פעילות במסגרת ''המוסד'' 

ספינת המשא שהרימה עוגן לכיוון אפריקה לא הייתה מהחדשות. נהפוך הוא. היא הייתה ישנה מאוד, כלל לא מרשימה. בנוסף למשא שהובילה הפליגו בה שישה נוסעים. איש מהנוסעים, כולל רב החובל לא שיער שציוד מודיעיני רגיש ביותר נמצא בתוך ארגז ענקי, שנחשב כדואר דיפלומטי.

 

אף כי הספינה הייתה ישנה, הרי שהתאים שהוקצו לנוסעים היו מהודרים, חדרו של רב החובל היה מהודר במיוחד, בגלל ציפוי העץ - מהגוני אדמדם - גם חדר האוכל קיבל טיפול מיוחד מבחינת העיצוב והאווירה.

 

איש לא שיער ששניים הם אנשי מודיעין , מיחידת ההאזנה, ומוסד, שיצאו להתחקות אחרי חוליה מצרית מסוכנת ועוינת. לפני העלייה על האנייה : "קבלנו תדרוך מאיש המוסד, שלימים היה לראש ארגון מיומן ורגיש זה. הוא היה זה שמסר לידינו דרכונים קנדיים. "

 

"כך נעשיתי ג'ון גרין, ומקצועי - מהנדס דרכים. מיותר לציין כי לא היה לי כל מושג בכל הקשור בסלילת דרכים".

 

על הסיפון הכרתי שני טייסי קרב ישראלים, שהחליטו לתור באפריקה.

אז, בשנות השישים, היבשת הייתה לא מוכרת ומסקרנת. הזוג האחר היה מזן מוזר. הוא היה מגודל , ולו זקן, והוא נראה בעינינו כבבון מהלך על שתיים ואילו בת זוגו הייתה בלונדינית צעירה, עיניה  תכולות כצבע השמיים ביום בהיר, שערה הארוך גלש על כתפיה, היא הייתה שקטה וביישנית. בחורה מקסימה. קשה לדעת האם הייתה חכמה שכן כמעט ולא הוציאה הגה במשך כל ההפלגה.

 

הטייסים ואנחנו תמהנו מה יש לבחורה כזו לעשות עם גבר מגושם שכזה. שניהם לא היו אנשי שיחה, ולכן לא יכולנו לעמוד על מהותם.

הבחורה הרשימה אותנו בגלל עדינותה ונימוסיה, בנוסף על יופייה.

שוב ושוב שאלנו את עצמנו, מה עושה בחורה כמוה עם הבבון הזה.

ואז חשבתי על הפסוקים מספר "משלי":

"שלושה המה נפלאו ממני/ וארבעה לא ידעתים/ דרך נשר בשמיים/ דרך נחש עלי צור/ דרך אונייה בלב ים/ ודרך גבר בעלמה"

 

באפריקה למדתי משהו על כל אחד מארבעת הדברים הללו, אשר שלמה המלך טוען שלא הצליח לעמוד על טיבם.

 

האנייה שטה לכיוון היעד. שעות רבות ביליתי בקדמת הסיפון ועקבתי אחר ארבעה דולפינים שליוון את האנייה. הם צללו ועלו גבוה , וחוזר חלילה.

 

אני משתאה מהיופי שאלוהים ברא. זה היה אחד הבילויים היפים שאנייה זו ספקה.

 

ארוחת הצהריים שהוכנה על ידיד "שף" האונייה, הייתה לפי בחירתנו. השף שאל אותנו לרצוננו, ועל פי בקשתנו הכין את הארוחה.

 

כאשר בקשנו ארוחה איטלקית הוא הכין לנו ארוחה שאינה מביישת את המסעדה הטובה ביותר באיטליה.

 

איש לא מיהר. אכלנו כמו במסעדות הצרפתיות. משכנו את הזמן, וכך מצאנו את עצמנו מתענגים על הארוחה והנוף, במיוחד בין הערביים, כשרוח קרירה מנשבת. לעיתים רב החובל הצטרף אל שולחננו. הוא היה מאוד חביב אך גם סמכותי, זאת ראינו על פי הנחיותיו לאנשי הצוות.

