בסך הכל - החיים אינם קלים. והומור אכן משפר ומרכך את חיי היומיום. למען האמת לרבים יש יותר חוש הומור ממה שניתן אפילו לתאר אבל הם אינם מסוגלים להוציא אותו החוצה מתוך עצמם בשל חששות רבים ואופי סגור למדי. רבים וטובים אינם זקוקים לעזרה ממני ולידע שלי ועשויים להכניס אותי אף לכיס הקטן (בשיטה הקנגורית). אולם, היות ויש לי ניסיון בתחום אולי אוכל לתרום ולו במעט להבנה של פיתוח חוש הומור אישי. ולא, מאמר זה אינו מתכוון להצחיק אתכם. (אלא אם כן תצחקו על הניתוח שלי). אבל אני כבר מחוסן.
מאמר זה הינו מאמר פשוט ועממי בניגוד למאמר המקצועי להדרכת כותבי הומור וסאטירה מקצועיים לטלויזיה.
כעיקרון,ישנם רבים שיש להם חוש הומור טיבעי ואחרים שומעים אותם/מביטים בהם ומגיבים בצחוק. ייתכן והתגובה לדבריהם הינה לשם נימוס וייתכן והיא אמיתית. כך או כך, וודאי גם אתה נתקל פעמים רבות במחשבה : "מה מספר הבדיחה שווה בכלל" - מה שהוא אומר כלל לא מצחיק וגם אני הייתי יכול להצחיק אם הוא יכול. אבל המצב אינו ממש כך. מובן למדי כי מי שאינו ממש מצויד בחוש הומור, שעדיין יוכל לנסות ולדחוק את השומע לאי נעימות ולהציק (כי כך עושים גם הקודמים מן הסעיף הקודם למרות שהם לא שמים תמיד לב לכך. הם כופים את עצמם על אלו שאינם בעלי אותו סוג חוש הומור .....)כמו חוקר בחקירה משטרתית. רוב האנשים יגיבו טיבעית בגלל חוסר נעימות ויחייכו לשם נימוס כמובן. אך זהורק מנגנון ראשוני של הפעלת הומור ותו לא.
לאחר סקירה מקצועית נעבור לכמה טיפים שהם כללים פשוטים. אך לפני כן, ניגע במעט מן הדברים הרציניים והעמוקים לגבי חוש הומור. מרביתנו צוחקים כדי לשחרר מכאובים/ מתח אי נעימות/ או תגובה אצורה פנימית שאיננו יודעים כיצד לשחררם אחרת. הצחוק הוא חברתי ולא תהליך טבעי. יש מעט מאד מקרים שבהם אדם ממש ישב ויצחק לעצמו בקול תוך כדי צפיה בקטע מצחיק. הוא אולי רק יעלה חיוך או יחוש את ההומור אך שפת הגוף שלו לא תגיע למקסימום ההתנהגות הגלוייה של הצחוק. חוש הומור נמצא בין זוויות המבט, לתפיסה ולפרשנות של המצב. ובין כל אלו ישנם גופים של רעיונות , מסרים ו"חפצי" תנועה שמתהפכים במספר צורות ושחוזרים בחזרה אל נגיעה בחלקי נפש של שומע או מתבונן. תוצאת המגעים (המרחביים, הצדדים, העומקיים או ההיקפיים) היא זו שיוצרת את תחילת מנגנון הצחוק.
יש מספר כללים פשוטים ליצירת מנגנון הצחוק:
1. שינוי נקודת מבט: "יציאה" לנקודת מבט אחרת וחדשה על הדברים. היות ותמיד אנו רואים את הדברים אותו דבר הרי ששינוי נקודת המבט מחולל פלאים. לא סתם נהוג להזכיר את המונח "נקודת מבט אחרת/חדשה" בצמוד למונח הומור. לדוגמא: נסה להבין מאיזו נקודת מבט עשויים הדברים להתפרש אחרת על ידי המאזין הקבוע שלך (אבא, אמא,חבר,חברה,בני משפחה ומכרים).להרבה מהם יש נקודת מבט אופיינית על הדברים שתצחיק אותם.
