ילדך נתקל בבעיה בבית הספר וברצונך לכתוב מכתב למורה ולהתלונן? פעולה שנראית פשוטה למדי עלתה לזוג הורים 20,000 ש"ח.
עניינה של התביעה בתלמידות כבנות 10 בכיתה ה'. התובעת 1 (להלן:"הדס"), בתם של התובעים 2 ו- 3, ושירה גיפס (להלן-"שירה"), בתם של הנתבעים. לטענת שירה, המוכחשת על ידי הדס, התנכלה לה הדס ואף הסיתה את בנות הכיתה כנגדה. כתוצאה מכך נקלעה שירה למצוקה. הדבר הובא לידיעת הוריה, הם הנתבעים. כתוצאה מכך שיגרו הנתבעים מכתב למנהלת כיתות היסוד בסניף אחוזה של בית הספר (להלן- "המכתב"). במכתב מתארים הנתבעים את הדס כ"ילדה חריגה", מצביעים על הצורך לפתור את "בעייתה ההתנהגותית" והחליטו כי מסכת ההתנכלויות ראויה לטיפול משטרתי במחלק הנוער של משטרת ישראל. המכתב חותם כי מדובר בחינוך לקוי של הדס "(מהבית כנראה)". העתקים מן המכתב נשלחו לגורמים שונים. יש לציין כי הנתבעים התנצלו על תוכן המכתב.
בית משפט השלום קבע כי תוכנו של המכתב חורג מגדר הסביר בסגנונו הבוטה ותוכנו אינו אמת.
בית המשפט אינו שולל את שליחת המכתב כדרך פעולה לגיטימית אך קובע כי הדרך בה יישמו הנתבעים את פועלם, היא דרך נפסדת, משתלחת ובוטה שאינה יכולה לזכות להגנת בית המשפט. בית המשפט מסביר כי הנתבעים היו יכולים לפנות בשיחה טלפונית למחנכת ולבקש עזרה וסיוע או לפנות במכתב למחנכת, ואולי אף במכתב למנהלת. לדעת בית המשפט הבעייתיות במכתב מתבטאת בשניים: העתק המכתב נשלח בתפוצה בלתי סבירה ובלתי מתקבלת על הדעת; סגנון ותוכן המכתב אינו עומד בפני הביקורת. לו היה המכתב נשלח אל המחנכת או המנהלת בלבד, ניתן היה לסלוח על סגנון המכתב אך בית המשפט לא מוצא הסבר מדוע היה על הנתבעים לשלוח את המכתב למנכ"ל בית הספר, מנהלת בית הספר והורי התלמידים האחרים. בית המשפט היה מתייחס בסלחנות לו היה המכתב נשלח להוריה של הדס בלבד. לאור השילוב של התוכן הנפסד והבוטה ושל תפוצתו של המכתב, שלא לצורך, לגורמים כה רבים, העניק בית המשפט לתובעים פיצוי בסך 20,000 ש"ח. (ראה: ת.א. (חי') 20135/99 לנדסמן נ' גיפס)
סכום פיצוי נמוך בהרבה נפסק לטובת מורה אשר נעלבה מאמה של תלמידה בבית הספר.
באותו המקרה הנתבעת זומנה לשוחח בחדרו של מנהל בית הספר, בין השאר בשל טענה על התנהגות בוטה של בתה. התובעת הינה מורה בבית הספר, אך אינה מלמדת את בת הנתבעת אלא נכחה בחדר מתוקף היותה יו"ר ועד המורים. בתחילת השיחה התפרצה הנתבעת כנגד התובעת בצעקות רמות, קיללה והעליבה אותה.
בית המשפט לתביעות קטנות קבע כי הנתבעת ביזתה את התובעת.
עם זאת התחשב בית המשפט בכך שהנתבעת פעלה מתוך לחץ כאשר לא ידעה מי הנוכחים בחדר. בית המשפט לתביעות קטנות העיר כי היה חשוב לפני שהפגישה מתקיימת להבהיר לנתבעת בדיוק מי יהיה נוכח בפגישה ומה יהיה טיב הופעתו וכן לאפשר לה, היה ותרצה בכך, לבוא גם בחברת נציג וועד ההורים.