 

כאשר הגענו לחוף הנמל "מסאווה" שבאתיופיה, הציוד פורק מהאונייה והועלה על רכב מתאים. נסענו בדרכים לא סלולות של כאלף קילומטרים, הגענו לעיר הבירה אדיס אבבה, שם פגשנו אנשי קשר של "המוסד" ואנשי המודיעין האפריקני.

 

הצמידו לנו מלווה אפריקני בשם אפרי, וקבלנו רכב מתאים שבו אפשר היה להתקין את הציוד הרגיש להאזנה בעוד חלונות הרכב כוסו בווילונות.

 

ההאזנה מהרכב התנהלה ממקומות שונים, כולל בקרבת השגרירות

המצרית מתוך הנחה שהיא נותנת מחסה לאותה חולייה עוינת.

 

תקופה מסוימת עבדנו בתנאים נוחים, מחצר ארמונו של נסיך הקיסר ומי שהיה מפקדו של חיל הים.

 

היה זה ארמון לא גדול אך מעוצב בסגנון הארמונות האיטלקיים. בשנות השלושים של המאה העשרים נכבשה אתיופיה על ידי האיטלקים, ומכאן השפעת האמנות והאדריכלות על עיצוב הבנייה והארמונות.

 

לארמון היה גן רחב ידיים ובו פרחים צבעונים מכל הסוגים.

 

ראש לשכת הארמון הקצה לנו מקום בקצה הגן, משם הפעלנו אני וידידי פרדי אדרת ז"ל את ציוד ההאזנה וגם את מגלי התשדורות.

 

תוך כדי העבודה שמענו שמישהו קרב למכונית ההאזנה.

 

התפלאנו, שכן על פי ההנחיות לאיש לא הייתה הרשות לדעת מהנעשה ולאיש היה אסור להתקרב למכונית מלבד המלווה אפרי שליווה אותנו לכל מקום.

 

מיד נעלנו את המכשירים, ואז ראינו נערה יפיפייה . הייתה זו נסיכה אתיופית בתו של מפקד חיל הים.

 

הנערה לא הייתה שחורה ממש, אלא בצבע מה שנקרא קפה-לאטה (קפה בחלב).

 

עיניה ירוקות כצבע הבקבוק. שערה מתולתל. ביישנית משהו, ולה חיוך שובה לב.

 

היא ידעה מעט אנגלית, באופן שהיה אפשר לתקשר אתה. כפי שהופיעה בפתאומיות כך היא נעלמה לעומת שבאה.

 

למחרת בבוקר, בעודנו עסוקים בעבודתנו, הופיעה שוב. הפעם נשאה מגש ועליו מפה רקומה. על המגש היו שלושה ספלי קפה עטורים בזהב. קנקן , גם הוא מצופה זהב ומלא קפה. היא הניחה את המגש בלי לומר מילה אחת.

 

לאחר ששתינו את הקפה, בקשנו מאפרי המלווה , שייקח את המגש אל פתחו של הארמון.

 

תוך כדי ההאזנה הבחנו בנקישות מורס שנשמעו קרובות. הבנו שמקור השידור אינו רחוק. כלומר השידור חייב להיום מעיר הבירה.

 

השתמשנו במגלי הכיוון שהצביעו לעבר השגרירות המצרית.

 

החלטנו שבינתיים אנחנו לא מעבירים מידע זה למודיעין האתיופי עד שלא נהיה בטוחים. עמלנו קשה כדי לאמת השערה זו.

 

למחרת הביאה הנערה היפה את המגש ועליו אותם כלים נאים, אך הפעם היו שם גם סנדוויצ'ים עם גבינה צהובה ולקינוח שלוש בננות ענקיות.

 

רק ביום הרביעי היא השתהתה, כאילו מבקשת רשות להיות מעט במחיצתנו.

 

כך התפתחה ידידות כנה ועמוקה ביני לבין הנסיכה.

 

הידידות הגיעה לידי כך שבשלב מסוים היא הזמינה אותנו אל תוך הארמון.

 

מעתה, היו לי שעות אחדות מאוד נעימות שבהן התארחתי אצלה, לעיתים לארוחת צהריים, שבה השתתפו העמיתים שלי ולעיתים היינו רק שנינו: היא ואני.

