אומרים שזה רצח. שילדים וילדות שהותקפו לא חוזרים לעצמם. רק לפני מספר שבועות הוקרן סרט דוקומנטרי על ארבע נשים ששרדו (פיזית) טראומה מינית. סרט חשוב וחזק אך הרושם הנוצר היה כי השורדות לא ייצאו מזה לעולם. ארבע נשים חזקות ואינטלגנטיות - שאין להן סיכוי לצאת מהטראומה, כביכול.
נכון. זה רצח במובן מסוים. ילדים לא חוזרים לעצמם. אך לא בהכרח מתחייב סיום טראגי. בתנאים מסוימים הנפגע או נפגעת אף יכול/ה לצאת מהסיוט מחוזק וחסין עוד יותר מאשר קודם. לרוב תלוי הדבר בתגובות המבוגרים בסביבתו של הנפגע/ת. למרות התוצאות הקשות שנחוות לאחר תקיפה מינית אצל ילדים/ות ונוער, יש אפשרות לסייע להם להתגבר על מה שנעשה להם וגם לאור הטראומה בהיסטוריה האישית שלהם, לאפשר להם לבנות חיים מספקים ומלאים.
מספר גורמים משפיעים על חומרת חוויית התקיפה . בהם:
- מידת קירבת הפוגע לקורבן - קשר דם, שכנים, מכרים או זרים
- מספר הפוגעים באותו אירוע ,או מספר הפעמים בהם חווה הילד/ה תקיפות חוזרות
- גיל הקורבן בזמן הפגיעה הראשונה
- תדירות ואורך התקופה בה התרחשו אירועים חוזרים
- שימוש הפוגע באלימות פיזית ו/או איומים מפחידים
- קיום משפחה תומכת ומתפקדת או חוסר במשפחה שכזו
- המצאותם של מבוגרים מאמינים או לא מאמינים שאכן התרחשה התקיפה
- שמירה או אי-שמירה על בטחון הילד/ה לאחר הפסקת הפגיעה/ות
מכאן ניתן להסיק, כי פגיעות שהחלו בגיל צעיר יותר, על ידי פוגע קרוב לקטין, התרחשו בתדירות גבוהה ובמשך זמן רב , וכללו איומים ו/או אלימות גופנית קשה , יחוו על ידי הקורבן כמסוכנות ומפחידות יותר והשפעתן תהיה קשה יותר. במידה ולאחר גילוי המקרה, המבוגרים עליהם סומך הילד אינם מאמינים לו, או מאמינים אך אינם עוזרים לו, הדבר יוסיף ויכביד ביותר על הפגיעה בילד.
מניסיוני, ניתן לראות, מתוך השוואה בין שתי חוויות תקיפה שנחוו על ידי שני ילדים, כשהאחד נפגע פעמים רבות על ידי בן או בת משפחה לאורך תקופה לא קצרה, אבל הוריו התייחסו לפגיעה באופן מיידי וברור ואילו השני, חווה סיטואציה של תקיפה חד-פעמית בידי זר, אך הוריו כעסו עליו ו/או האשימו אותו בשקר בזמן חשיפת הסיפור, כי ישנה סבירות גבוהה כי השפעת החוויה על חייו של הילד הראשון תהיה פחותה מאשר השפעת החוויה על הילד השני, זאת, למרות שכביכול הילד הראשון חווה מעשה תקיפה חמור יותר. מכאן ברור כי החוליה החשובה ביותר הם ההורים.
הגילוי כי ילדך עבר תקיפה מינית גורם להלם. טבעי כי ההורה ירגיש אשמה על שלא הצליח לשמור על ילדו. צפוי גם שירגיש כעס. כעס כלפי עצמו, על כי לא היה הורה מספיק מגן. לעיתים, לא נוח להורה להרגיש אשמה וכעס-עצמי ולכן הוא מפנה את הכעס לגורם אחר: כלפי בית הספר שנתן לילד-פוגע ללמוד בין כתליו, כלפי הנהלת הקיבוץ על כך שלא בדקה מספיק לעומק חבר חדש לפני קבלתו לקהילה, כלפי המשטרה או שירותי הרווחה שלא מענישים מיד את הפוגע. לפעמים יופנה הכעס כלפי הילד: "למה הלכת איתו? אמרנו לך להזהר!" או "איך נתת לו לעשות כאלו דברים ולא סיפרת לנו?"
חשוב להבין כי ילדים קטנים לא תמיד מרגישים נפגעים מהניצול המיני. יתכן והמעשים נעשו במסווה של "משחק" אותם הושבע הילד לשמור בסוד, אך לא היו בהכרח מפחידים או כואבים.
