היה עליי לייצר כלים שיאפשרו לאנשים המתגוררים רחוק ושאינם יכולים לבוא אליי לפגישות. כלים אלה מטרתם לאפשר למטופלים להתקרב אל הערך המוסף של הפגישה האישית, שלא יהיה חלק מרשת הטיפול האינטרנטית. מתוך הצורך הזה "בקעו" מתוכי דברים שלא חשבתי עליהם קודם, רשימה של 32 "תרופות" שאינן אלא תכונות אנושיות מוכרות וחיוביות, אך לכולן יש פרשנות "שטחית" יותר, המוכרת לנו, ושהופכת את התכונות לפחות מרפאות ואילו ישנה גם פרשנות עמוקה יותר, שהתחברות אליה, כך מצאתי, מאיצה תהליכי ריפוי באופן משביע רצון.
השימוש ב"תרופה הפסיכו קריאטיבית" טעון בנכונות להכיר בכך שבכל אדם קיימות תכונות חיוביות רבות, באופן טבעי. הוא נולד עמן, לא רק הוא, גם כל אחיו בני האדם. זהו הטבע שלנו שעמו נולדנו. ההנחה היא שעם השנים ועם ההתערבבות בתרבות הקיימת, הופכים מושגים ותכונות מכאלה שהם בעלי ערך גבוה ועילאי לכאלה שיש אליהם התייחסות יותר שיפוטית או מצומצמת, התייחסות שיוצרת מיתוסים שאינם משרתים היטב את משמעותה העמוקה והאמיתית של אותה מילה, המייצגת תכונה משמעותית באדם.
הדרך ההפוכה מזו שאני מציע היא כזו שמפרידה את האנשים בין אלה ש"יש להם" לבין אלה ש"אין להם". בין כאלה שהם "מוכשרים" לבין כאלה ש"אינם מוכשרים". אני טוען שכל אדם מכיל כמות עצומה של תכונות ויכולות, חלקן זמינות וחלקן פחות, חלקן בשימוש וחלקן בתרדמת, חלקן הושתקו עקב מיתוסים מקומיים וחלקם קיבלו האדרה רבה מדיי ומיותרת, גם כן עקב מיתוסים מקומיים.
מהו "אומץ טבעי"?
מהו באמת "אומץ"?
האם אומץ קשור ב"התגברות על הפחד"? האם אומץ קשור בעשיית דברים שקשה להאמין שמישהו יכול או מוכן לעשות? האם אומץ קשור בלהיות "מעל החיים"? האם אומץ קשור ב"גבורה" (לא חסר לנו כאן כל מיני דמויות של "גיבורים")? האם אומץ קשור בכוח מסוים? האם אומץ הוא תכונה של אנשים מאד מיוחדים, יחידי סגולה, אותם אנו מכנים, מהצד "אנשים אמיצים"?
אנחנו אנשים שזקוקים לגיבורים. אנחנו לא רוצים לחשוב שהגיבור שלנו ימות בסדרת הטלביזיה האהובה שלנו. הגיבור שנמצא שם עושה בשבילנו כל מיני דברים שקשורים אצלנו במיתוס ה"אומץ". הוא יכול כי הוא "גיבור" וכך הוא הופך, למעשה, למשהו שגדול מהחיים, שלעולם לא נוכל לדמות לו. ילדים סופגים את המיתוסים האלה בשלבים מוקדמים ומבקשים להזדהות מאד עם הגיבורים שלהם ולנהוג כמוהם. כבר אז ניטעת בהם התובנה השגויה לגבי "מהו האומץ" "מיהו גיבור" וכיו"ב.
מדוע אנחנו זקוקים לגיבורים האלה? משום שאיננו מסוגלים לראות עד כמה אנו גיבורים בעצמנו. משום שאנחנו משוכנעים שאין בנו את האומץ הנחוץ על מנת לעשות דברים נכונים. במצב הזה אנחנו מייצרים לנו גיבורים דמיוניים שרק יגבירו את תחושתנו שאנו בעצמנו נעדרי אומץ משמעותי.
כילד גדלתי גם אני על מיתוסים ישראליים שכל כך התמקדו בענייני הישרדות, בענייני צבא ומלחמות, בענייני "גיבורי ישראל", אביגדור קהלני שיצא מהטנק והציל את חבריו ועוד אחרים שקיבלו אחר כך עיטורים וציונים לשבח. אלה היו הגיבורים ואלה היו האמיצים, זה החינוך התרבותי אליו צמחתי. אני שמח לראות שמה שמקבלים בילדות אינו בהכרח מה שימשיך ללוות את האדם עם בגרותו. המיתוסים הצבאיים האלה, שממשיכים מיתוסי גבורה של יהודים כעם קטן בהתמודדות עם כל מיני אויבים מרים וגדולים, אינם שונים במהותם ממיתוסים המטופחים סביב "גיבורי תרבות" טלביזיוניים או מהקולנוע. רמבו הוא איש "אמיץ", ג'ק באוור (יקירי) מהסדרה "24", ג'יימס בונד ואחרים. כך יוצרים מיתוסים וכך נותרים ההמונים בתחושה שאין בהם מידה ראויה ומרשימה של אומץ. מי יכול להיות דומה לגיבורים האלמותיים האלה?
