המחדל של התקשורת הישראלית 

" המחדל" של התקשורת הישראלית מאת: יובל פלג עיתונאי לשעבר, מרצה לעיתונות כתובה באוניברסיטת חיפה ובמכללה האקדמית כנרת. בשעות הראשונות של ה"דרמה בלב ים" כשרשתות התקשורת הישראליות, בטלוויזיה וברדיו ליוו את המבצע הצבאי ב"גל פתוח" הדיווים נשענו על מומחים באולפן ומידע חלקי ששיחרר באופן מבוקר דובר צה"ל,. הכתבים ניזונו מחוסר ברירה גם ממידע לא אמין שזרם מרשתות זרות ומשמועות שהתרוצצו באוויר.

 אז צפה ועלתה בראשי השאלה : היכן הכתבים הישראלים שהיו אמורים לכסות את האירוע מקרוב. כשראיתי את העיתונים, שהתחרו זה בזה בגודל הכותרות והפרשנויות על המחדל המדיני וחוסר ההערכות הצבאית לתרחיש שהוביל לטרגדיה שבה נספו תשעה אזרחים ועשרות נפצעו, התחזקה בי ההרגשה שהמחדל הוא גם נחלתה של התקשורת הישראלית על כל רבדיה, שלא השכילה להביא קרוב את האירועים שהיו ב"מרמרה" ובאוניות הנלוות, שלא הצליחה לצרף את כתביה וצלמיה למשט הזה. לא משנה לצורך זה, מי הם מארגני המשט, אנשי שלום או אנשי טרור, פלג קיצוני של תנועה טורקית המזוהה עם החמאס או אנשי שלום ממדינות אירופאיות שכל חפצן היה להביא תרופות וסיוע לפלשתינאים הנתונים במצור בעזה.

עיתונאים וצלמים ישראלים היו חייבים להיות על סיפון הספינות הללו כדי לתאר את מסען. ההכנות נמשכו כמה ימים. היעד היה ידוע וברור לתקשורת הישראלית על כל גווניה. מה יותר נכון היה לעשות מבחינה עיתונאית ומקצועית מאשר לשלוח אנשי מקצוע לסקר את המסע הזה. מדוע אף אחד מבין עיתונאי ישראל, אלה שבעבר הרחיקו לסקר מלחמות בקוריאה, בבוסניה או בג'ונגלים של אפריקה לא היה על סיפון האוניות הללו? האם במקום שבו ישנם אזרחים ישראלים, כשהמשט עושה דרכו לאזור מריבה וכאשר הכתובת היתה על הקיר שהמסע הזה לא יסתיים בחופי עזה, לא נמצא עורך אחד באמצעי התקשורת הכתובה והאלקטרונית של ישראל, שישלח את כתבי השטח שלו לסיקור וצילום של המשט?

בכל קורס בסיסי לעיתונאות בת זממנו, בכל בית ספר ללימודי תקשורת עכשווית, מכשירים את הכתבים לעתיד לביצוע משימות סיקור מסוג זה. שום עדות שמיעה, סרט וידיאו שמועבר על ידי דובר. אינם תחליף יעיל לעיתונאי הנמצא בעצמו בשטח בזמן אמת. את זה יודע כל עיתונאי מתחיל ובוודאי כל עורך מנוסה. ואם מישהו יטען שהמארגנים לא רצו עיתונאים ישראלים על האוניה, תשובתי תהיה מי שואל אותם?. עיתונאי ישראלי לא היה צריך להגיע לשם עם שלט גדול וזוהר "עיתונות" מתנוסס על חזהו. יש דרכים רבות להגיע לזירת אירוע מבלי להיחשף.

כל עיתונאי מתחיל יודע שעליו לבצע את המשימה ו"אם הוא נזרק מהדלת שיחזור מבעד לחלון ואם גם משם הוא מושלך החוצה שיחדור דרך הארובה". לשלוח כתבים שידווחו על הנעשה כשברקע צילום מטושטש של הספינות או נמל אשדוד, להתפאר ולהתהדר בכתב ישראלי הנמצא בלב ההפגנה בכיכר טקסים באיסטנבול או לראיין את דובר צה"ל על רקע פסטוראלי, זו בוודאי איננה עיתונות במיטבה. זו ברירת מחדל שנועדה לכסות על ערוותה של תקשורת שהתגלתה במערומיה.

 יש עיתונים ואמצעי תקשורת ישראלים שאולי מבחינה אידיאולוגית לא רצו להביא דיווחים מתוך המשט ולכן ביודעין לא שיגרו כתבים למשימה זו, אבל היכן שאר אמצעי התקשורת האמונים על האימרה שהם "כלב השמירה של הדמוקרטיה"?. היכן כל שואפי "חופש הביטוי" והסיקור הבלתי תלוי? מאוד קל לבקר אחרים, להצביע ולהתריע על מחדלים, אבל היכן אומץ הלב הציבורי והעיתונאי של התקשורת הישראלית לקום ולומר ביום שלאחרי : גם אנחנו נכשלנו.

המחדל הוא בראש ובראשונה שלנו שלא היינו שם במקום, שלא דיווחנו באובייקטיביות ובאומץ לב על המתרחש באוניות לפני, בעת ההשתלטות ולאחריה. בעיני זהו "מחדל " של התקשורת הישראלית ואין צורך בועדת חקירה כדי להסיק מסקנות ולוודא שבפעם הבאה התקשורת תהיה שם כל העת..