בעקבות פרשת ההורים מעמנואל: בגץ ירד מהפסים - בעל הבית השתגע 

הפסים:

כדי להסביר את הכותרת נברר קודם כל מה הם הפסים שבגץ אמור ללכת בהם. בגץ הוא בית דין מינהלי מיוחד שבו אזרחים יכולים לתבוע מוסדות מדינה לעשות מעשה או לא לעשות מעשה. הרציונל מאחורי הקמת בגץ היתה שהאזרח הבודד הוא חלש לעומת מוסדות המדינה שהם חזקים, והצדק מחייב לתת לו סיוע בהתמודדותו מול מוסדות רבי כוח. בתחילה זכות העמידה לעתירה בבגץ היתה רק למי שיש לו נגיעה ישירה בענין מול מוסד של המדינה, ובמהלך השנים הורחבה זכות העמידה גם לאנשים שאינם נוגעים ישירות בענין מסוים. בגץ הוא בית דין שהוקם למטרה זאת, ואינו בא במקום מערכת בתי המשפט הרגילים, שבהם כל אחד זכאי לתבוע את מי שהוא רוצה, והשופט יחליט מה שיחליט.

מדוע בגץ ירד מהפסים?

מההגדרה לעיל של הפסים נבחן עכשיו את פסק הדין של בגץ בענין ההורים מעמנואל. אם בגץ אמור לדון בעתירה של אנשים נגד מוסד של המדינה הרי בפסק דין בגץ יכול לחייב את המוסד לעשות מעשה/ לא לעשות מעשה והוא גם יכול לחייב את אנשי המוסד באופן אישי לקיים את פסק הדין.

איך מכאן הגיע בגץ לכך שהוא פסק שעל הורי ילדים לעשות מעשה ( לשלוח את ילדיהם לבית ספר מסוים ) ואחר כך להעניש אותם כי לא פעלו לפי פסיקתו? הוא שאמרנו – בגץ ירד מהפסים. בגץ אינו אמור לדון בתביעה נגד אנשים פרטיים שאינם נושאים בשום תפקיד צבורי וכמובן שאינו אמור לקבל שום פסק דין נגד אנשים פרטיים שאינם משתיכים למוסדות שלטוניים.

מי בעל הבית בישראל?

בגץ ( ולעתים גם בית המשפט העליון ) מתנהל בשנים האחרונות כאילו הוא בעל הבית במדינה. במדינה דמוקרטית נורמלית יש חוקה שגם בית המשפט כפוף לה. בישראל אין לבגץ/בית המשפט העליון שום מגבלה. הוא מחליט לבדו מה תחום סמכותו והוא מחליט לבדוו אם אחרים ( כנסת, ממשלה ) חרגו מסמכותם. בשנים האחרונות הוא גם מחליט מה על הממשלה לעשות בענין מסוים ( ראה למשל העתירה למיגון בתי הספר בשדרות ) והוא מתקרב למצב שבו הוא יגיד לכנסת מה עליה לעשות ( הוא כבר התערב בפעולת ועדות הכנסת ). כיום אין שום קודקס כתוב, שבו מתוארות מגבלות כלשהן על בית המשפט העליון. הפורום הזה רואה את עצמו מעל כולם ממש כמו המלכים במדינות לפני כמה מאות שנים, שראו את עצמם שליחי האל ועמדו על כך שכולם יתנהלו על פי מוצא פיהם.

הגישה הזאת אינה מתאימה לתקופה שבה אנחנו חיים ומדינה שלא תרסן בית משפט כזה תמצא את עצמה במשברים לא נחוצים השכם והערב. דוגמא טובה לכך היא הסערה שחוללה הפסיקה לשלוח את ההורים הסרבניים לכלא בעתירת ההורים בעמנואל. מליוני שקלים ירדו לטמיון בהעסקת אלפי אנשי כוחות בטחון לשמור על הסדר הצבורי ( במקום לעסוק במשימות בטחון לתושבים ) כאשר בכלל לא היה מקום לפסוק נגד ההורים כפי שהוסבר לעיל.

כאשר הפרופ' פרידמן כיהן כשר משפטים הוא ניסה לתחום את סמכותו של בית המשפט העליון אבל נענה במערכה ציבורית אישית קולנית נגדו והניסיון לא צלח. הציבור לא הבין כמה חשוב היה הניסיון הזה. נקווה, שאחרי הצטברות אירועים כמו פסק הדין בעתירת ההורים בעמנואל, הציבור יבין: בעל הבית השתגע וירד מהפסים.

מה צריך לעשות?

צריך להוריד את בית המשפט העליון מכסא בעל הבית, ולהחזיר אותו לממדיו הראויים – בית משפט שפוסק על פי חוקי המדינה כפי שהכנסת חוקקה אותם.

בית המשפט אינו אמור לקבל החלטות ביצועיות שיש בהן שיקולים שאינם עניני חוק במקום אנשי הרשות המבצעת ( למשל כמו בגץ מיגון שדרות ), אחרת מגיעים למצב שצוי בית המשפט לא מקוימים (במקרה בגץ מיגון שדרות כאשר בגץ הורה על תאריך לגמר, התאריך חלף כבר כשנתיים והמיגון לא הושלם, כי הפסיקה הזאת היתה בלתי הגיונית ונגעה לענינים ביצועיים ולא לעניני חוק ).

דוקא דוגמא טובה ליישום עקרון זה היתה בענין העתירה בפרשת האי היווני.

אין זה תפקידו של בגץ לקבל החלטות במקום היועץ המשפטי והעתירה נדחתה בצדק. אמנם היועץ המשפטי מזוז לא נהג כראוי אבל התרופה לכך אינה התערבות בגץ אלא פקוח צבורי על היועץ המשפטי ( ראה http://www.articles.co.il/article/63380 ).

בגלל התנהלות לא תקינה ברשות המבצעת הציבור פנה יותר מדי פעמים לבגץ  ובכך עזר לבגץ לקבל לגיטימציה צבורית לעסוק בכל דבר, ואפילו במקרים שאינו אמור לעסוק בהן. הכנסת ההורים בעמנואל כצד לעתירה הוא דוגמא לכך. אם בגץ היה עוסק בהתנהלות בית הספר או משרד החינוך זה היה ענין אחר.

לפיכך הציבור צריך להפעיל לחץ על הכנסת והממשלה להציב גבולות לבית המשפט העליון כך שהוא לא יהיה בעל הבית. הלגיטימציה של בית המשפט העליון אמורה לבוא מהציבור והציבור צריך להביע את דעתו בצורה מאוד ברורה בענין זה.