 

כאשר יצאנו למשימה, לא שיערנו בחלומות היפים ביותרשלנו שנשב מסביב לשולחן מהודר באחד מחדרי הארמון המעוטר פיתוחי זהב בידי אומן.

 

אביה של הנערה, מפקד חיל הים, נעדר כל אותה תקופה כי הפליג על אחת מאוניות חיל הים, ואילו אמה של הנסיכה שהייתה לא פחות יפה ממנה, קבלה אותנו בסבר פנים יפות, אולי משום שהיה לה כבוד כלפי לבנים, במיוחד אנשי מודיעין, ואולי משום שקרבה בין גבר לאישה אינה יוצאת דופן, מבחינת הנורמות שנהגו אז בארץ אפריקנית זו.

 

היות שהיה לנו סוף שבוע ארוך, וגם חג מקומי, יצאנו לטיול במעבה הג'ונגל. המראות שראינו היו יפים ומרהיבים - מצד אחד, ומאידך - מדכאים.

 

ראינו נשים מנוצלות לרעה קשה כשהן עמוסות סלים של פולי קפה והן חצי ערומות. עורן יבש מרוב עבודה בשמש הלוהטת. התמורה על עבודתן הייתה זעומה ביותר. הרגשנו שהן נוצלו לרעה על ידי מעבידיה, כאילו היו שפחות מתקופה העבדות.

 

הייתי כה סקרן להיכנס לג'ונגלים. הגענו למקום שממנו אי אפשר להמשיך ברכב, כך השארנו את הרכב והתחלנו ללכת ברגל. כבר בתחילת מעבה הג'ונגל הבחנו בחיות ובציפורים. הרבה מאוד קופים קפצו מעץ לעץ. היו שקבלו אותנו בברכה והיו קופים שעשו לנו תנועות כאילו איננו רצויים. קופים אחדים זרקו לעברנו אגוזי קוקוס.

 

עמדנו מהססים ואז הם , הקופים, סמנו לנו לאכול מהם. שברנו את הקליפה ושתינו את המיץ החלבי. כשהקופים הבחינו בכך שאנחנו נהנים, החלו מקפצים וצורחים עד שהגיעו קרוב מאוד אלינו.

 

גמלנו לקופים בכמה עשרות בננות ענקיות שרכשנו מנערה מקומית.

 

הבננות חוסלו במחי יד. לנערה היה טוב כי היא לא פיללה שבמקום נידח זה יהיה מי שישלם לה ביד נדיבה עבור הבננות.

 

עמדנו לעזוב את המקום, ואני נשען על גזע עץ ושומע רחש.

 

קשה היה להבחין ביצור הזוחל באיטיות ולופת את גזע העץ.

 

אני מביט שוב וכולי חרדה. אלוהים אדירים !

 

היה זה נחש ענקי שנשף לעברי. הוא היה כה קרוב עד כי הבחנתי בשיני הארס. הכשה אחת שלו ואני מחוסל.

 

רציתי להימלט מהמקום, אבל קפאתי במקומי.

 

עוד נשיפה חזקה מקודמתה. נשיפה זו סימרה אותי למקומי.

 

האם זה הרגע שבו יזנק לעברי?

 

בראשי חלפו מראות זוועה: הנחש מזנק לעברי, לופת אותי כמו שהוא לופת את גזע העץ בעוצמה שחונקת אותי ולא מאפשרת לי לזוז. ואז- הוא נועץ את שיניו נוטפות הארס בזרועי. אני מרגיש את הארס זורם לו במהירות בעורקי.

 

חושי מתערפלים. הרגשת חנק מכווצת את גרוני. המוות מביט בי בעיניו הרעות....

 

נדמה לי שאחרי שהוא, הנחש השיג את מבוקשו, הוא מרפה ממני ואז חברי נושאים אותי בזרועותיהם, מחפשים רופא או בית חולים שיצילו את חיי. אלה הם רגעים ספורים שנראים כאילו אינם נגמרים. אלה הם הרגעים שאדם עומד מול חיה ערמומית ואכזרית, שאינה יודעת רחם. נדמה אפילו שהיא נהנית מכך. לא זזתי ממקומי. פשוט קפאתי על מקומי.

