פני הדנובה עולים, האם תעצור או תציף את בודפסט, כמו שעשתה לפני כמאה וארבעים שנה, כדי לחרות בתודעה הלאומית של העם הקטן הזה, את אחד מן הגדולים באסונותיה.
באזורים כפריים, עשרות אלפי מתנדבים בונים סכרים משקי חול, כמו לפני שישים שנה, בעת שגויסו לתוכניות החומש של הקומוניסטים.
המוטיבציה שם, ללא שירה מאולצת ואופוריה, שאפיינה את המדינה הזאת, בימיו של סטאלין, (לפחות בעיני, כילד).
ההונגרים אוהבים את ארצם, זה ניכר בכל פינה, בניקיון עריה, בניסיונות הטיפוח והשיק של בתיה ורחובותיה. אולם היא לחלוטין נעלמה מן הגרדרובה הלאומית, שהפכה לשבלונית לגמרי.
אף אחת לא יוצאת מגדרה ולא דופקות הופעה, כאילו אין טעם, במדינה ענייה, זו תהיה גסות רוח.
כי אין גדולים מהם בלדעת את המותר והאסור של מה ש"הולם לעשות" (לא של ה-"פוליטיקלי קורקט" הפוסט מודרני, שהוא דבר שונה לגמרי), בגינונים ובתפאורה ובאווירה שזו יוצרת.
זו הונגריה של ראשית יוני 2010, שבה הגשם לא פסק לרדת.
פסלי הענק ב"כיכר הגיבורים" במזרחה של העיר, עומדים שוממים משהו, בעת שתייר יפני מזדמן מצלם נגן כינור עלוב למדי, ולמזלו, נגינתו לא נקלטת בעדשות מצלמת הסטילס הדיגיטלית, כי זו, ממש, אבל ממש צורמת. (שילמתי לו, כדי שיפסיק לנגן, אבל הוא חשב אחרת, והתשלום המפתיע שלי ושל היפני, נדמה שרק הכניסו בו משנה מרץ).
אפילו היונים הפסיקו לחרבן על ראשי גיבורי האומה, שגדולתם מתבטאת בדרך כלל בניצחון בקרב בודד, בדרך להפסד במלחמה או בתבוסה המכובדת, (למשל באגר*).
כך גם Hunyadi Janos, האיש שניצח את הטורקים בקרב בבלגרד, (אז חלק מהונגריה הגדולה), בקיץ 1456, ואילצם לסגת דרומה, כדי לאסוף כוחות ולכבוש את הממלכה ההונגרית ולהגיע עד שערי וינה. הונ'יידי חסר המזל, מת כעבור שבועיים במגיפת הדבר, שחיסלה את מי שהותירו הטורקים והרעב.
האפיפיור Callixtus III, הורה לצלצל בפעמוני הכנסיות בצהרי היום כדי לבשר לעולם הנוצרי על הניצחון בבלגרד , צלצול ששרד עד עצם היום הזה בכל הכנסיות, קתוליות ופרוטסטנטיות.
שדרת ANDRASY, מתחילה בכיכר, ומובילה כמעט עד גשר השרשראות' (LANCHID), שוממה לגמרי.
זו "שנז אליזה" של בודפסט, כך במדריכי התיירים, ואוי לה, כי בכל השדרה הזאת, פגשנו בזוג הונגרים בודד, מובילים כלב.
עשרות חנויות נטושות, שלטי "למסירה מיידית" זועקים לעזרה, אולם זו מסרבת להגיע, גם מלמעלה וגם מן המערב, מבריסל ואו מן הבנק העולמי, באמריקה.
ההונגרים לא חגגו כמו היוונים, כאן לא היו משכורות שלוש-עשרה וארבע-עשרה, וגם לא פנסיה מוקדמת, הגרמנים שרכשו את הנדל"ן המקומי, (מה שהותירו היזמים הישראלים, שהיו שם עוד קודם), הקפיצו את המדדים, והביאו את המדינה אל סף של פשיטת רגל.