2. יצירת הפתעה בלתי צפויה ולא מתוכננת : דוגמה: אם נגיד למשל שפולניה מביטה בראי, חושבת על בעלה ואומרת לעצמה : מגיע לו! אז יש בזה הפתעה.יצאנו מן הצפוי והגענו למקומות בלתי צפויים שנבעו משום מקום.
3. יצירת הזדהות עם דבר כלשהו שהעומד מולך עדיין לא הביע אותו במילים, אך באופן שמעט שונה מן התפיסה המקורית שלו.
4. יצירת משחק מילים קטן ולא משמעותי אך מקורי שצץ משום מקום. למשל : הערום שמתפרץ לחדר בבית המלון ושזוכה למטר קללות בהלה מצד הזוג הנוכח בחדר, ושלמשמע שאלת הזוג מה אתה עושה פה ?, משיב : אני ה romm סרביס ...
5. יצירת סיטואציה שלא נחזתה ואז מתן פאנ'ץ אבל לכיוון שונה פתאומי (מצטבר מתח ואז הוא נפרק בצחוק).
6. שימוש באי הגיוניות בו זמנית עם נגיעה מסויימת כלשהי עדיין למציאות(חצי נונסנס).דברים מסוג זה יוצרים תגובה של תחילת צחוק בד"כ. הדבר מודגש יפה בבדיחה על הפרופסור המפוזר שראה את עצמו יום אחד מחזיק חבל באמצע הרחוב ולא ידע אם מצא חבל או איבד חמור.
7. שימוש ביופי של דוגמה של משהו אחד אבל מתוך תחום אחר: לדוגמה - טיפול בנושא מביך בדרך יפה: בעלה של העכברה תפס אותה בוגדת בו עם העטלף. כששאל אותה : מילא לבגוד בי, אבל עם כזה מכוער? - אז היא ענתה לו : מכוער מכוער אבל לפחות טייס...
8. שימוש בנונסנס מלא (בדברים באמת דביליים).כאן חשוב לזכור כמובן שלא כל דבר דבילי יצחיק את השומע. לפעמים הוא יצחק עליך. אך גם זו נקודת התחלה טובה והנקודה הזו עשויה להיהפך אפילו לגודל של כדור כדורגל בהמשך הזמן.
נגענו במספר כללים של יצירת הומור שהם די מרכזיים אך על מנת לרכוש אותם ולסגל אותם לעצמך ייקח מעט זמן. עד אז ניתן גם לנסות להתייחס לבאים. ישנם כללי אצבע פופולאריים שיעשו את העבודה בשבילכם:
1. לרוב, הצגה שונה של הדברים מנקודת מבטך שלך עשויה לגרור תגובות צחוק. באופן משונה מאד פשוט יש תגובה טיבעית כזו של אנשים להצגת דיעה המנוגדת מאד לשלהם. אלא אם כן הם רציניים מאד ולא מראים זאת....
2. הגזמה - הגזמה פראית בד"כ תגרור צחוק. ככל שהיא תהיה מלווה ביותר תנועות ידיים ושפת גוף- היא תתפוס יותר. תפיסת האדם נתונה בראש ובראשונה לשפת גוף.
3. הצגה של משהו קטן לעומת משהו גדול - אם לדוגמה מדברים על קניית בית, עוסקים בכך באופן קדחתני ושקול, ומיד יש חזרה לעיסוק בגבינת 5% שבמקרר -באופן חד ובולט - מיד תיגרם תגובת צחוק. הדבר תלוי בזוויות השינוי, ובתהליך הקפיצה.
4. חוסר הקשר ברור - כאשר עוברים מנושא לנושא באופן חסר הקשר האדם שמולכם מסתיר תגובת צחוק שעדיין לא פורצת. עיברו הרבה נושאים בבת אחת ללא הקשר ברור והוא פשוט יתפרץ בצחוק. מעבר הנושאים כמובן צריך להיות די מהיר וגם, עונה על נוסחה מסויימת.
