האם יתכן שזעקת הכאב הינה זעקה לתשומת לב, להתייחסות. כמובן, שבאופן מיידי נכחיש כוונת "זדון" זו, וכמובן שיהיו לנו סימוכין רפואיים שאכן ישנם ממצאים רפואיים המאששים את תלונותיי. אך מה צריך להתרחש כדי שנקבל התייחסות? באילו מצבים אנו מקבלים תשומת לב, כשטוב לנו, כשאנו מאושרים או כשאנו בסבל? אם נבדוק לעומק נראה שכמעט במרבית המקרים, הכאב, הוא קריאת כיוון לקרובים ולמכרים "אנחנו זקוקים לתשומת לב". בשגרת החיים המטורפים, מי ומתי ישימו לב אלינו? כשאנו בוחנים היטב וצוללים לעומק הכאב או המחלה נמצא תמיד שבבסיסה, לרוב, קיים החשש מלהיות לבד או מלא להיות נאהבים.
כאב או בכי כאמצעי להשגת התייחסות למדנו מהר מאוד כתינוקות. כל בכי, המעיד על מצוקה, שתינוק משמיע, מיידית מזניק אליו את אימא או אבא המודאגים. כמובן שאם הבכי גם היה מלווה בממצאים "אמיתיים" פריחה, שלשול, חום כי אז היחס היה עוצמתי יותר. מהר מאוד למדנו, כתינוקות, שכדי לקבל יחס, חיבוק, תשומת לב, כל שעלי לעשות זה לצרוח ואם אני רוצה יחס מרבי אז גם עלי להראות ממצאים פיזיים, סימפטומים. כמובן שאם אצרח ללא ממצא פיזי כי אז תהה זו רק אזעקת שווא ואז כבר יפסיקו להאמין לילד. בהמשך, למדנו שגם דרך התנהגות ותגובת ההורים, שגם אם, לכאורה, שלילית תשיג לי התייחסות. אסטרטגיה זו, גם אם באופן תת-מודע, עדיין מנהלת אותנו כמבוגרים בכל הקשור להשגת חיבוק, התייחסות או קצת תשומת לב. אלא שכמבוגרים הסימפטומים והמשברים הם כבר יותר רציניים: ניתוח, בתי-חולים ומחלות יותר רציניות.
כשהחשש שלא נהיה מוערכים, שלא יתייחסו אלינו מחלחל, זה הוא התת-מודע המוצא פתרון לחשש זה. זה לא שאנו בוחרים באופן מודע בפתרון מסוג זה, מחלה, אלא זו התניה, חברתית תרבותית, שהשתרשה ועוצבה בנו עוד בילדות. מרבית הדפוסים הדומיננטיים המנהלים את חיינו עוצבו כבר בשנים הראשונות לחיינו. כמבוגרים, דפוסים אלו ממשיכים לנהל ולהוציא לפועל את מאוויינו, גם בדרכים מעוותות כמו מחלה.
החשש הגדול ביותר המלווה אותנו בזמן של כאב ומחלה הוא שנשאר לבד. כך נהגו ועדיין נוהגים עם חולים, מבודדים אותם, שלא ידביקו. בנוסף, חששות כמו, "איך אתפקד", "האם אוכל לחזור לעבוד" אף הם מחלחלים בקרבנו ואיתם החששות מי יעזור לי? מי יהיה לצידי בשעת משבר?
תשאול טיפוסי לגבי משמעות הכאב מידית חושף את השלכותיו ומניעיו.
מטופל: ד"ר כואב לי הגב.
ד"ר: מה מדאיג אותך בקשר למצבך?
מטופל: הכאב מגביל אותי ואני חושש שלא אוכל לתפקד.
ד"ר: ומה מדאיג אותך באם הכאבים יתמשכו כך?
מטופל: איך אוכל לחזור לעבוד במצב כזה?
ד"ר: ומה יקרה אם לא תוכל לעבוד יותר?
מטופל: מה זאת אומרת, זקוקים לי בעבודה, יש לי משרה חשובה ומעבר לזה איך אוכל להביא אוכל הביתה? מי יפרנס את משפחתי?
ד"ר: ואם לא תוכל לפרנס את משפחתך, מה אז יקרה?
מטופל: הילדים שלי, אשתי, איך הם יוכלו לחיות.
ד"ר: ומה עוד
מטופל: לא יכבדו אותי, לא יעריכו אותי, מי יאהב אותי.
תובנות אלו ניתן גם לקבל מהתשובה לשאלה: איזה רווחים יש לך ממצבך (מחלה, כאבים) הנוכחי? כמובן שעל פניו נתכחש באופן קטגורי לכול אפשרות העלולה לרמוז על כך שהיו מניעים נסתרים למצבי הרפואי. אך אם נעמיק נמצה שאכן, הכאב, זה הילד, הזועק להתייחסות, לחיבוק.
כשהילד בוכה, הוא בסך הכול רוצה תשומת לב, באם האם או האב מספקים לו חיבוק אוהב הבכי פוסק ומתחלף בחיוך. באם התינוק לא מקבל התייחסות, הוא למד באמצעים אחרים, יותר רציניים, להשיג זאת. אך גם אנו למדנו זאת מהורינו והם למדו זאת מהוריהם ואין פה מצב להלקאה או האשמה עצמית אלא פשוט לקבלה של המצב. העובדה שאתה ערני ומודע לדפוס זה די בה כדי להפסיקה. "מודעות הינה וכשלעצמה מחוללת שינוי", (קן ווילבר, פסיכולוג-פילוסוף). כשאנו בכאב, זה הוא גופינו שדורש שנתייחס אליו. בזוגיות, זה המשבר הגורם להתייחסות לבן או בת הזוג. כשאנו חשים ברע, אלו החיים שדורשים מאיתנו לשים לב לעצמנו.
ד"ר שמי שגיב , כירופרקט מומחה ברפואת פציעות ספורט, ומאמן לבריאות והיתפתחות
http://www.chiropract.co.il/