אין כאן פועלים זרים, כל העובדים הונגרים, ממטאטאי הרחובות, עד שוטפי הכלים במסעדות והחדרניות במלון, כי האימרה הבנאלית משהו בעיניים ישראליות, לפיו "העבודה אינה מביישת", היא חלק מן המנטאליות המקומית, כמו החיבה הבלתי מרוסנת ל"עבודה המשחררת", נוסך אדולף היטלר והאדולף הקטן יותר, זה שארחנו כאן, במולדת הנוספת.
כן, ההונגרים אנטישמיים, וזה ניכר בכל, משלטי חוצות בבחירות שהיו ועד מבטי הדיילים, בעת שמגישים לך את התה העלוב של טיסת צ'רטר.
בכל פינה פסל. מרביתם משוררים וסופרים, מעט ציירים וגיבורים מקומיים, אוחזים בגאווה גדולה בחרב ענקית, בדרך לעוד תבוסה הרואית.
עובדה היסטורית ידועה, שכל צד במלחמה שההונגרים יצטרפו אליו, יפסיד במלחמה, ידוע לכל תלמיד בית ספר, אולם נשכחה על ידי רבים וטובים, אפילו על ידי היטלר.
הדנובה עולה על גדותיה. בצד המערבי, של BUDA, הכביש מוצף. מעט סקרנים משחקים עם הגלים של הנהר הענק בתופסת.
הטמפרטורות מתחת לעשר מעלות ביום, קרוב לאפס בלילה, וזה ביוני, החודש הראשון של הקיץ שמסרב להגיע.
ניסיון נועז לחצות את הדנובה בערב, (המראה של העיר המוארת במיליוני אורות, הפרלמנט והמצודה מוארים, מן הנופים היפים בעולם, סיפק את המוטיבציה), כשל ברבע הראשון, זה היה כמו טיול באזור הארקטי. הרוח מקפיאה ורסיסי הגשם דמו לפתיתי שלג קפואים, עשו שמות בכל חלק בלתי מכוסה בגופנו.
והגרוע מכל, שאני עדיין חש כאן בבית. האוריינטציה שלי בעיר הגדולה הזאת, טובה יותר מזו בתל אביב. אני מגיע לכל מקום ללא מפה, קיצורי דרך, זיכרונות ילדות, סוג של דה ז'ה וו, בכל פינה וכמעט כל בית.
בית הספר ברחוב SZEMERE, ליד הפרלמנט, בניין ענק מלבנים צהובות, ללא שינוי, אפילו את השלטים בשתי הכניסות הנפרדות, לבנים ולבנות, עדיין לא הסירו. שמה של מחנכת הכיתה, הגברת הזקנה "מלצ'י", (סביר שהייתה צעירה ממני בעת זו), נתקע לי בראש ומתנגן כמו פזמון חוזר ומסרב לעזוב. בתי, שפורחת פתאום בעיר של אבותיה, מתעקשת על צילום בפתח בית הספר הנטוש, (יום שבת), ואמנם כך.
אנחנו פונים לרחוב POZSONYI, לאורך האי MARGIT והדנובה. הרחוב השתנה ללא הכר. מזכיר את ניו בונד בלונדון. חנויות קטנות ואלגנטיות, בתי קפה וקונדיטוריות לרוב ובית הקפה-מסעדה הגדולה בעיר, צמחו כאן בשלוש השנים שחלפו מן הביקור הקודם. סוף סוף הרחוב לא נטוש, מקומיים ממלאים את המסעדות. משפחה בת חמש נפשות גומרת כאן צהרים, בפחות ממאה שקל.
הפארק של אישטוואן הקדוש, מטופח ונקי, מלא בצעירים שבאו לפגוש את השמש שנעלמה להם כמעט למחצית חודש.
איש עם צמד שנאוצרים ענקיים וניוון שרירים מתקדם, מנסה להפעיל את הכלבים, שרובצים למורת רוחו בשמש. אני לא מתאפק, שואל על הצמד, השיחה קולחת, הכלבים היו בשיעור, לכן עצלים כך, בדרך כלל הם פעילים יותר, מתנצל האיש, כאילו אני בעל השנאוצר גם כן, ידעתי אחרת.
