השבוע הייתה לי שיחה מעניינת עם סמדר, אחת מהבנות שבסדנא. סמדר מתרגלת כבר מספר שבועות את הריטואל הבא: לאכול רק כשהיא יושבת ליד שולחן ובלי הפרעות. עד אז - כמעט ולא היו הפסקות בזמני האכילה שלה. היא אכלה ברכב, ליד השיש, מול הטלוויזיה, תוך כדי כל מיני עבודות - בקיצור ארוחה אחת ארוכה.
מאת: דלית אביטל
הכלל שמנחה אותה הוא: לא משנה מה היא אוכלת, ואיזה גודל המנה. משקד ועד ארוחה מלאה - סדרי את האוכל על צלחת ואכלי אותו ליד השולחן. זו הדרך שלנו להגיד לעצמנו שעכשיו אנחנו אוכלים ורק כך אנחנו יכולים להקשיב באמת לגוף ולשמוע אותו אומר לנו אם הוא עדיין רעב או האוכל שהזנו אותו מספיק לו.
במהלך הסדנא התבוננו על האתגרים שיישום התרגיל מעורר אצל סמדר. השבוע, אחרי שסמדר סיימה את הארוחה שהכינה לה (פשטידה + ירקות), היא חשה צורך לקחת לה מנה נוספת. שאלתי מה קרה? האם היית רעבה והתשובה שלה הייתה חד משמעית - כן.
הצעתי לה שתתבונן שוב בסיטואציה כי אני חושבת שלא הייתה באמת רעבה. שהיה שם משהו אחר. מאחר וברגע שאנו אוכלים את הביס הראשון והשני לאחר שאנחנו רעבים הקיבה שלנו נרגעת. לרוב אחרי שאכלנו אפילו מעט , הקיבה שלנו מרוצה ואנחנו כבר לא רעבים. עדין לא מלאים - אך בהחלט לא רעבים. ברגע שסיימתי לדבר ירד לסמדר אסימון והיא אמרה: "את יודעת - אני בעצם חושבת שיש לי פחד מזה שאולי אהיה רעבה".
אופס... עכשיו עלינו על משהו. הפחד שאולי אהיה רעבה.
הפחד שאולי אהיה רעבה איננו ייחודי רק לסמדר, הרבה אנשים בעלי משקל עודף מנוהלים על ידו. אנחנו אוכלים מנות גדולות כי אנחנו מפחדים שבשעות הקרובות האוכל לא יהיה נגיש לנו. את חלקנו מניע פחד מתקופות מחסור בילדות שאם לא נאכל עכשיו לא יהיה, ואז שוב אנחנו אוכלים מעבר למה שאנחנו זקוקים לו. הידיעה שיעברו שעות בין ארוחת הבוקר לצהריים, בין הצהריים לערב, עד הפעם הבאה שנוכל ולכן כדאי לאכול הרבה מעבר לתחושת הרעב עכשיו כדי שבעוד שעתיים לא נהיה שוב רעבים.
סמדר אכן חוותה תקופת מחסור בילדותה. אך היום היא חיה בשפע כלכלי. עבדנו על החלק הרגשי של חווית המחסור. וסיכמנו שתמיד יהיו פירות או אגוזים באמתחתה לרגעים שאולי תרגיש רעבה.
המאמר התפרסם לראשונה בבלוג של דלית אביטל: הרזיה ללא דיאטה
http://www.dalitavital.com/
