דו-השיח בין המודע אל הלא-מודע קשור למוטיבציה ולמניעים המביאים את האדם לשינוי.
זהר (2001), טוענת שהמוטיבציה היא -"חוליה מקשרת מכרעת בין המודע ללא-מודע", החוליה הזו נוצרת בנקודת המפגש שבין ה-"אינטליגנציה השכלית" ובין ה-"אינטליגנציה הרגשית." במקום המפגש הזה, טוענת זהר, נמצאים המניעים שעונים למעשה על התהייה- "מה אנחנו רוצים לעשות בנוגע למצבים". לדעתה של זהר מניעים למעשים רבים קשורים ל-"אינטליגנציה רוחנית" באדם. ה-"אינטליגנציה הרוחנית" שולחת "אנרגיה נפשית עמוקה לערוצי ?האישיות השונים של האגו ולפעילותם הנובעת מכך" (עמ' 143). זהר טוענת ש-"רוב זרמי הפסיכולוגיה המערבית מסכימים שמניעים הם מיזוג של מודע ולא מודע". כדוגמאות תומכות לדבריה מביאה זהר את פעילויותיהם של אומנים ופוליטיקאים ואומרת: "אומן מודע באופן חלקי לסיבה בגללה הוא מוכרח לצייר תמונה מסוימת, אך אינו יודע באופן מלא מהם הכוחות העמוקים בלא-מודע שלו הדוחפים אותו ליצור חיזיון שהוא לא ראה מימיו."ו- "גם הפוליטיקאי אינו יודע לגמרי מנין נובע הלהט שבמחויבותו". לדעתה של זהר "אנחנו תמיד זרים חלקית לעצמנו, כי אנחנו תמיד יותר מהעצמי המודע" (עמ' 143).
כדי להבין את "היותר" שבנו, אנחנו נקראים להפוך את המניעים למודעים ולהשתנות, ובכך לתרום לשינוי אישי (עמ' 143).
כדי להבין את המניעים לשינוי ולהיות מודעים להם, האדם חייב ליצור קשר עם הלא-מודע שבהווייתו. הדרך הידועה לקיום הקשר עם הלא-מודע היא דרך דמיון, מטאפורות וסמלים ומוצגת בכתבים עתיקים כדרך לריפוי הסבל של האדם (מצנר,ר.1994). התפיסות-הקדומות, כגון השאמאניזם והאלכימיה, השתמשו ב- "נציגים" או ב-מרפאים כדי לפתור קושי או חולי בעזרת שיח בין שני המצבים של התודעה. המרפאים ידעו כיצד לעבור ממצב תודעה אחד לאחר, לשאוב ממנו ידע, לחזור אל התודעה ולעשות בה את השינוי הרצוי לצורכי ריפוי.
גם אבות הפסיכולוגיה ניסו להבין את השיח בין המודע אל הלא-מודע בעזרת המטאפורות שנתנו למקום ולתפקיד שיש לתודעה ביחסיה אל הגוף. פרויד (1950), ראה בלא-מודע עומקים מסוכנים של הבלתי ידוע והשווה אותם לאוקיינוס. הפסיכואנליזה, כך חשב פרויד, אמורה להביא את הלא מודע אל המודע וכמו לכבוש מחדש את האדמה מהים (הובא על ידי מצנר,ר.1994).
בתיאוריה של רייך (1949), גורמים מודחקים של הלא-מודע מתגלמים אל רקמות הגוף, ויוצרים כמו שריון בלתי נראה סביב האדם. רייך יצר את התרפיה הביו-אנרגטית כדי לעזור לאדם לפעול, להמיס את השריון ולגרום לו להיעלם (הובא על ידי מצנר ,ר.1994).
קארל יונג (1959), סבר שהלא-מודע האישי והקולקטיבי הם כמו השמיים בלילה, אינסוף בלתי מוכר, שמדי פעם מפלח אותו כוכב, ניצוץ קטן, היכול להפוך למקור הארה, ידיעה, ויצירה חדשה של האדם והחברה ( הובא על ידי מצנר ,ר.1994)
אחת מן התגליות החשובות שאליהן הגיע יונג הייתה ערכו ומעמדו של הסמל בחיי נפש-האדם; הוא הגיע למסקנה ש-"שפת הסמלים היא השפה הטבעית של הנפש ומכאן הקרבה ההדוקה שבין האומנות לבין הפסיכולוגיה" בנוסף הוא טען ש-"בלא הכרת מורשת התרבויות הטבועה במעמקי הלא-מודע של כל יחיד, לא ניתן להבין את עולמנו הפנימי על רבדיו השונים" (הובא על ידי נצר, ר.2003. אינטרנט).