5. שיקוף: ככל שנראה לאדם את עצמו בתוך הדברים והוא יוכל להתבונן בכך על עצמו כאילו מן הצד ולראות את התנהגותו שלו עצמו - הוא בדרך כלל יצחק בשלב מסויים. נסו לגלות עם כל אדם מהן למעשה הנקודות שאם תיגעו לו בהן הוא יצחק, זאת כל זמן שזוויות הראייה הדיומיונית שלו על עצמו ממוקמת ממיקום ספציפי.
6. שפת גוף: אין הכוונה לפרצופים. מספיק אפילו לשבת ליד אדם ולהביט בו רצוף מספר שניות ללא מילים והשני יפרוץ בצחוק. זהו המנגנון השפת גופי הטיבעי. בהתחלה זה יתחיל מחיוך ואחר כך הכל יעבור לצחוק ככל שהשתיקה תתארך.
7. טכניקת השטויות (החלקה על בננה, אשר קרויה "סלפסטיק"): תעבוד בהתאם לרמת האינטליגנציה של המתבונן. מקסימום ניתן לעזור לו על ידי הטיית ראשו לצד ימין כדי שהאי קיו היחידי שיש לו יעבוד. כעיקרון שטויות עובדות יותר מהר בתפיסת תשומת הלב אך עומק הצחוק אינו רציני.
8. יצירת גל צחוק (או הצטרפות לגל צחוק): גל צחוק הוא מצב הדומה למצב לפיו מכונית עשויה לנסוע ולפגוש רק רמזורים עם אור ירוק לאורך מרחק רב. כך גם בנפש - הצחוק עצמו המועבר מנושא לנושא הוא הגורם לצחוק ואילו הדברים המצחיקים הם מישניים.
למשל: מי שרוצה להצטייר כמצחיק בעיני אישתו ושאינו יודע להצחיק יכול לנסות לתפוס גל. כאשר אישתו למשל רואה משהו בטלויזיה וצוחקת מוטב שישתלב וישחרר לאוויר דברים מינימום מצחיקים שהוא מכיר. היות והיא כל כך צוחקת היא תמשיך לצחוק באופן טיבעי ותנופף בידיה בהנאה ועוד בסוף גם תגיד : בעלי כל כך מצחיק.
------------------------------------------------------------------------------
מעט על פסיכולוגיה של הומור:
המוצג למעלה עשוי להתפס על ידי כל קורא באופן אחר לפי מידת טעמו ויכולותיו כמובן.
הומור עצמי טוב ואיכותי למעשה יוצא מתוך הבנה של פסיכולוגיה : הן עצמית והן בינית (כלומר, ביני לבין זה אשר מולי) והן הבנה של אנשים וקריאתם. ככל שתבין טוב יותר את עצמך ואת האנשים האחרים כך תשתפר את נקודות יציאת ההומור טוב יותר. מן הסתם תגלה שהומור הינו הרבה יותר רציני ואנושי ממה שחשבת. אין באמת שיפור של הומור עצמי (אלא אם כן יחסית בינוני או במידה נמוכה למדי ) ללא שיפור של נקודת הסתכלות נכונה על הדברים. ככל שתלמד יותר על הומור ותבין אותו יותר גם כדבר שמחוץ אליך - תוכל לשכללו טוב יותר ולהטמיעו בתוכך.
פסיכולוגיה של הומור (על כך מאמרים נפרדים) כוללת למעשה הבנה שהומור הוא צורך (וודאי גם לך יש צורך בו ולא רק לו בך), הבנה שהוא תהליך טיבעי, הבנה שהוא נפרק ממך לפעמים אוטומטית או מהשומע והבנה שהוא מתבצע בשוטף כל הזמן גם בלי שום תיכנון מוקדם.