במקרים מסוג זה, יכול הילד להיפגע יותר מתגובתם הקשה של המבוגרים לגילוי הניצול, מאשר מהמעשים עצמם. יתכן ורק בגיל בוגר יותר יקלוט הקרבן את משמעות הניצול המיני ואז יעלה הצורך לשוחח על מה שקרה. לא לדבר על זה, לא אומר ששוכחים. אז הורים מבינים משאירים את נושא הפגיעה כנושא לשיחה מידי פעם, כשהנסיבות לכך מתאימות, וכשברור לילד שאין להוריו בעיה לענות לו על כל שאלותיו.
לוקח להורים זמן עד שהם מסוגלים להתמודד עם רגשות האשם והכעסים שלהם. עדיף, כי בינתיים יביעו תחושות אילו רחוק מילדיהם . כשהילד עד לתגובות הקשות של הוריו, הוא יכול לפרש זאת לא נכון ולחשוב כי הוא גרם למצוקת אביו ואמו.
תגובה הולמת המאפשרת לילד להתגבר טוב יותר על הפגיעות, כוללת טפיחה על שכמו של הילד על שמצא דרך לספר, גם אם היה זה זמן רב לאחר סיום המעשים. אם הילד עצמו לא סיפר והגילוי נעשה על ידי גורם שלישי, ההורה יכול להסביר לילד שהוא מבין שפחד לספר, ועכשיו ניתן לדבר על זה באופן פתוח, תוך כדי שהוא מוודא, כי ברור לילד שישמרו עליו. תגובות נכונה מצידם של הורים, מאפשרות לילד "לצאת מזה" מהר יותר כי הוא לומד שניתן לסמוך על הוריו.
הורים אינם נמצאים 24 שעות ביממה עם ילדיהם ולכן אינם יכולים למנוע פגיעות או תאונות. אנחנו מנסים לחסן את ילדינו, וללמד אותם איך לשמור על עצמם בהעדרותנו. חלק מתהליך ההתבגרות שלהם (ושלנו), כרוך במתן האפשרות לילדנו להתמודד בלעדינו. מצב זה חושף אותם לעיתים לסכנות. הדבר החשוב ביותר הוא ללמד את הילד איך להתמודד עם קשיים ובעיות, איך למנוע את מה שניתן למנוע ואיך ולהתגבר על תוצאות הבלתי נמנע. אך החשוב מכל הנמצא מעל הכל- זו יכולתו לספר לנו את אשר ארע.
האם ילד שנפגע מינית צריך טיפול מקצועי כדי "לצאת מזה"? לא תמיד. על פי נסיוני, חלק גדול מאוד של הטיפול הנפשי בילד נפגע מינית, הוא הטיפול בהוריו. ישנם מצבים בהם זקוק הילד לעזרה מקצועית כדי לחזור ולתפקד, אבל אם הוריו הם חלק מהתהליך הטיפולי, יחזור הילד לעצמו יותר מהר.
מהם סימני מצוקה של ילדים?
- ילד שאינו יכול להרדם.
- ילד הנרדם בתחילת הלילה אבל מתעורר פעמים רבות עם סיוטים.
- ילד שאינו אוכל מספיק (על פי הרופא ולא על פי סבתא) או אוכל יותר מידי וללא אבחנה.
- ילד ההופך למופנם יותר מבעבר או, לחלופין, תוקפני יותר מבעבר.
- ילד עם בעיות חברתיות.
- ירידה בתפקודו בלימודים.
סימנים אילו יכולים להופיע בזמן הניצול המיני או רק לאחר חשיפת המקרה. (חשוב לציין ששינוים אילו הם סימנים של מצוקה מסוגים שונים ולא רק של פגיעות מיניות.) אם הילד נרגע ונראה כי הסימפטומים נרגעים, יכול להיות שאין צורך בטיפול. יחד עם זאת, אין להמנע מלדבר על נושא הפגיעה ויש לאפשר לילד להמשיך ולהזכיר אותה בהתאם לרצונו וצרכיו.
"לצאת מזה" לא אומר לשכוח את מה שקרה. ההבדל בין ילד הסובל עדיין מטראומה לבין ילד שהתגבר, הוא בכך, שהילד הנרפא יכול לדבר על מה שקרה לו מבלי להכנס להתקף חרדה או לההפך לתוקפני מידי. בנוסף, ילדים ממשיכים לעבד חוויות בכל שלב התפתחותי חדש. מי שנפל קורבן יכול להבין את הטראומה בצורה מסויימת בגיל צעיר ובצורה אחרת בגילאים בוגרים יותר. ההורים צריכים להיות רגישים ולהתכונן לאפשרות שאולי הילד יצטרך טיפול בתקופות שונות לאורך התפתחותו, אך אין זה אומר שהוא לא יצא מזה.