 

לא הנעתי אצבע, אפילו לא עפעפתי. ידעתי שהנחש מתבונן בי ואומד את כוחי. ואולי הוא מתסכל היטב ומתכנן היכן ינעץ את שיניו: בזרועי? ואולי בפני?

 

לא רק שיניו החדות ולשונו המהירה העבירו בי רטט, אלא גם עיניו המאיימות. כה מאיימות עד כדי כך שכמעט גרם לי לאבד את ההכרה.

 

משהו החזיק אותי על הרגליים. הזמן עמד מלכת, ונראה כי לעולם לא ישוב לזרום דם בעורקיי. האימה שיתקה אותי כמעט לחלוטין.

 

ואז, איני יודע מהיכן זה בא לי. אזרתי אומץ ותקעתי בו מבט חודר. כאילו אני מצפה לצעד המכריע שלו, כדי שאוכל להתחמק מהמכה ברגע האחרון.

 

אולי זה מה שהרתיע את הנחש. ייתכן שהטעיתי אותו לגבי נקודת התורפה שלי. במחשבה שנייה - הנחש די מיומן כדי לדעת את נקודת התורפה של בני אדם וחיות אחרות.

 

לפתע נשמעו צווחות מחרישות אוזניים. נבהלתי לרגע, ושלחתי מבט מהיר אל העצים. משם בא הרעש המחריש. עמדו שם קופים, רועשים, צווחים, קופצים ומדלגים, מקים רעש עצום סביבי, זורקים אגוזי קוקוס. אחד ועוד אחד, ועוד אחד.

 

היו אגוזי קוקוס כה גדולים עד שחששתי שינפצו את ראשי, אך לא כך. הקופים היו מאוד מיומנים ומדויקים בקליעתם.

 

זה היה הרגע שבו הסיח הנחש את מבטו ממני, זה היה הרגע שבו הבנתי שעלי להימלט מהמקום, בחסות מטר אגוזי הקוקוס שניתך על ידי הקופים.

 

בטרם ביצעתי את החלטתי ראיתי אגוז קוקוס אחד נוחת היישר על ראשו של הנחש. המכה הייתה ישירה. נראה שהוא היה המום לרגע, אך התאושש מהר מאוד.

 

הנחש הכרוך על גזע העץ התקפל, וניסה לחמוק. ראשו היטלטל, גופו שמט את אחיזתו בעץ והוא נפל אל תוך סבך השיחים.

 

אבן כבדה ירדה מליבי.

 

 

הבטתי אל הקופים שעל העצים, כשחיוך רחב על פני. הרגשתי שהמתח שאחז בשרירי גופי נעלם והולם. צעקתי משהו אל הקופים. משהו כמו:

 

"תודה , תודה חבר'ה!".

 

איני מבין בנחשים, אך נדמה לי שהיה זה פיתון ירקרק.

 

מה שאני בטוח שהוא לא היה נחש קוברה, ובודאי לא קוברה יורקת, כי אלו כך היה - הוא היה מתיז את הארס שלו לכיוון עיני. ואילו פגע בהן - הייתי מתעוור.

 

הקופים גמלו לי בקריאות שמחה ובגלגולים באוויר ועל הענפים.

 

לא דברנו באותה שפה, אך המסתכל מן הצד הבין כי הייתה בינינו שפה משותפת. שפה שאומרת:

 

שנינו בצד הזה של המתרס, כשבצד השני אויב אכזרי המוכן לחשוף את שיניו ולנעוץ אותן עמוק עמוק במי שנקרה לדרכו.

 

נפרדתי מהקופים לשלום בתנועות ידיים שאני בטוח שהבינו את משמעותן :

 

"תודה, קופים. תודה על שהצלתם את חיי!"

 

ואני מביט לעבר השמיים ואני מבחין בנשר הדואה לו בנחת.

 

הוא מתקרב אלינו ואני מבחין בעוצמתו הרבה. את מוטת כנפיו הגדולים ואת מקורו המאיים בצבע צהוב-לבן.

 

 

הדאייה השקטה עברה לצלילה מהירה ומאיימת. הוא חיפש משהו.