אם אתה אכן מרגיש שאין לך הומור או שהיית רוצה לשפרו דע שאין תמיד צורך בשיפור אלא ביצירת מצב פסיכולוגי נוח יותר שיאפשר לך לשחרר טיבעית את ההומור האמיתי שלך. לכל אדם יש הומור. ואצלך - אם הוא לא מתאים לאנשים אשר בסביבתך - נסה להחליף אותו או אותם או לקבל פתק זיכוי עבורם מהחנות הכי קרובה ולהחליפם. לא תמיד האנשים שלצידך
ראויים לכל חוש הומור. לפעמים מוטב לא לבזבז אותו עליהם ולצבור אותו לשימוש עתידי נוסף. כהשקעה חכמה יותר. אם זה לא אפשרי נסה לבחון את סוג ההומור שלהם, לנתח אותו, להבין מה מאפיין אותו (נמוך,גבוה,בינוני) ,מה בו עושה לך את זה או לא, מהם נושאיו ואיך הוא מתבצע.
דוגמה טובה כמובן למודעות ראשונית שתאפשר לך שחרור של ההומור שלך ושיפור של כלים בסיסיים לצורך כך : הבנה שהומור יכול להיות בשפת הגוף, ברעיונות, במילים (משחקי מילים, משמעויות), במצבים, בנקודות ההסתכלות על הכל. מעבר לכך, אסוף בדיחות וספר אותן. תוכל למיין אותן לפי נושאים או לפי עקרונות שאתה מזהה שיש בהן. נסה לארגן לך אוסף של בדיחות ושבור את הראש עד כמה שתוכל כדי לזהות מה בהן מצחיק לכל הרוחות. אין ספק שתהיה לכך השפעה על פיתוח חוש ההומור שלך.
אם אתה מרגיש מתקשה מעט התחל כמו כולם - ספר את הבדיחות המוכנות מראש.כמו שעושים למעשה רוב האנשים. הם בטוחים שיש להם חוש הומור ומאושרים מזה. זה שאתה צוחק מתוך נימוס מגיע גם לך. והפעם הפוך. שיעשו קצת הפסקה ושיצחקו מתוך נימוס מההומור שלך. אם אתה איכותי ויש לך הומור איכותי- מביני העניין יבינו את זה וישמחו על חברתך ויהנו ממך. מי שלא מסוגל להבין את הרמה שלך- הפסד שלו.
בנוסף, קיימים כמובן המאמרים המקצועיים על ניתוח הומור למי שמתעניין.
מאמר זה הינו מאמר פשוט ועממי בניגוד למאמר המקצועי להדרכת כותבי הומור וסאטירה מקצועיים לטלויזיה.
כעיקרון,ישנם רבים שיש להם חוש הומור טיבעי ואחרים שומעים אותם/מביטים בהם ומגיבים בצחוק. ייתכן והתגובה לדבריהם הינה לשם נימוס וייתכן והיא אמיתית. כך או כך, וודאי גם אתה נתקל פעמים רבות במחשבה : "מה מספר הבדיחה שווה בכלל" - מה שהוא אומר כלל לא מצחיק וגם אני הייתי יכול להצחיק אם הוא יכול. אבל המצב אינו ממש כך. מובן למדי כי מי שאינו ממש מצויד בחוש הומור, שעדיין יוכל לנסות ולדחוק את השומע לאי נעימות ולהציק (כי כך עושים גם הקודמים מן הסעיף הקודם למרות שהם לא שמים תמיד לב לכך. הם כופים את עצמם על אלו שאינם בעלי אותו סוג חוש הומור .....)כמו חוקר בחקירה משטרתית. רוב האנשים יגיבו טיבעית בגלל חוסר נעימות ויחייכו לשם נימוס כמובן. אך זהורק מנגנון ראשוני של הפעלת הומור ותו לא.
