הלו בנים. מהסבים שמטיילים באיטליה
היום שבת. מתוך הרגל התעוררנו מוקדם, גם משום שהציפורים בראש של כל השנה לקחנו אותם אתנו, וגם משום שהשעון כאן בניכר מראה שעה אחת פחות מאשר צריך. לא נורא. התקלחנו פעמיים על חשבון בית המלון, ארזנו דברים הכרחיים לדרך והתייצבנו כמה דקות לפני שעת האפס במקום המפגש.
ארוחת הבוקר כמו שהבטיחו. לא היה שום דבר נוסף למה שאמרו לנו קודם.
אז היו לחמניות, חמאה? וריבה. קפה בקומקום רותח שאי אפשר היה לאחוז בו ביד חשופה. חלב. וקרואסונים במספר בדוק פחות אחד, שלא נעז לקחת אתנו.
שלא תטעו. בסך הכול היה בסדר. נקי, מסודר, והכי חשוב..... החברה.
התוודינו לעוד חברים מהקבוצה. אכלנו אתם פירות מקופסאות שימורים, שתינו מיץ הדר ולא עשינו סנדביצ'ים לדרך. זה לא מתאים לנו אבל לא רצינו שיחשבו שאנחנו ברברים מארץ מפגרת גם עם זה נכון לפעמים ואנחנו חושבים על עצמנו שאנחנו כאלה.
התארגנות קצרה, ולדרך.
פומפי. העיר שנחרבה בהתפרצות הר הגעש "וזוב". העיר שהחפירות והידהים את המשחזרים.
בעזרת מדריך מקומי סובבנו ברחובות ובבתים שנחשפו מתחת לשכבת האפר שכיסה אותם באסון הטבע הנורא. עיר לתפארת, שהייתה מקום עליה לרגל של האצולה הרומית ונחרבה תוך שעות.
המדריך המקומי, באנגלית נפוליטנית, הסביר יפה, גוסטב ספק תירגם ובעיקר השלים. אנחנו המאזינים, הקשבנו. המראה, ההסבר והדמיון יוצרים מציאות עוצרת נשימה.
פרט לכמה רחבות שאלי לא עברנו, הינו בכל המקומות החשובים. ב"פיאצה", ב"שוק החיטה", וב"שוק הצמר", באזורים בהם נערכו מכרזים ומכירות פומביות, וגם בכמה מקומות אינטימיים.
איטלקים לא היו שם. הינו לבד. ואני מודה שזאת הפעם הראשונה שהיתי עם מרים ביחד בסאונה. וגם אילנה הייתה שם. שלושתנו הינו רטובים ופלגי מים זרמו מאתנו ..... כמו בסאונה.
טיפה אחת גלשה אצלי מהחוליה הראשונה למעלה לאורך כל עמוד השדרה, דרך הוואדי התחתון ועד שנשפכה לתוך האגם המוסתר שם לא מגיעה השמש.
זה היה מעצבן אבל בכל זאת... חוויה.
תוך כדי ביקור שכנעו אותי לבקר בחדר ההדרכה של קליניקה "און". הפעם לא שמרו על סודיות המבקרים, כולם ראו את כולם, וכולם נחשפו לעיתונות.
המקום לא מרשים, מעורר גיחוך ומתאים לטירונים שעדיין מאמינים שהתינוקות באים לעולם עם בוא החסידות.
הצייר האלמוני צייר על הקיר את מה שהוא רצה שיהיה לו ולא מה שהיה לו באמת. והתנוחות המוצעות לציבור מתאימות לגלדיאטורים או אתלטים אולימפיים בלבד.
ביקרנו במאפיה. מרשים. אני ראיתי בדמיוני את האופים החרוצים, רק חצאית רומית לגופם, לשים בצק, משטחים פיתות על הקרסים הרטובים מזיעה ומדביקים אותם לדפנות התנורים הלוהטים. ואיזה תור בחוץ . כמו בפינת "אבו לפיה" ביפו.
והאמת היא, שאחרי שראיתי בדמיוני איך שיטחו את הפיתות על הקרסים חשבתי איך היו עושים את ה"ביגילה". זה היה סוד.
מהעיר המשוחזרת ירדנו לאחד ממאה הקיוסקים שבכניסה לאתר, אכלנו גלידה, קנינו גלויות ב 7 לירטות בזמן שלידנו מכרו אותם בחצי המחיר. גם זה קורה.
האמת? לא בכינו.
ומשם, שוב לדרך. בכביש עוצר נשימה, מתפס ועולה ומתפתל על צלע הצוקים, סובבנו בין עיירות נופש שלאורך המצוק הפונה לים התיכון.
הכביש הצר, והמפותל, הדורש נהג סופר זהיר, התחשבות הדדית, סבלנות ורצון טוב של כל הנהגים הנוסעים. לנהג שלנו נתנו ציון "טוב" ועודדנו במחיאות כפיים, כמו בנחיתה.
מ מרומי הכביש האנשים למטה נראים כדמויות ממעוף הציפור. הבתים כאילו תלויים על בליטה של סלע. הים הכחול עד קצה האופק רגוע כאילו היה זה בד פרוש. רק פה ושם סירות מכל הסוגים והצבעים, רובם נחו מתנדנדות על המים השקטים ורק מקצתם יצרו שובלי מים גועשים בלבן כאילו התאמצו לצייר דגל כחול לבן.
עצרנו לצהרים. סובבנו בחנויות וברחובות שנועדו לתיירים כמונו. שמענו סיפורים מעוניינים חלקם מגוסטב וחלקם מפיו של אברהם אורן שהסב לנו נחת בניסוחיו החדים ובתוכנם המרתק. אז אתם רואים. זה ממש מהנה.
אנחנו שוקלים לכתוב לבנים בארץ מכתבים קולקטיביים לפי שיטת הפירמידה. כמו באלבניה. אני כותב לכם. אתם מתקנים את השמות במקומות הרלוונטיים ושולחים לשתי כתובות. הם מקבלים את המכתבים משנים בהתאם וכל אחד שולח לשנים נוספים עד שכולם מקבלים ובא שלום על ישראל, וד"ש מכולנו לכולכם. הכתובות על השולחן.
ולפני שאני מסיים כמה דברים שלא הספקתי לעדכן אתכם.
דאגו בבקשה להשקות את העציצים. הדגש על להשקות ולא להציף כמו בפעם הקודמת, שמצאנו גם את הגרניום וגם את הווידיאו עם הטלוויזיה צפים בין הספה למיטה. הפעם תעשו את זה עם כוס ולא עם הצינור מהגינה.
העוגה במקרר טרייה. אימא הכינה אותה עבור השכנה כפיצוי שלא תרגיש עצמה לבד על שאני לא בבית.
ואל תצעקו על הנכדים. הם עושים לכם מה שאתם עשיתם לנו. ואנחנו לא צעקנו. ושימרו על עצמכם. ..................................... BYE דני.???
דני פלד - חבר קיבוץ ניר יצחק בנגב המערבי מינואר 1951 - יליד 33.