הפסיכולוגית היונגאנית רחל נצר (2003), מספרת שחלום שחלם יונג בשנת 1909 והפירוש שנתן לחלומו היו תחילתה של הדרך והתורה החדשה שהביא יונג אל הפסיכולוגיה. יונג תאר שבחלום ראה את עצמו מסתובב בבית הבנוי מספר קומות ומפלסים. בכל מפלס של הבית לדבריו הוא נחשף למראות שונים שהיו סמלים לאירועים ולקשיים שבחייו. בעקבות ההבחנה הזו הסיק יונג שהבית בחלומו הוא הדימוי לנפש האדם. במפלסים התחתונים של הבית ראה ביטוי סמלי לרבדים השונים של הלא-מודע; הקומה התחתונה הייתה בעיניו ביטוי סמלי ל-"לא-מודע האישי"; במפלס התחתון ביותר של הבית שהופיע בחלומו כמערה פריהיסטורית ראה יונג "ביטוי סמלי לרובד ה-"קדם-אנושי" של ה- לא-מודע. מכאן פיתח יונג את המושג של ה-"לא-מודע הקולקטיבי" שלטענתו מצוי בכל אדם ובו "אצורות החוויות הכלל אנושיות (נצר,ר.2003). תפיסה זו הביאה את יונג לפתח את תורת הארכיטיפים שהפכה ברבות הימים לשפה היוצרת את התקשורת עם החלקים הלא-מודעים באדם. "הארכיטיפים הם אבני היסוד של הלא-מודע הקולקטיבי; הם מהווים תבניות יסוד של תפישה, דימוי, רגש, חשיבה, והם משותפים לאנושות כולה בכל הדורות; הם כעין אינסטינקטים נפשיים מולדים, ויש להם קיום אובייקטיבי" (נצר,ר.2003).
יונג מצא שיש ארכיטיפים רבים. לחלק מהם התייחס כמרכזיים בחוויית האדם; העצמי, האם, האב, הילד, הזקן החכם, הלידה מחדש, הטרנספורמציה, הרוח, המוות והאלוהים. יונג סבר ש-"הארכיטיפים מתגלים בסמלים, שהם השפה בה הלא-מודע מתוודע אל התודעה" (נצר,ר.2003).
ה-"לא-מודע" הוא חלק הנפש שאינו ברשות התודעה; בחלקו האישי של הלא-מודע שמורים הזיכרונות והחוויות הנשכחים והמודחקים וחלקו הגדול של הלא-מודע הוא הלא-מודע הקולקטיבי בו טמונים הארכיטיפים ודגם המיתוס של מעצבי הגורל, שהם סיפורים ארכיטיפים (נצר,ר.2003). יונג מצא קשרים נרחבים בין תוכני חלומות לבין המיתוסים של התרבויות הקדומות והגיע אל ההכרה שיש להדגיש את "חשיבות ההבנה של תהליכים בחקר הנפש". בעקבות זאת הוא פיתח תיאוריות ושיטות טיפול המתבססות על ההנחה היסודית האומרת ש-"התפתחות נפשית באדם אינה עולה מתוך ההבשלה הביולוגית בלבד ומוקדה העיקרי הוא בהתפתחות הרוחנית של האדם" (הובא על ידי נצר,ר.2003).
ההתפתחות הרוחנית של האדם היא ה-"פרי" שהבשיל מהמודעות שיש לאדם אל תהליך חייו. על פי מצנר (1998), על המודעות עצמה ועל מיקומה ביחס למציאות-האדם (בחלל ובזמן) ניתן ללמוד משתי אנאלוגיות עיקריות המתגלות מההתבוננות במטאפורות שמצא. האחת מעין חלל או שדה, והשניה כאנלוגיה של נהר, וביטוי לזרימה. במילים אחרות, מטאפורה אחת היא "טופוגרפית", והשניה, היסטורית. מצנר טוען ששתיהן מבטאות את הממדים המרכזיים בהתנסות האנושית, ואת יחסיה אל החלל והזמן. הסבר לתנועה וליחסים האלו מצא מצנר בדבריו של החוקר פולר (1975), שאמר:
?Each individual exists at the center of movable sphere of omni directional awareness, that moves, like a shadow, everywhere we move? (Cited in Metzner,R.1998 p.9).
ראלף מצנר, שהוא חוקר בן-זמנינו המקדיש את חייו לחקר תהליך הטרנספורמציה באדם ולמקומן של המטאפורות בתהליך. במשך שנים רבות אוסף מצנר עדויות מאנשים שחוו טרנספורמציה ועוקב אחרי המקורות הקדומים של התרבויות השונות במטרה להתחקות ולמצוא את המטאפורות השונות שתארו ולמעשה גם תעדו את תהליך השינוי והטרנספורמציה באדם. מצנר מאמין שלמטאפורות יש חלק נכבד בהתרחשות של תהליך השינוי, והן תורמות למעבר ולהתקדמות שעושה האדם בין השלבים השונים שבתהליך הטרנספורמציה (מצנר, ר.1988).