לאחר סקירה מקצועית נעבור לכמה טיפים שהם כללים פשוטים. אך לפני כן, ניגע במעט מן הדברים הרציניים והעמוקים לגבי חוש הומור. מרביתנו צוחקים כדי לשחרר מכאובים/ מתח אי נעימות/ או תגובה אצורה פנימית שאיננו יודעים כיצד לשחררם אחרת. הצחוק הוא חברתי ולא תהליך טבעי. יש מעט מאד מקרים שבהם אדם ממש ישב ויצחק לעצמו בקול תוך כדי צפיה בקטע מצחיק. הוא אולי רק יעלה חיוך או יחוש את ההומור אך שפת הגוף שלו לא תגיע למקסימום ההתנהגות הגלוייה של הצחוק. חוש הומור נמצא בין זוויות המבט, לתפיסה ולפרשנות של המצב. ובין כל אלו ישנם גופים של רעיונות , מסרים ו"חפצי" תנועה שמתהפכים במספר צורות ושחוזרים בחזרה אל נגיעה בחלקי נפש של שומע או מתבונן. תוצאת המגעים (המרחביים, הצדדים, העומקיים או ההיקפיים) היא זו שיוצרת את תחילת מנגנון הצחוק.
יש מספר כללים פשוטים ליצירת מנגנון הצחוק:
1. שינוי נקודת מבט: "יציאה" לנקודת מבט אחרת וחדשה על הדברים. היות ותמיד אנו רואים את הדברים אותו דבר הרי ששינוי נקודת המבט מחולל פלאים. לא סתם נהוג להזכיר את המונח "נקודת מבט אחרת/חדשה" בצמוד למונח הומור. לדוגמא: נסה להבין מאיזו נקודת מבט עשויים הדברים להתפרש אחרת על ידי המאזין הקבוע שלך (אבא, אמא,חבר,חברה,בני משפחה ומכרים).להרבה מהם יש נקודת מבט אופיינית על הדברים שתצחיק אותם.
2. יצירת הפתעה בלתי צפויה ולא מתוכננת : דוגמה: אם נגיד למשל שפולניה מביטה בראי, חושבת על בעלה ואומרת לעצמה : מגיע לו! אז יש בזה הפתעה.יצאנו מן הצפוי והגענו למקומות בלתי צפויים שנבעו משום מקום.
3. יצירת הזדהות עם דבר כלשהו שהעומד מולך עדיין לא הביע אותו במילים, אך באופן שמעט שונה מן התפיסה המקורית שלו.
4. יצירת משחק מילים קטן ולא משמעותי אך מקורי שצץ משום מקום. למשל : הערום שמתפרץ לחדר בבית המלון ושזוכה למטר קללות בהלה מצד הזוג הנוכח בחדר, ושלמשמע שאלת הזוג מה אתה עושה פה ?, משיב : אני ה romm סרביס ...
5. יצירת סיטואציה שלא נחזתה ואז מתן פאנ'ץ אבל לכיוון שונה פתאומי (מצטבר מתח ואז הוא נפרק בצחוק).
6. שימוש באי הגיוניות בו זמנית עם נגיעה מסויימת כלשהי עדיין למציאות(חצי נונסנס).דברים מסוג זה יוצרים תגובה של תחילת צחוק בד"כ. הדבר מודגש יפה בבדיחה על הפרופסור המפוזר שראה את עצמו יום אחד מחזיק חבל באמצע הרחוב ולא ידע אם מצא חבל או איבד חמור.
7. שימוש ביופי של דוגמה של משהו אחד אבל מתוך תחום אחר: לדוגמה - טיפול בנושא מביך בדרך יפה: בעלה של העכברה תפס אותה בוגדת בו עם העטלף. כששאל אותה : מילא לבגוד בי, אבל עם כזה מכוער? - אז היא ענתה לו : מכוער מכוער אבל לפחות טייס...
8. שימוש בנונסנס מלא (בדברים באמת דביליים).כאן חשוב לזכור כמובן שלא כל דבר דבילי יצחיק את השומע. לפעמים הוא יצחק עליך. אך גם זו נקודת התחלה טובה והנקודה הזו עשויה להיהפך אפילו לגודל של כדור כדורגל בהמשך הזמן.