 

הוא נעלם פתאום בין סבך השיחים . היה זה שבריר של שנייה.

 

ראיתיו שוב נוסק כלפי מעלה . במקורו התפתל לו נואשות נחש

 

האחוז בצווארו. הנחש היה גדול וכנראה היה זה אותו נחש שאיים

 

על חיי זמן קצר לפני כן. הנחש היה חסר אונים לחלוטין.

 

הבנתי שהצדק נעשה. הקופים הם אלה שהצילו את חיי, ואילו

 

הנשר נשלח כדי להסיר את האיום של הזוחל האכזר.

 

בתום הסיור במעמקי הג'ונגלים, שבתי לעיר הבירה אדיס

 

אבבה. שמתי את פעמיי אל הארמון, אל הנסיכה שכה התגעגעתי

 

אליה והיא אלי. שוב התחלנו לעבוד במלאכת ההאזנה מגינת

 

הארמון.

 

כעבור מספר ימים נתקבלה ידיעה שהחוליה העוינת עברה

 

לעיירה "דסייה" מרחק של כשש מאות קילומטרים מעיר הבירה.

 

העיירה הייתה מאוכלסת באתיופים. לא היה אפילו אירופאי אחד

 

למעט מנהל פנסיון איטלקי שאצלו התארחנו.

 

אפרי, המלווה, אמור היה לדאוג לביטחון שלנו . הוא צויד באקדח

 

וידע את שפת המקומיים. הוא קשר אותנו עם מפקד אחת הדיוויזיות

 

שאתו התיידדתי והוא שאפשר האזנה מתוך המחנה שלו.

 

 

 

החוליה המצרית העוינת אכן הסתובבה באזור ובעצם היא חיפשה

 

אותנו. כלומר היא החוליה חפשה אותנו ואילו אנחנו חיפשנו אותה.

 

הדרכון הזר הוא שהציל אותנו. כי החוליה בפנסיון וכאשר הדרכונים

 

שלנו הוצגו בפניה והם ראו שאנו קנדים, הם הניחו ועזבו את האזור.

 

באחד הערבים הוזמנתי על ידי מפקד הדיוויזיה ואנשי מטהו לארוחת

 

ערב במלון. מזלי שהייתי בדיוק אחרי קורס "פיקוד ומטה" של צה"ל

 

כך שהייתה לי שפה משותפת אתו.

 

שוב מצאתי את עצמי עוסק בהאזנה לתשדורות מצריות. ושוב אני

 

וחברי מאזינים מתוך הארמון ומקבלים שירות מהנסיכה ומאמה

 

של קפה וסנדוויצ'ים במגש עם כלי מצופים בזהב.

 

הפרידה הצפויה מהנסיכה העיבה על האווירה. החלטנו שאנו נוסעים

 

לכיוון הנילוס הכחול שמימיו מגיעים עד למצרים.

 

לנסיעה זו היא שנתה את לבושה. במקום השמלה הלבנה עם המלמלה

 

היא לבשה שכמיית-פרווה של חיה לא מזוהה. עגילי יהלומים צמודים

 

לאוזניה, פנינה מעל גבת עיניה השמאלית ופנינה מתחת לשפתה

 

(פירסינג). היא הייתה עדויה רביד מעור על צווארה, שעליו תלוי

 

צלב מזהב, ושתי אבני חרוז גדולות בצבע טורקיז , ומפרידה ביניהן

 

טבעת זהב.

 

תוך כדי נסיעה הגענו לאזור חקלאי, שם היו שדות חיטה רבים.

 

החיטה הייתה במצב של בשלות, ובתוך ימים ספרים ניתן היה

 

לקצור אותה, ויבוליה יאכילו רבבות של אנשים רעבים.

 

והנה, ראינו ענן אפור מתקרב אלינו. היה זה ענן שנע במהירות.

 

סיסי, הנסיכה, ידעה במה המדובר. הרגשתי שהיא רועדת ומפוחדת.

 

"מה קרה" - אני שואל

 

"עומד לקרות אסון נוראי." אמרה.

 

"איזה אסון. למה את מתכוונת והאם אני יכול לעזור במשהו"? שאלתי.