עוד קבע בית המשפט כי חייו של מורה ושל עובד ציבור דוגמת התובעת אינם הפקר, לא ניתן להשתלח בהם ואין הצדקה להשתלח בהם בצורה פוגענית, מעליבה, חסרת פרופורציות וללא שום פרובוקציה.
באיזון בין השיקולים האמורים לעיל קבע בית המשפט כי פיצוי לתובעת בסך 2,700 ש"ח יהיה סכום הפיצוי הראוי. (ראה: ת.ק. (קריות) 1480/04 גולדברג נ' עזרא)
במקרה הפוך, בו הנתבעת הייתה מורה, דחה בית משפט השלום את התביעה כנגדה.
במקרה זה דיווחה הנתבעת, כאמור מורה בבית הספר, להנהלת בית הספר על התעללות פיזית מצד התובעים, הוריה של אחת מתלמידותיה. בעקבות התלונה נפתח במשטרת ישראל תיק חקירה נגד התובעים בגין התעללות בחסר ישע. התלמידה ואחיותיה נחקרו על ידי חוקרת נוער, ובסופו של דבר הוחלט לסגור את התיק מהטעם שנסיבות העניין אינן מצדיקות העמדה לדין. ההורים הגישו תביעה בגין הפרת חוק איסור לשון הרע לגבי שני אירועים: פניית הנתבעת להנהלת בית הספר והפצת דבר התלונה בין צוות המורים.
בית משפט השלום קבע כי אמירות המייחסות להורים מעשה פלילי של הכאת ילדתם אכן מהווה לשון הרע כמשמעות סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע.
עם זאת, בית המשפט בחן האם עומדת לנתבעת הגנת סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע הקובע:
"לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי -
פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור".
בית המשפט הסתמך על סעיף 9 לחוזר מנכ"ל מיוחד ה', טבת (התשנ"ג)-1993 (להלן: "חוזר המנכ"ל"), שכותרתו "מניעה איתור ודיווח במערכת החינוך" אשר מטיל על חברי סגל בתי הספר חובה לדווח מיד לפקיד סעד או למשטרה בכל מקרה של התעללות או חשד להתעללות. כמו כן, החוזר קובע כי על עובד מערכת החינוך ליידע את מנהל בית הספר בכל מקרה של חשד או התעללות.
לאור האמור, קבע בית המשפט כי סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע מעניק לנתבעת הגנה מוחלטת בגין הדיווח למנהלת אודות התעללות התובעים בבתם ובלבד שהדיווח הינו דיווח כן ואמיתי בדבר חשד להתעללות התובעים בבתם.
בית המשפט הדגיש כי חובת הדיווח בדבר חשד בהתעללות אינה מבחינה בין פגיעה פיסית כזו או אחרת בקטין. די כי יתעורר חשד בדבר פגיעה כאמור, ועל איש החינוך חלה חובת הדיווח.
בנוסף לאמור, קבע בית המשפט כי מחומר הראיות אשר הובא לפניו עולה כי התובעים אכן נוהגים להכות את בנותיהם. על כן קבע בית המשפט כי לנתבעת עומדת גם הגנת "אמת דיברתי", הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע.
לגבי הפצת הדברים בין חברי סגל המורים, קבע בית משפט השלום כי הדברים כלל לא הופצו למורי בית הספר ועל כן לא התמלא התנאי הקבוע בסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע לפיו על מנת שתקום עילת תביעה בעוולת לשון הרע, על הפרסום להגיע לאדם או יותר זולת הנפגע.
