תזונה רוחנית 

האוכל משקף דברים רבים ובמיוחד את הדעה היציבה והמוצקה ביותר שיש לי לגבי החיים: כל אחד צריך למצוא את מה שנכון עבורו.

כשהייתי בטיול בנפאל תקפו אותי האמבות (טפיל במעיים) בפעם הראשונה. שנים אחרי שחזרתי לארץ הן הרימו את ראשן שוב ותקפו ביתר שאת. דרך הריפוי הקונבנציונאלית טיפלה באמבות באמצעות כדורים אך הכתה גם ללא רחם בקיבה שלי. לא הצלחתי להתאושש מהטיפול הקונבנציונאלי ולכן פניתי לטיפול אלטרנטיבי, שעבר דרך התזונה. התזונאית הנחתה אותי להוריד כל מה שאפשר מהתפריט היומי שלי, כולל בשר, מוצרי חלב, ביצים, קמח, קפאין, דברים מטוגנים ועוד. נשארו רק מספר מצומצם של מוצרים בסיסיים. ואז, על פי תכנון קפדני, הוספתי מדי כמה ימים פריט אחד לתפריט שלי ובדקתי את השפעתו עלי. זה היה מדהים ומדויק כל כך. בדרך זו גיליתי בדיוק מה הבטן שלי אוהבת ומה לא, מה נכון עבורי לאכול ומה לא. גיליתי שחומוס מבלבל את הבטן שלי, וכך גם חלב, ברוקולי וכרובית, עגבניות, מלפפונים חמוצים(?) ואפילו פיסטוקים(!). מביני דבר המליצו לי לאכול אורז מלא, אבל אני גיליתי שאותי הוא הורג (כמעט). רבים ממליצים על סויה, אבל היום אני יודעת שהסויה מזיקה לי. בדרך המיוחדת הזאת הצלחתי לסמן לעצמי אבני דרך ברורות מאד שמנחות אותי לגבי התזונה שלי. היום אני יודעת בדיוק מה טוב לי ומה רע.

אני לא אוהבת לבשל, יש דברים רבים שאינני אוהבת לאכול, יש דברים רבים שאסור לי לאכול, אבל... אני אוהבת לאכול. מאד. אני אדם רעב, אני לא מדלגת על ארוחות, אני חושבת על הארוחה הבאה, אני מתחקה אחרי ניחוחות של אוכל ואני מתמוגגת, גם בקול, מארוחה טובה. למרות אהבתי לאוכל אני אוהבת לאכול בעיקר דברים פשוטים, כמו אורז או ספגטי. כשטיילתי במזרח הרחוק התגעגעתי כל הזמן לפיתה עם חומוס וצ'יפס. אם תתנו לי לבחור בין ארוחה במסעדת גורמה לבין מנה (משובחת) של אורז וירקות - אני אעדיף את האפשרות השנייה. כך אני באוכל, ואולי בכלל: נהנית, מאד, מדברים פשוטים.

הפשטות הזאת אמורה לסייע לי להיצמד לסרגל התזונה הברור שלי. אבל כאן מגיע המכשול העיקרי שלי בדרך לתזונה הנכונה עבורי. המכשול הזה, אני חייבת להיות כנה למרות שזה לא כל כך נעים, הוא עצלות מסוימת. תזונה מותאמת אישית מחייבת השקעה והכנות, בדיוק כמו חיים רוחניים מודעים, שדורשים זמן ומשמעת. אי אפשר להסתפק באוכל קנוי, צריך להכין אותו. גם את הרוחניות אי אפשר לקנות. הרי אי אפשר להסתפק בהשתתפות בקורסים ובסדנאות או אפילו בקריאה. צריך "לעבוד" - לעשות מדיטציות (בדרך שמתאימה לנו), לדבר עם עצמנו (או עם אלוהים) בכל יום, להכיר את עצמנו, לבדוק את עצמנו וכו'. דווקא ברוח אני ממושמעת, דווקא ברוח אני משקיעה וחרוצה. אבל כשזה מגיע להכנת אוכל ... אממ ... בעיה. האם הרוח תקרין עלי כאן? נחכה ונראה.

אנחנו אוכלים בשביל להזין את עצמנו. האוכל הוא מרכיב בסיסי ביותר בחיינו. הוא מאפשר לנו להתקיים ולנוע ומשפיע על אופי התנועה. הוא יכול להכביד עלינו או להריץ אותנו. הוא מאפשר לנו להתקרקע או להתעלות. באופן טבעי(?) אנחנו מחפשים גם הנאה לצד התזונה, אבל רבים מדי מסיטים את כף המאזניים באופן קבוע לצד ההנאה. האוכל הופך לחגיגה, ההכנות הופכות לפולחן ומטרתו המקורית של המזון נשארת מיותמת בצד.

חיים רוחניים בעיני הם חיים של מודעות תמידית לעצמי ולסביבה, כולל ידיעה מי אני ומה נכון עבורי, מימוש הדברים שנכונים לי וסילוק הדברים הלא טובים מחיי. התזונה היא ראי לחיים הרוחניים. תזונה מודעת, שבה אנחנו מודעים למה שאנחנו אוכלים ואוכלים רק דברים שטובים ונכונים לנו - משחררת את הגוף מעייפות ומתחים מיותרים ומאפשרת להשקיע משאבים בכל מה שמעבר לגוף שלנו. תזונה לא מודעת מציירת תמונה הפוכה - היא מעייפת את הגוף, מקהה את המחשבה ומרחיקה אותנו מאיזון ושלווה. באופן כללי נראה לי שמי שאינו מודע לתזונה שלו ואינו מסוגל להתאים אותה לצרכיו האישיים, אינו יכול לחיות חיים רוחניים מספקים. ללא השליטה על התזונה יהיה חסר היבט מרכזי במודעות העצמית וביכולת ליישם אותה, שיפריע למימוש הרוחני בהיבטים אחרים.

וכך, כמו בחיים, גם באוכל אני מאמינה באותם חוקים:
1. חייבים להכיר את עצמנו היטב.
2. צריך לקחת אחריות.
3. להימנע מעשיית דברים שאינם מתאימים לנו.
4. לעשות מה שנכון עבורנו.
וגם... יש חופש גדול בשליטה עצמית וההנאה אינה נפקדת כשחיים נכון, להיפך - היא יציבה, קלה ונוכחת עוד יותר.

המאמר לקוח מתוך גיליון מס' 37 של "ברומו של איזון" - אוכל.