 

"עכשיו את לא יכול לעזור כי זה מאוחר. כפי שבאתם לסייע לנו בנושא

 

מודיעין כך אתם יכולים לסייע במפגע טבע נוראי זה". אמרה תוך שהיא

 

רועדת ומודעת למה שעומד להתרחש.

 

כעבור דקות אחדות כוסתה שמשת הרכב שלנו שמאות חגבים.

 

הבטתי אל שדה החיטה והבנתי למה התכוונה סיסי באומרה שמתקרב

 

אסון. אכן, זה היה אסון. בתוך דקות עטו אלפי חגבים על שדה החיטה

 

תוך כדי כך שחקלאים רבים ניסו להבריחם מהמקום.

 

בתוך שעה לא היה שדה חיטה. הוא חוסל כליל.

 

גברים ונשים ישבו על האדמה ובכו. בכינו יחד אתם.

 

ואז סיסי אמרה לי: "אתה מבין למה התכוונתי כשאמרתי לך שעל

 

מדינתכם המתקדמת לסייע בנושא החקלאות והמים?"

 

 

אנו שבים לארמון. שנינו , הנסיכה ואני יודעים שהגיע רגע הפרידה.

 

המשימה שהוטלה עלינו הסתיימה לא בהצלחה יתרה. נכון שידענו

 

להצביע לגורמי המודיעין האתיופיים שמהשגרירות המצרית יוצאים

 

שידורים מורס , אך ידם קצרה מלהושיע בגלל חסינות דיפלומטית.

 

אולם, ייאמר כאן, כי גם אנחנו נהנינו מחסינות דיפלומטים. עובדה!

 

כל ציוד ההאזנה הגיע במכולה חתומה כאילו זהו ציוד עבור השגרירות

 

הישראלית באתיופיה.

 

כעבור חודשיים הגיעה שהותנו באתיופיה לסיומה. ראש המודיעין

 

האתיופי העניק לנו בשם הקיסר, שתי סיכות מזהב טהור. האחת בצורת

 

מגן והשנייה סיכה לעניבה. הפרידה מאתיופיה ומהאנשים שהיינו אתם

 

בקשרים טובים העציבה את לבי.

 

בייחוד קשתה עלי הפרידה מהנסיכה היפה. הפרידה הייתה קורעת

 

לב.

 

היא בכתה. דמעות זלגו מעיניה, כאילו יצאו ממעיין. היא החזיקה

 

בבגדיי , ירדה על ברכיה והתחננה שאקח אותה אתי. היא אמרה לי

 

שהיא מוכנה לעזוב את מולדתה ומעמדה כנסיכה ולבוא אתי.

 

ידעתי שאין על מה לדבר. קשה היה לי להסביר לה זאת. כאב

 

לי על שלא יכולתי לחלצה מאפריקה אל עולם נאור ומתקדם יותר.

 

הסתכלתי בה שוב ושוב. והיא נאחזת בבגדיי ואינה מרפה.

 

בקושי עצרתי בעד דמעותיי. בעוד היא בוכה, פניה היפים

 

נחרתו בתוך לבי. פרידות דבר קשה הן, אך פרידה זו הייתה

 

כה קשה - עד כי אין מילים בפי לתאר אותה.

 

שוב ארזנו את ציוד ההאזנה בתוך ארגז ענק מעץ והטבענו

 

עליו את החותמת האדומה של "דואר דיפלומטי".

 

עם הגיעי ארצה שבתי לפעילויות במסגרת המודיעין והמוסד.

 

כעבור שלוש שנים חזרתי לאותה מדינה בראש צוות של חמישה

 

איש כשתפקידנו להתמקם בעיר "אסמרה" ולהאזין לכוחות

 

המצרים שפעלו בתימן.

 

הצוות כלל את כל הפונקציות הדרושות כולל שבירת צופנים.

 

מאופן לחימתם של המצרים בתימן הסקנו מסקנות ולקחים.

 

הייתי במרחק של כאלף קילומטר מהנסיכה אך נבצר ממני

 

להגיע אליה.

 

הפעילויות שלי במסגרת המודיעין והמוסד המשיכו עוד שנים

 

רבות.