לאור האמור נדחתה התביעה בשני האירועים. (ראה: ת.א. (ת"א) 98265/00 ישראלי נ' מילר)
בית משפט השלום עשה שימוש בהגנת סעיף 13(9) לחוק גם במקרה של מנהל אשר נתבע על ידי סייעת גננת. בתביעה זו התובעת הועסקה כעוזרת גננת בגן המצוי בבית הספר אשר הנתבע כיהן בו כמנהל. הנתבע שלח מכתב למנהל מחלקת חינוך בעיר (להלן: "המכתב") שבו הוא כותב שלאחר שצפה ובדק את תפקוד התובעת כעוזרת הגננת מצא כי היא איננה ממלאת את תפקידה כראוי מאחר והיא מאחרת לעבודה ברוב ימות השבוע ומגיעה לאחר השעה 07:30 וכן לא מבצעת את עבודות הניקיון הבסיסיות בכיתה ולא מלווה את הילדים לשירותים, ושבעת הימצאותה בכיתה היא מבלה את רוב הזמן יושבת בפינה של הכיתה כאילו היא מפקחת על עבודת המורה וקוראת עיתון, אינה עוזרת למורה בפעולות חינוכיות כאילו הדבר לא מעניין אותה, כל פעם שהיא רוצה משהו מהנהלת בית הספר היא שולחת תלמיד על מנת שיביא את מבוקשה וזה בלתי חוקי ועוד מס' הערות לגבי התנהגות לא ראויה צויינו במכתב. העתק מהמכתב נשלח למבקרת הגנים במשרד החינוך והתרבות, מנכ"ל העירייה וראש ועד העובדים. טענתה העיקרית של התובעת מתייחסת לכך שהמכתב מהווה לשון הרע.
בית משפט השלום קבע כי מכתב תלונה המופנה לגורמים הממונים על התובעת בטענה כי היא לא מבצעת את המוטל עליה במסגרת תפקידה וכי היא מתרשלת בשמירה על ילדי הגן, מזניחה אותם ומבצעת מחדלים נוספים, עלול לבזות, להשפיל ולהעליב את התובעת ולפגוע במשרתה.
עם זאת קבע בית משפט השלום כי הפרסום הינו מותר בהתאם להוראת סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע.
לחילופין קבע בית משפט השלום כי עומדת לנתבע הגנת "אמת דיברתי" הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. אמנם לא כל סעיפי המכתב הוכחו כאמת אך בהתאם לסיפת סעיף 14 לחוק, אין לשלול את ההגנה בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש. כמו כן, נקבע כי יש בפרסום עניין ציבורי חשוב מאוד באשר מדובר במערכת חינוך ושמירה על טובת ילדי הגן, רווחתם, חינוכם ובריאותם. ככל שקיימים ליקויים בעבודת הסייעת בנוגע לנ"ל, חשוב להתריע עליהם לצורך פעילותו בתקינה של המוסד החינוכי.
בנוסף קבע בית משפט השלום כי עומדות לנתבע הגנות תום הלב הקבועות בסעיפים 15(2), 15(4), 15(7), 15(8) לחוק איסור לשון הרע הקובעים:
" במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
....
(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;
(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;
(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;
....
(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה".
סעיף 15(2) לחוק דורש שהפרסום הופנה אך לאלה שיש כלפיהם חובה חברתית או מוסרית לפרסם. הגורמים שאליהם נשלחו המכתבים הם גורמים כאלה. המכתב לא הופנה לתפוצה רחבה וגורמים בלתי מקצועיים שאינם בגדר ממונים או לעיתונות, דברים העלולים להעיד על כוונה להכפיש בפני הציבור הרחב.
סעיפים 15(4), (7) ו-(8) מתקיימים מאחר ובהיות התובעת עובדת של העירייה ובהיות הנתבע מנהל בית הספר שבו מועסקת התובעת הוא משמש כממונה ישיר שלה ובתור שכזה מתפקידיו וחובתו לפקח, לבקר ולהעיר לעובדים על אופן תפקודם בבית הספר וגם ליידע ולהתריע בפני גורמים רלוונטיים על תפקוד לקוי של עובד זה או אחר.
לכך יש להוסיף את העובדה כי במועד כתיבת המכתב לא חרג הנתבע מתחום הסביר ולכן גם התנאי הנוסף של תום הלב מתקיים.
