכתם של פקידים בכירים ממשרד הקליטה ומהסוכנות היהודית, בעת שביקשו את עזרת אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה, נותרה כזיכרון הטורד את מנוחתם של אזרחים רבים יוצאי אתיופיה. מביך ומביש שמשרד ממשלתי עתיר משאבים לא היה יכול לתת מענה לאזרחים שבאחריותו. במציאות עגומה זאת, אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה, שעיקר הונה הוא תשעה עובדים וארבעה מתנדבים, עשתה בשיתוף פעולה עם מתנדבים נוספים את של עובדתם של משרדים ממשלתיים.

שלוש עצות, חשובות מאזרחים קטנים לקבינטי המדינה הגדולים:

הראשונה: על מדינת ישראל להחזיר את הג"א (הגנה אזרחית). למי שלא זוכר, היה גוף כזה בתוך צה"ל שדאג לשמירה על תחזוקת ציוד ורכוש לשעת חרום כולל מקלטים אפילו אופניים לא היינו יכולים להכניס לשם.

השנייה: על משרדי הממשלה לשחררו אנשים שהתנוונו ומתנהגים כמו בסרט הקלאסי של צ'רלי צ'פלין "פס הייצור". גם במחיר של פיצויים גבוהים מכספי משלם המיסים, במקום לשלם בחייהם של אנשים שכל חטאתם הוא אזרחותם.

השלישית: במקום לשלוח את הדוברים להתגונן על פעילותכם הכושלת, כדאי להשתמש בידע שצברו הארגונים לשינוי חברתי, לחידוד תחומים לקויים במשרדי הממשלה. שילוב הכוחות, הניסיון והידע הוא שיביא לשינוי כיוון לא רק בן נסראללה לצה"ל, אלא גם בין האזרחים למדינה.