אני שמנה, לא מפלצת! 

במשך רוב חיי כשמנה, תמיד הרגשתי אאוטסיידרית בחברה, למרות שבכל המסגרות, כגון: בית ספר, צבא, עבודה, הייתי מקובלת ומוקפת חברים, לא הרגשתי שווה בין שווים. האם זו הייתה הבעיה שלי או שבאמת ככה הרגשתי מן הסביבה שלי? נראה לי שהתשובה לכך, היא שניהם.

בכל פעם שהתחלתי בדיאטה מהירה החלו לנשוב בי רוחות חיוביות, התעוררתי לחיים, כמה ימים של אופוריה ושוב נכשלתי, וכך חוזר חלילה במשך שנים. הרצון העז הזה להיות שווה בין שווים היה גדול, שיסתכלו עליי באמת ולא על השומנים שלי שאי אפשר היה להסתירם.

החברה שלנו היא חברה קשה ואפילו סגורה בפני אנשים לא רגילים, נכים, מוגבלים, נמוכים, הומואים/לסביות, עיוורים, חירשים, אילמים, וכמובן גם שמנים. לחברה קשה לקבל את הלא מושלמים מבלי לבדוק באמת מה יש לכל אחד מהנ"ל לתרום או מה כל אחד חושב או אומר. זהו עולם אכזר שמחפש שלמות ובמקום כזה קשה לנו להתנהל.

לאותם אנשים "לא רגילים" שהזכרתי, דיאטה מהירה לא תעזור, מבחינה פיזית, לרובם אין את היכולת לחזור ולהיות כשהיו, אצלם הקושי הוא גדול בלהתמודד בחברה תייגנית שכזו. להמשיך כל יום להתמודד מול החברה שמצביעה עלייך בזלזלול או רחמים, צוחקת עלייך, בזה לך, מתעלמת ממך, דוחה אותך ולא מבינה שכל אחד מאיתנו הוא אדם כמוהם בדיוק שהטבע או החיים לא הטיבו עימו, אך לכל אחד מאיתנו יש מטרות, שאיפות, רצונות, אהבות, אושר, חוכמה, הבעה, רגישות, הומור ועוד הרבה הטובים, שרק אם ישבו ויקשיבו, יזכו להכיר ולא ינקטו עמדה קיצונית בגלל מראה.

בניגוד להם, לאדם שמן יש את היכולת לשנות את מראהו החיצוני ואת זה החברה שוכחת. בשירותי הצבאי הכרתי מישהי שבעברה הייתה שמנה, לאחר שרזתה החלה לצאת עם גברים רבים, כאשר התעניינתי, הסבירה לי שהיא יוצאת איתם ולאחר מכן זורקת אותם וזאת, כנקמה על כל אותם גברים שהתעלמו ממנה כאשר הייתה שמנה. יכולתי מאד להזדהות איתה, כשמנה הרגשתי דחויה על ידי גברים ושכנעתי את עצמי שלעולם לא אמצא לי אהבה, מי בכלל יסתכל עליי?

וכמה שרציתי לצרוח במלוא הגרון "אני שמנה, לא מפלצת", כי מחר אדוני היקר, אוכל להיראות מיליון דולר ואז בטוח תרצה בקירבתי. כמה צביעות יש בעולם הזה.

שמנים, רבותי וגבירותי, הם אנשים בשר ודם, יש בכל אחד מהם עולם ומלואו, הם לא מפלצות ולא מוטציות, עם תפריט דיאטה נכון ודיאטה מהירה אחת, היום הם שמנים מחר הם רזים, איך תתמודדו עם זה כולכם? כן, אתם אשר צחקתם עליי, ודחיתם אותי, התעלמתם ממני ולא רציתם בקירבתי כשמנה, מה תגידו עכשיו?

לסיכום,  החברה, כנראה תהיה תמיד חסרת רגישות ליוצאים מן הכלל, אז אנו "היוצאים מן הכלל" נצטרך להיות פחות רגישים ולהבין שהאשמה והבורות היא לא בנו, אלא בהם.