לאור האמור, נדחתה התביעה. (ראה: ת.א. (קריות) 3799/02 ספורי נ' מחמוד)
הגנות תום הלב הקבועות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע התקבלו גם במקרה בו התובעת הייתה מורה לאמנות אשר התקבלה לעבודתה כממלאת מקום בחטיבת ביניים בניגוד להוראות תקשי"ר עובדי ההוראה האוסר העסקת קרובי משפחה באותו מוסד חינוכי.
התובעת הגישה תביעה זו בגין 3 כתבות אשר פורסמו בעיתון "כל הצפון" ובגין מכתבים שנכתבו לנמענים שונים במערכת על ידי מספר מורות וחלק מהם צוטטו בכתבה.
בית משפט השלום קבע כי מרבית הציטטות בכתבות אשר פורסמו במקומון עליהן תבעה התובעת כלל אינן מיוחסות לתובעת אלא להחלטתה של המנהלת, אחותה של התובעת, להעסיק אותה וכן לדרך ההתנהלות של המפקחת בעניין.
לאור האמור, בית משפט השלום דחה את התביעה כנגד המקומון. בנוסף קבע בית המשפט כי עומדות למקומון ההגנות הקבועות בסעיפים 15(2) ו- 15(3) לחוק איסור לשון הרע. בית המשפט נימק את החלטתו בכך שמדובר בעניין ציבורי חשוב ואך לגיטימי כי יסוקר בעיתונות. בנסיבות אלה מוטלת על המפרסם חובה מוסרית והן חברתית להביא לשקיפות ולחשוף מהלכים ציבוריים לא כשרים, למען יראו ויראו. בנסיבות העניין הפרסומים לא חרגו מתחום הסביר. התכתובת כפי שנמסרה בכתבות אותנטית, הובאה כלשונה ואין ספק כי מטרת הכתבות הייתה להציג את ההתנהלות הבית-ספרית הכושלת ומכאן את תוצאותיה, ומבלי שננקטה עמדה לכאן או לכאן.
לגבי המכתבים שכתבו המורות הנתבעות לגורמים שונים במערכת קובע בית משפט השלום כי למקרא המכתב כולו, אין בביטויים אלה משום לשון הרע. מדובר בתכתובת פנימית של הגורמים הממונים על התובעת, בתחושות של מורות ומרכזת המגמה, אשר נכתבה במסגרת הבירור העובדתי. בית משפט השלום רואה בשליחת המכתב פעולה לגיטימית מתוקף תפקידה של המורה שכתבה את המכתב, ויתרה מכך, אף מחובתה היה לפעול כפי שפעלה.
כמו כן, קבע בית משפט השלום כי המכתבים חוסים תחת הגנות תום הלב הקבועות בסעיפים 15(2), 15(3), 15(4), 15(8) לחוק איסור לשון הרע.
עוד קבע בית משפט השלום כי הפרסומים לא חרגו מתחום הסביר ולכן עומדת להם חזקת תום הלב הקבועה בסעיף 16 לחוק איסור לשון הרע.
לאור האמור, נדחתה התביעה במלואה. (ראה: ת.א. (חי') 3347-06 שרון נ' כל הצפון ידיעות תקשורת בע"מ)
לסיכום, כפי שראינו, בבית הספר מתנהלות מערכות יחסים בין גורמים רבים: מנהל-מורה, מורה-הורה, מורה-מורה, מורה-תלמיד, תלמיד-תלמיד, הורה-תלמיד ועוד. החוק מעניק הגנות שונות כאשר הרלוונטיות ביותר בסיטואציות שתוארו הן: החובה לדווח לרשות המוסמכת ואז יזכה הפרסום להגנה מוחלטת והאפשרות לדווח לממונה על הנפגע או לרשות מוסמכת ואם הפרסום נעשה בתום לב ולא חרג מהנדרש, יזכה הפרסום להגנה. יש לשים לב לכך שתפוצת הפרסום לא תכלול גורמים אשר אינם רלוונטיים לעניין ובכך תשלול את הגנות חוק איסור לשון הרע.