מיתוסי האומץ האלה קשורים כולם להתעסקות אובססיבית בפחד ובמוות. הגיבורים שלנו מחסלים את הרשעים שאיימו לחסל את העולם. כל הכבוד להם! כל סיפור האומץ הזה מוגדר סביב נסיבות מאד מסוימות הקשורות בפחד קיצוני שמעטים יכולים לעמוד בפניו. זהו סילוף כל כך גדול של מושג ה"אומץ", אך אנחנו אוהבים לקנות את זה, לנוח על הספה ולתת למישהו אחר את כוח האומץ שלנו.
אז מהו "אומץ טבעי"?
לפי תפיסתי "אומץ טבעי" אינו אלא היכולת לעשות, בזמן נתון, את "הדבר הנכון". שוב, אגדיר - “היכולת לעשות בזמן נתון את הדבר הנכון". לכאורה – הגדרה לא כל כך מדויקת. נכון. החיים האמיתיים אינם כל כך "מדויקים". המדעים ה"מדויקים" מסננים חלק גדול מההוויה אנושית (כמו רגשות) על מנת להפוך ל"מדויקים". אז אם רוצים לנוע לכוון הסברים מהימנים יותר לגבי החיים אין דרך אלא לוותר על מה שנחשב "מדויק". ככה פועל הרגש, ככה האמת הסובייקטיבית החווייתית שהיא האמת היחידה שבאמת מנהלת את חיינו. אז אני ממשיך מהמקום ה"לא מדויק" הזה ביתר שאת!
"היכולת לעשות את הדבר הנכון".
לרוב אנחנו יודעים לגבי הדברים ה"נכונים" שעלינו לעשות ושלגביהם עדיין יש לנו מעצורים לגביהם. חלק מהדברים האלה סתם "תקועים" ולא כל כך מפחידים, אך אנו זקוקים לאומץ שלנו, ליכולת לעשות את הדבר הנכון בלי לחשוב יותר מדיי, בלי לדבר על זה יותר מדיי. פשוט לזוז ולעשות. מייד וללא עיכובים. בכלל ללא עיכובים. זהו האומץ לפי תפיסה זו. ואת זה, באופן פוטנציאלי יש לכל אחד ובכל מקום.
איננו יכולים לשפוט את מידת האומץ תוך השוואה עם אדם אחר. הדבר ה"נכון" בשביל אדם אחד אינו הדבר ה"נכון" בשביל אחר. אם מישהו עשה משהו שאתה חושש לעשות אין זה אומר שיש לו "יותר אומץ". אולי זה אומר שבשבילו זה הרבה יותר קל? אני מציע שלא להחליט על תכונות אופי לגבי אחרים, בעיקר לא כשאנחנו מקטינים את עצמנו תוך כדי זה.
היכולת לעשות את הדבר הנכון נידונה רבות ביסודות התורה הפסיכו קריאטיבית. למשל – תפקיד הביקורת העצמית המוגזמת בבלימת עשיית ה"מעשה הנכון". המעשה הנכון דורש פעמים רבות מידה של יצירתיות ונטילת סיכון שמשהו "לא יצליח". הביקורת העצמית ניצבת בצומת הזו ומנסה להזהיר אותנו מלהיכנס למקום שאולי נעשה בו שגיאות. לעומתה, האהבה העצמית מבקשת לדחוף אותנו ל"מקום הנכון". ה"מקום הנכון" הוא זה שמסתבר שבו מרגישים נעים יותר, שבו ניתן יותר לממש תכניות יצירתיות, שבו מרגישים נוח יותר ומתאימים יותר, שבו מרגישים יותר בבית.
הדבר הנכון הוא פעמים רבות הדבר שתקוע. לפעמים זהו דבר ממש לא קשה לביצוע. לפעמים זה דבר שמתחשק מאד, חולמים עליו ומתעכבים מהביצוע. זה לא תמיד חייב להיות מפחיד אבל לעיתים אנחנו מייצרים סביב מעשים כאלה מיתוסים של "משהו מפחיד, קשה". זה לא בדיוק כך. זה לא חייב להיות קשור ל"התגברות על הפחד". זה יותר קשור לגמילה מדחיית המעשה המתבקש.
"אומץ טבעי" אומר שיש בכל אחד את התכונה הזו. את היכולת להתחבר פנימה ולשאול את עצמי - “מה נכון לי עכשיו לעשות?” או - “מה מתחשק לי ומתעכב זמן רב מדיי?”. אין צורך בהרבה מידע או בהרבה טיפול. ברגע שיוצאים לדרך ומתחילים לבצע את הדבר שמרגיש כ"נכון" האומץ הטבעי יוצא החוצה, בקלות. ברגעים כאלה פתאום רואים שאדם עושה דברים שלפני כן חשש או עצר את עצמו. זה לא שהוא "הפסיק לפחד". זה בכלל לא שאלה של פחד. כשאתה עושה את הדבר הנכון אתה לא צריך כל כך להתעסק בפחד. אתה פשוט מתמסר למה שקל יותר ומתאים לך ואז גם הרבה דברים מסובכים מהעבר הופכים קלים.
ואז אנשים אחרים יגידו עליך - “אתה כל כך אמיץ" ואתה תגיד להם - “בסך הכל החלטתי לעשות את הדבר הנכון!”.