נכון. זה רצח במובן מסוים. ילדים לא חוזרים לעצמם. אך לא בהכרח מתחייב סיום טראגי. בתנאים מסוימים הנפגע או נפגעת אף יכול/ה לצאת מהסיוט מחוזק וחסין עוד יותר מאשר קודם. לרוב תלוי הדבר בתגובות המבוגרים בסביבתו של הנפגע/ת. למרות התוצאות הקשות שנחוות לאחר תקיפה מינית אצל ילדים/ות ונוער, יש אפשרות לסייע להם להתגבר על מה שנעשה להם וגם לאור הטראומה בהיסטוריה האישית שלהם, לאפשר להם לבנות חיים מספקים ומלאים.
מספר גורמים משפיעים על חומרת חוויית התקיפה . בהם:
- מידת קירבת הפוגע לקורבן - קשר דם, שכנים, מכרים או זרים
- מספר הפוגעים באותו אירוע ,או מספר הפעמים בהם חווה הילד/ה תקיפות חוזרות
- גיל הקורבן בזמן הפגיעה הראשונה
- תדירות ואורך התקופה בה התרחשו אירועים חוזרים
- שימוש הפוגע באלימות פיזית ו/או איומים מפחידים
- קיום משפחה תומכת ומתפקדת או חוסר במשפחה שכזו
- המצאותם של מבוגרים מאמינים או לא מאמינים שאכן התרחשה התקיפה
- שמירה או אי-שמירה על בטחון הילד/ה לאחר הפסקת הפגיעה/ות
מכאן ניתן להסיק, כי פגיעות שהחלו בגיל צעיר יותר, על ידי פוגע קרוב לקטין, התרחשו בתדירות גבוהה ובמשך זמן רב , וכללו איומים ו/או אלימות גופנית קשה , יחוו על ידי הקורבן כמסוכנות ומפחידות יותר והשפעתן תהיה קשה יותר. במידה ולאחר גילוי המקרה, המבוגרים עליהם סומך הילד אינם מאמינים לו, או מאמינים אך אינם עוזרים לו, הדבר יוסיף ויכביד ביותר על הפגיעה בילד.
מניסיוני, ניתן לראות, מתוך השוואה בין שתי חוויות תקיפה שנחוו על ידי שני ילדים, כשהאחד נפגע פעמים רבות על ידי בן או בת משפחה לאורך תקופה לא קצרה, אבל הוריו התייחסו לפגיעה באופן מיידי וברור ואילו השני, חווה סיטואציה של תקיפה חד-פעמית בידי זר, אך הוריו כעסו עליו ו/או האשימו אותו בשקר בזמן חשיפת הסיפור, כי ישנה סבירות גבוהה כי השפעת החוויה על חייו של הילד הראשון תהיה פחותה מאשר השפעת החוויה על הילד השני, זאת, למרות שכביכול הילד הראשון חווה מעשה תקיפה חמור יותר. מכאן ברור כי החוליה החשובה ביותר הם ההורים.
הגילוי כי ילדך עבר תקיפה מינית גורם להלם. טבעי כי ההורה ירגיש אשמה על שלא הצליח לשמור על ילדו. צפוי גם שירגיש כעס. כעס כלפי עצמו, על כי לא היה הורה מספיק מגן. לעיתים, לא נוח להורה להרגיש אשמה וכעס-עצמי ולכן הוא מפנה את הכעס לגורם אחר: כלפי בית הספר שנתן לילד-פוגע ללמוד בין כתליו, כלפי הנהלת הקיבוץ על כך שלא בדקה מספיק לעומק חבר חדש לפני קבלתו לקהילה, כלפי המשטרה או שירותי הרווחה שלא מענישים מיד את הפוגע. לפעמים יופנה הכעס כלפי הילד: "למה הלכת איתו? אמרנו לך להזהר!" או "איך נתת לו לעשות כאלו דברים ולא סיפרת לנו?"
חשוב להבין כי ילדים קטנים לא תמיד מרגישים נפגעים מהניצול המיני. יתכן והמעשים נעשו במסווה של "משחק" אותם הושבע הילד לשמור בסוד, אך לא היו בהכרח מפחידים או כואבים.
במקרים מסוג זה, יכול הילד להיפגע יותר מתגובתם הקשה של המבוגרים לגילוי הניצול, מאשר מהמעשים עצמם. יתכן ורק בגיל בוגר יותר יקלוט הקרבן את משמעות הניצול המיני ואז יעלה הצורך לשוחח על מה שקרה. לא לדבר על זה, לא אומר ששוכחים. אז הורים מבינים משאירים את נושא הפגיעה כנושא לשיחה מידי פעם, כשהנסיבות לכך מתאימות, וכשברור לילד שאין להוריו בעיה לענות לו על כל שאלותיו.
לוקח להורים זמן עד שהם מסוגלים להתמודד עם רגשות האשם והכעסים שלהם. עדיף, כי בינתיים יביעו תחושות אילו רחוק מילדיהם . כשהילד עד לתגובות הקשות של הוריו, הוא יכול לפרש זאת לא נכון ולחשוב כי הוא גרם למצוקת אביו ואמו.