נגענו במספר כללים של יצירת הומור שהם די מרכזיים אך על מנת לרכוש אותם ולסגל אותם לעצמך ייקח מעט זמן. עד אז ניתן גם לנסות להתייחס לבאים. ישנם כללי אצבע פופולאריים שיעשו את העבודה בשבילכם:
1. לרוב, הצגה שונה של הדברים מנקודת מבטך שלך עשויה לגרור תגובות צחוק. באופן משונה מאד פשוט יש תגובה טיבעית כזו של אנשים להצגת דיעה המנוגדת מאד לשלהם. אלא אם כן הם רציניים מאד ולא מראים זאת....
2. הגזמה - הגזמה פראית בד"כ תגרור צחוק. ככל שהיא תהיה מלווה ביותר תנועות ידיים ושפת גוף- היא תתפוס יותר. תפיסת האדם נתונה בראש ובראשונה לשפת גוף.
3. הצגה של משהו קטן לעומת משהו גדול - אם לדוגמה מדברים על קניית בית, עוסקים בכך באופן קדחתני ושקול, ומיד יש חזרה לעיסוק בגבינת 5% שבמקרר -באופן חד ובולט - מיד תיגרם תגובת צחוק. הדבר תלוי בזוויות השינוי, ובתהליך הקפיצה.
4. חוסר הקשר ברור - כאשר עוברים מנושא לנושא באופן חסר הקשר האדם שמולכם מסתיר תגובת צחוק שעדיין לא פורצת. עיברו הרבה נושאים בבת אחת ללא הקשר ברור והוא פשוט יתפרץ בצחוק. מעבר הנושאים כמובן צריך להיות די מהיר וגם, עונה על נוסחה מסויימת.
5. שיקוף: ככל שנראה לאדם את עצמו בתוך הדברים והוא יוכל להתבונן בכך על עצמו כאילו מן הצד ולראות את התנהגותו שלו עצמו - הוא בדרך כלל יצחק בשלב מסויים. נסו לגלות עם כל אדם מהן למעשה הנקודות שאם תיגעו לו בהן הוא יצחק, זאת כל זמן שזוויות הראייה הדיומיונית שלו על עצמו ממוקמת ממיקום ספציפי.
6. שפת גוף: אין הכוונה לפרצופים. מספיק אפילו לשבת ליד אדם ולהביט בו רצוף מספר שניות ללא מילים והשני יפרוץ בצחוק. זהו המנגנון השפת גופי הטיבעי. בהתחלה זה יתחיל מחיוך ואחר כך הכל יעבור לצחוק ככל שהשתיקה תתארך.
7. טכניקת השטויות (החלקה על בננה, אשר קרויה "סלפסטיק"): תעבוד בהתאם לרמת האינטליגנציה של המתבונן. מקסימום ניתן לעזור לו על ידי הטיית ראשו לצד ימין כדי שהאי קיו היחידי שיש לו יעבוד. כעיקרון שטויות עובדות יותר מהר בתפיסת תשומת הלב אך עומק הצחוק אינו רציני.
8. יצירת גל צחוק (או הצטרפות לגל צחוק): גל צחוק הוא מצב הדומה למצב לפיו מכונית עשויה לנסוע ולפגוש רק רמזורים עם אור ירוק לאורך מרחק רב. כך גם בנפש - הצחוק עצמו המועבר מנושא לנושא הוא הגורם לצחוק ואילו הדברים המצחיקים הם מישניים.
למשל: מי שרוצה להצטייר כמצחיק בעיני אישתו ושאינו יודע להצחיק יכול לנסות לתפוס גל. כאשר אישתו למשל רואה משהו בטלויזיה וצוחקת מוטב שישתלב וישחרר לאוויר דברים מינימום מצחיקים שהוא מכיר. היות והיא כל כך צוחקת היא תמשיך לצחוק באופן טיבעי ותנופף בידיה בהנאה ועוד בסוף גם תגיד : בעלי כל כך מצחיק.