נכנסים לטרסה של בית הקפה הענק, בתי מתעקשת על השמש, אשתי ואני על צל, המלצר מאלתר את השולחן החצוי, למרות שהמרפסת כמעט מלאה לגמרי.
לידנו שלישיה מוזרה, איטלקי שמנמן, לבוש בספורט אלגנט, מתקרב לשישים ועוגב על הונגריה (ותינוק), בעצם על שניהם. השיחה מתנהלת באנגלית, המחמאות נשפכות, והידיים ממששות את ירכיה של ההונגרייה, שמצחקקת באוסטרית.
בפינת רחוב "SOROZO", (בית בירה), ומזללה, לא היו שם בעת שלי. הרבה צמחיה, גוונים של ירוק, עשרות של גוונים, מירוק עז עד פסטל, בניגוד לגזעים החומים שחורים מן הגשם שספגו, שלא פוסק למעלה מעשרה ימים ברצף.
ברכבת ל- GYOR, במישור האין סופי של השפלה ההונגרית, אני נזכר כי זה הנוף שראו אבותיי, אלה שכוחם עמד להם, ונדחפו להציץ בחריצים של קרונות העץ שהובילום לאושוויץ.
ולמרות זאת, אני עדיין חש כאן בבית.
אני מבין את שפתם, כי איתה נולדתי.
אני מבין את מחשבתם, כי לתוכה גדלתי.
אני כמה לתרבותם, שכאן, במולדת השנייה, התפוגגה לתוך בליל של סלסולים ווולגריות אין קץ, שהפכו לבון טון.
אני רוצה רחובות עם פסלי משוררים, ולא אנדרטאות של מתים במלחמות מיותרות, שמרביתן אנחנו התחלנו.
אני רוצה עוגות שלהכנתן צריך ידע אקדמי, על חשבון מלכי החומוס והג'חנון, שיוצאים לי מן התחת.
אני רוצה מוזיאונים לאמנות, על חשבון מיליון גלריות, על הבעלים הסרסורים והאוצרות המנופחות, שכל חלקה טובה אצלן, אוכלה על ידי הפוסט מודרנה.
אני רוצה אינטלקטואלים במקום טלנטים חלולים, וידוענים בלירה.
אני רוצה שבוע ספר שלא נראה כמו שוק, שהאירוע המרכזי בו, הוא פנל של סופרים ומשוררים קוראים מכיתוביהם, ולא מצגות "פאוור פוינט" מ"הופעת הענק בקיסריה" של עוד זמר ששמו מתחיל ב"פ" ונגמר בצדיק סופית לגמרי.
אני רוצה שוק שלא שוחה בחרא כמו ה - CSARNOK, סמוך לגשר החרות, בסוף VACI UTCA. (ולא אכפת לי שהתפוחים נראים בו די עלובים, אולם לפחות לא הונדסו גנטית ונראים כמו תפוחים ממרציפן, פאר ההי טק שלנו, שיודע לייצר מוצרים מופלאים רק האנשים חרא).
אני רוצה גיבורים שיודעים להפסיד בכבוד ולהמשיך הלאה.
אני נושא בתרמילי שני דרכונים.
בישראלי אני מתבייש, בושה גדולה ומביכה, כי כל מה שהיא מייצגת בעולם, רחוק ממני כמו הרב - הבאבה, המכונה רנטגן.
בהונגרי אני נבוך, אולי בגלל שגם אני, למרבה הפרדוקס, קצת אנטישמי.
כך, בגיל 64, עם אזרחות כפולה, אני מנותק מן החוויה האזרחית, הן במולדת הראשונה, זו הפושטת רגל והן בשנייה, זו שמתחרפנת.
* EGER - עיר מבוצרת במזרח הונגריה, שבה כאלף לוחמים עמדו במצור ממושך מול הצבא העותומאני שמנה כשמונים אלף חייל, עד נפילתם, יחד עם כל הממלכה ההונגרית, באמצע המאה השש עשרה.
(אפשר לראות את הפוסט הזה, עם צילומים לא רעים ב
כותב, מבקר ומייחל.