תגובה הולמת המאפשרת לילד להתגבר טוב יותר על הפגיעות, כוללת טפיחה על שכמו של הילד על שמצא דרך לספר, גם אם היה זה זמן רב לאחר סיום המעשים. אם הילד עצמו לא סיפר והגילוי נעשה על ידי גורם שלישי, ההורה יכול להסביר לילד שהוא מבין שפחד לספר, ועכשיו ניתן לדבר על זה באופן פתוח, תוך כדי שהוא מוודא, כי ברור לילד שישמרו עליו. תגובות נכונה מצידם של הורים, מאפשרות לילד "לצאת מזה" מהר יותר כי הוא לומד שניתן לסמוך על הוריו.
הורים אינם נמצאים 24 שעות ביממה עם ילדיהם ולכן אינם יכולים למנוע פגיעות או תאונות. אנחנו מנסים לחסן את ילדינו, וללמד אותם איך לשמור על עצמם בהעדרותנו. חלק מתהליך ההתבגרות שלהם (ושלנו), כרוך במתן האפשרות לילדנו להתמודד בלעדינו. מצב זה חושף אותם לעיתים לסכנות. הדבר החשוב ביותר הוא ללמד את הילד איך להתמודד עם קשיים ובעיות, איך למנוע את מה שניתן למנוע ואיך ולהתגבר על תוצאות הבלתי נמנע. אך החשוב מכל הנמצא מעל הכל- זו יכולתו לספר לנו את אשר ארע.
האם ילד שנפגע מינית צריך טיפול מקצועי כדי "לצאת מזה"? לא תמיד. על פי נסיוני, חלק גדול מאוד של הטיפול הנפשי בילד נפגע מינית, הוא הטיפול בהוריו. ישנם מצבים בהם זקוק הילד לעזרה מקצועית כדי לחזור ולתפקד, אבל אם הוריו הם חלק מהתהליך הטיפולי, יחזור הילד לעצמו יותר מהר.
מהם סימני מצוקה של ילדים?
- ילד שאינו יכול להרדם.
- ילד הנרדם בתחילת הלילה אבל מתעורר פעמים רבות עם סיוטים.
- ילד שאינו אוכל מספיק (על פי הרופא ולא על פי סבתא) או אוכל יותר מידי וללא אבחנה.
- ילד ההופך למופנם יותר מבעבר או, לחלופין, תוקפני יותר מבעבר.
- ילד עם בעיות חברתיות.
- ירידה בתפקודו בלימודים.
סימנים אילו יכולים להופיע בזמן הניצול המיני או רק לאחר חשיפת המקרה. (חשוב לציין ששינוים אילו הם סימנים של מצוקה מסוגים שונים ולא רק של פגיעות מיניות.) אם הילד נרגע ונראה כי הסימפטומים נרגעים, יכול להיות שאין צורך בטיפול. יחד עם זאת, אין להמנע מלדבר על נושא הפגיעה ויש לאפשר לילד להמשיך ולהזכיר אותה בהתאם לרצונו וצרכיו.
"לצאת מזה" לא אומר לשכוח את מה שקרה. ההבדל בין ילד הסובל עדיין מטראומה לבין ילד שהתגבר, הוא בכך, שהילד הנרפא יכול לדבר על מה שקרה לו מבלי להכנס להתקף חרדה או לההפך לתוקפני מידי. בנוסף, ילדים ממשיכים לעבד חוויות בכל שלב התפתחותי חדש. מי שנפל קורבן יכול להבין את הטראומה בצורה מסויימת בגיל צעיר ובצורה אחרת בגילאים בוגרים יותר. ההורים צריכים להיות רגישים ולהתכונן לאפשרות שאולי הילד יצטרך טיפול בתקופות שונות לאורך התפתחותו, אך אין זה אומר שהוא לא יצא מזה.
הכותבת שרי עוז, מנכ"לית מכון איתן לטיפול בנפגעי טראומה מינית (פוגעים ונפגעים) בכל הגילאים, בעלת תואר שני בטיפול משפחתי, מומחית בתחום הטיפול בטראומה מינית ובעלת ניסיון של 20 שנה בתחום. מכון איתן בראשותה, מעבר למתן טיפול לנפגעים, גם מעביר סדנאות והרצאות בנושאים שונים ובהם, מניעת הטרדה מינית, מניעת תקיפה מינית בקרב ילדים, הבדלי חשיבה בין גברים ונשים, סדנאות הורות, וכן איבחונים משפחתיים, ייעוץ לאנשי מקצוע, הדרכת אנשי מקצוע וכו'.
www.machoneitan.org.il
www.machoneitan.org.il