------------------------------------------------------------------------------
מעט על פסיכולוגיה של הומור:
המוצג למעלה עשוי להתפס על ידי כל קורא באופן אחר לפי מידת טעמו ויכולותיו כמובן.
הומור עצמי טוב ואיכותי למעשה יוצא מתוך הבנה של פסיכולוגיה : הן עצמית והן בינית (כלומר, ביני לבין זה אשר מולי) והן הבנה של אנשים וקריאתם. ככל שתבין טוב יותר את עצמך ואת האנשים האחרים כך תשתפר את נקודות יציאת ההומור טוב יותר. מן הסתם תגלה שהומור הינו הרבה יותר רציני ואנושי ממה שחשבת. אין באמת שיפור של הומור עצמי (אלא אם כן יחסית בינוני או במידה נמוכה למדי ) ללא שיפור של נקודת הסתכלות נכונה על הדברים. ככל שתלמד יותר על הומור ותבין אותו יותר גם כדבר שמחוץ אליך - תוכל לשכללו טוב יותר ולהטמיעו בתוכך.
פסיכולוגיה של הומור (על כך מאמרים נפרדים) כוללת למעשה הבנה שהומור הוא צורך (וודאי גם לך יש צורך בו ולא רק לו בך), הבנה שהוא תהליך טיבעי, הבנה שהוא נפרק ממך לפעמים אוטומטית או מהשומע והבנה שהוא מתבצע בשוטף כל הזמן גם בלי שום תיכנון מוקדם.
אם אתה אכן מרגיש שאין לך הומור או שהיית רוצה לשפרו דע שאין תמיד צורך בשיפור אלא ביצירת מצב פסיכולוגי נוח יותר שיאפשר לך לשחרר טיבעית את ההומור האמיתי שלך. לכל אדם יש הומור. ואצלך - אם הוא לא מתאים לאנשים אשר בסביבתך - נסה להחליף אותו או אותם או לקבל פתק זיכוי עבורם מהחנות הכי קרובה ולהחליפם. לא תמיד האנשים שלצידך
ראויים לכל חוש הומור. לפעמים מוטב לא לבזבז אותו עליהם ולצבור אותו לשימוש עתידי נוסף. כהשקעה חכמה יותר. אם זה לא אפשרי נסה לבחון את סוג ההומור שלהם, לנתח אותו, להבין מה מאפיין אותו (נמוך,גבוה,בינוני) ,מה בו עושה לך את זה או לא, מהם נושאיו ואיך הוא מתבצע.
דוגמה טובה כמובן למודעות ראשונית שתאפשר לך שחרור של ההומור שלך ושיפור של כלים בסיסיים לצורך כך : הבנה שהומור יכול להיות בשפת הגוף, ברעיונות, במילים (משחקי מילים, משמעויות), במצבים, בנקודות ההסתכלות על הכל. מעבר לכך, אסוף בדיחות וספר אותן. תוכל למיין אותן לפי נושאים או לפי עקרונות שאתה מזהה שיש בהן. נסה לארגן לך אוסף של בדיחות ושבור את הראש עד כמה שתוכל כדי לזהות מה בהן מצחיק לכל הרוחות. אין ספק שתהיה לכך השפעה על פיתוח חוש ההומור שלך.
אם אתה מרגיש מתקשה מעט התחל כמו כולם - ספר את הבדיחות המוכנות מראש.כמו שעושים למעשה רוב האנשים. הם בטוחים שיש להם חוש הומור ומאושרים מזה. זה שאתה צוחק מתוך נימוס מגיע גם לך. והפעם הפוך. שיעשו קצת הפסקה ושיצחקו מתוך נימוס מההומור שלך. אם אתה איכותי ויש לך הומור איכותי- מביני העניין יבינו את זה וישמחו על חברתך ויהנו ממך. מי שלא מסוגל להבין את הרמה שלך- הפסד שלו.
בנוסף, קיימים כמובן המאמרים המקצועיים על ניתוח הומור למי שמתעניין.
