מקור החסר וחקירתו 

לאדם חסרה יכולת הכלה אמתית ומציאותית של כל האושר והטוב בחייו אשר קיים סביבו ובתוכו.
חוסר יכולת הכלה זאת גורמת לאדם לחקור עוד את החסר כדי למצוא שבעצם אין חסר וזאת כדי להגיע לרמת הכלה, שכל מה שהאדם זקוק לו וצריך, נמצא וקיים כבר עכשיו ושואף לפרוץ לגן העדן שבו הכול אפשרי.
קוד הקיום מביא את בשורת סוף עידן החסר ואת הזכות לחיות את מי ומה שאתה כפי שאתה, ללא הצורך לחקור ולהסתבך "בקורי העכביש" של הספקות והפחדים המגיעים מהרגשת חסר, הנמצאים בך ואינך מודע שהם אינם שלך, אינם אמתיים ואינם מציאותיים הם של הסביבה החיצונית לאדם שקבעה לו "מה הוא צריך להיות".
בשורת סוף החיפוש טומנת בחובה תשובה פשוטה אחת - אין חסר, יש חיים! הרגשת החסר היא שקר מיסודו שגורם לפחדים, הגדרות ופרשנות מהחיצוני לאדם, הרגשת החסר היא המצאה של התעתוע אותו הלבישו עלינו ויצר תחושת חסר שיוצר בלבול, חוסר הבנה, חוסר יכולת ביטוי עצמי ועוד, העוצר את האדם לראות שהכול מותר, הכול אפשרי, כל מה שהוא צריך כבר קיים ונמצא והוא מחכה לסיום הצגת התעתוע.
האדם באמת מאמין שהוא מפחד מדמויות סמכותיות ולחילופין מאמין בהערצה שלו דמות חזקה ומצליחה.
נאמנות האדם לחסר ולפחדים גרמה לו לעיוורון.
עצור לרגע וראה את הדמות ממנה אתה חושש או פוחד. תביט לה בעניים עמוק, האם היא באמת מפחידה? האם לא יצרת "מפלצת" מדמיון פרוע שהגיע מתוך סיוטים שהושתלו לך במוח? האם באמת קיים אדם מסוים שיכול להכריח, להעניש, לצעוק, לכעוס, להטיל בך ספק, לחשוד בך ועוד וזאת מבלי היכולת שלך לעצור ולהבין שהזכות הראשונית היא שלך להישאר או ללכת.
לשפשף את העניים חזק ולהבין שאין שלשלאות ואזיקים על רגליך וידיך, לכן מדוע אתה אוזק וכובל את רוח החופש שלך לחיות מתוך עצמך אתה?
החסר אינו קיים, האדם התחרותי, הישגי, המציא אותו והדביק בו את ההמונים ומכאן תעשייה שלמה ובראשם מוחות חריפים וחכמים מגלגלות ביליוני דולרים על ספרות, סרטים, מגזינים, אימונים, פסיכולוגיה, טיפולים אלטרנטיביים אשר כוללים בתוכם שלל עצות כדי שתיווכח שאתה כבר מאושר ומצליח.
האדם אינו עוצר לרגע ושואל את עצמו בפשטות מה קורה לי? מדוע איני שמח, צוחק, צוהל, מדבר ומתנהג חופשי, עושה מה ואיך שבא לי? מדוע האדם לא עוצר לרגע לראות שהוא עצמו עוצר את השמחה והתשוקה הפשוטה ביותר שבו ומהעצירה הוא יוצר לחץ ותסכול שמתוכו יוצא רוע והענשה עצמית.
האדם החופשי והדואג לעצמו אינו יכול להיות רע! הציווי לאדם מתוך עצמו הוא ציווי לחיות את החיים, לראות ראשית כול את עצמו, מותר ומגיע לו, זכותו וחובתו לא לנהל משא ומתן על הרצונות שלן כפי שהאמין שהוא כן צריך מתוך חווית ילדות שלו.
האדם מעניק אישור ונתינת כוח דמיוני אבסורדי לאחר להתיר או לאסור עליו את הרצונות והבחירות החופשיות של ו.
אם ישנו דבר שאינו מתאפשר מהחוץ, יש לאדם את היכולת, העוצמה והחזקות להשיג בעצמו. החיים הם של האדם ורק שלו, יש מיליוני דוגמאות איך האדם שם את עצמו כקורבן על מזבח השליטה החיצונית.
לעצור רגע ולשאול, מה אני כאדם חופשי, לא רואה בעצמי שאני זקוק לאדם אחר שיאמר לי את דעתו ואת ייעוצו לגבי חיי הפרטיים? מדוע אכפת ומעניין את האחר, אם אני לא או כן עובד, כמה אני מרוויח ועוד?
במה אני כאדם מתעסק ואת מה אני חוקר? לעצור לרגע קט ולראות את התעתוע שאומר לאדם שיש אדם מסוים שאחראי יותר ממנו על המימוש וההצלחה של עצמו.
האדם הוא מנפלאות הטבע, אינו רובוט! הכסף והרכוש, הידע והמידע כבשו אותו, לקחו ממנו את הדבר החשוב ביותר, את האותנטיות, את הפשטות, את השפה הסחבקית, הצחוק והחיוך הראשוני דרכם האדם חגג את החיים בילדותו.
האדם הפך לרובוט חברתי דרך הפייסבוק, צ'טים, בלוגים, טלפונים סלולאריים, הפך את חייו למרוץ בלתי נסבל כדי להצליח, שתתקיים התוצאה לרעיון שבנה לעצמו בראש איך צריך לחיות והאדם שכח להכניס את עצמו בתוך הרעיון.
השמחה הטבעית המולדת באדם הפכה בעיני החברה "לקלות דעת, זרימה וקלילות" שההקשר הוא התנהגות גסה של אדם חסר אחריות וזאת בעיני התעתוע שמדבר אל האדם ובאמת מאמין שצריך לחיות את החיים ממש ברצינות, ללבוש תארים ופרופסורה כדי להרגיש טוב ולהיות מאושר.
האדם אינו שואל את האחר מדוע הוא כל כך רציני כשהוא מייעץ ומתערב? האם ככה נראים פני אדם מאושר ומסופק מהתארים והעבודה שיש לו? מדוע הוא כועס אם האדם אינו מקבל את דעתו או מתנגד לה? מדוע האחר רוצה למען האדם, שהאדם יאמץ את הרעיון של האחר,שהן היכולות האישיות שלו ולא הרצונות האמתיים של האדם.
מי קבע מה נכון ומה לא נכון, מה מוסרי ומה אינו מוסרי, מה אפשר ומה אי אפשר, מה יש ומה אין?
האדם הוא שקובע בכל רגע בחייו ובדרך כלל האדם קובע את המגבלות, האיסורים, החוקים שגוזלים מעצמו ומהאהובים שלו את השמחה הפשוטה ומתעתע בהם.
לעצור לרגע, לשפשף את העניים ולהבחין שכל מלאכותיות, חכמה ככל שתהיה ואותה האדם ינסה להלביש על הפשטות היא טיפשות ובורות, הינה תלושה מהבסיס הקיומי של האדם לצמיחה מתוך היכולות הקיימות ומתוך הקשבה עמוקה ליכולות אלו ללא זירוזם ודחיפתם.
למידה, התעניינות, הסתקרנות שלא מתוך שמחה פנימית עמוקה היא תחילתו של מסע תעתועים ויש לאדם את זכות הבחירה לראות זאת בכל שנייה ובכל דקה בעצמו ולקבל החלטה להישאר או ללכת.
פלטיאל אריה