מצנר מצא שיש קבוצות של מטאפורות המתארות את תהליך הטרנספורמציה וכי קבוצות אלו נמצאות בתקופות היסטוריות שונות, בתרבויות שונות, והן למעשה משותפות לכלל הקהילה האנושית. הוא קיבץ את כל העדויות שמצא לעשר קבוצות מרכזיות המתארות את תהליך הטרנספורמציה באדם על מרכיביו השונים. מצנר מצא שקיימים שלושה סוגים מרכזיים של מטאפורות שנמצאות בכל אחד מעשרת הקבוצות. מצנר ייחד את הקבוצות על ידי שמצא את התימה המרכזית העוברת כחוט שזור בכל קבוצה והתמקד בתימות המרכזיות העומדות בראשן. התימות המרכזיות לדעתו של מצנר הן ההתעוררות מחלום-המציאות; הסרת הינומות- האשליה; מהשבי אל החופש; ההיטהרות באש הפנימית; מהתחלקות לשלמות; ההתפייסות עם האויב שבפנים; למות ולהיוולד מחדש ;מחושך לאור; ההתמזגות עם חיית - הפרא שבפנים; גילויי עץ-החיים; המסע אל מקום-הכוח והחזרה אל המקור (מצנר,ר.1994). למרות שכל קבוצה נוצרה מתוך תימה מסוימת, כל הקבוצות בהתייחסותן לטרנספורמציה מדברות במשותף על אסטרטגיה של "חיבור מחדש". מצנר מצא שקיימים שלושה "מפתחות" המרכיבים את האפשרות ל-"חיבור מחדש": הראשון כרוך ביכולתו של האדם להבין שהתודעה היומיומית, הרגילה, היא מפוזרת, מוגבלת ואינה מחוברת אל המהות השלימה שבו. המפתח השני באסטרטגיה מצביע על הצורך בריכוז והתמקדות לקראת ההתחברות והטרנספורמציה. המפתח השלישי עוסק בצורך של האדם לקבל את ההכוונה מתוכו, מהמהות הפנימית והעמוקה שבו, כי זה הוא המקום בו נמצא המקור היחיד של השלמות (מצנר,ר.1994). מצנר מוסיף ואומר כי ניתן להתחקות ולשחזר את המקור הבראשיתי לכל תהליך מתוך הזרע הבודד; בין אם חוקרים את חיי העצים או את חיי-אדם. לדעתו, בני-האדם משולים לעצים שעלו וצמחו מהזרע ובכל שנה הטביעו טבעת נוספת בגזע העץ. העץ הנו סמל המתעד את מסעו של האדם ואת צמיחתו בתהליך של חיים.
?If the tree of our natural human- life begins with the biological seed, fertilized in the moment of conception, the treelike process of self-transformation must also begin with a ?seed?. This seed has been variously called a spiritual seed...or the seed of God?.This seed is the initial idea, the conception or concept of transformation (p.202).
בני הזוג לרנר (1992), שהם חוקרים ומורים בתחומי המטפיזיקה טוענים שהאדם מאז ומעולם חיפש פרשנויות והסברים לתהליך הטרנספורמציה. לדבריהם, בעבר החיפוש הזה היווה בסיס לסיפורים, אגדות, ומשלים רבים שהיו מסופרים על ידי מספרי-הסיפורים האלה, כמו מורים אחרים, העבירו את השיעורים החשובים של החיים באמצעות סיפורים ואגדות. "החכמים" בתקופות הקדומות האמינו שמוחו של ילד מלא בתמונות יצירתיות שתפקידן בהתפתחותו לחיים הוא:
??(To) probe the soul ,unveil the power of light and dark, and unleash the impulse to
understand desire, love, and conflict? (p. xxii).
כך נולדו אלאדין, סינבד המלח, היפיפייה והחיה, הברווזון המכוער,לכלוכית, היפיפייה- הנרדמת, הקוסם מארץ עוץ, כיפה אדומה, ועוד הרבה ספורים ואגדות שתארו את האפשרות הקסומה להגיע אל השינוי הרצוי. הורים סיפרו לילדיהם על הנער החלש שהפך לגיבור אמיץ, על הברווזון המכוער שהפך לברבור יפיפה ועל לכלוכית שחזרה להיות נסיכה, מתוך הסיפורים הועברו לילדים הידיעות בדבר האפשרות לשינוי ומתוך כך הם גדלו להבין את המשמעות והתקווה שיש בטרנספורמציה לתהליך של חיים. לרנר ולרנר תארו את התהליך כך:
??Whether joyful or sorrowful, a new acceptance of life and initiation are inevitable.
As individuals journey into their wounded past, they ultimately find their way into the
light?(Lerner, et al. 1992. p.xxxiii).
חוקרים כמו יונג, קמפבל, וויניקוט ואחרים חקרו את תהליך החיפוש שהאדם יוצא אליו תוך השיח בין המודע ללא-מודע. מדברי החוקרים מסתבר שכדי לחיות היום את החיים בצורה אותנטית ושלימה על האדם לשנות מה-"זרע" את ההסתכלות על חייו. בבואו לחפש הדרכה ותקשורת עם ישותו השלימה הוא נקרא להפנות את מבטו פנימה אל "מרכזו האישי". משם, לדברי החוקרים, תגיע הידיעה והוא ימצא את הפתרונות למצוקות-חייו. הצורך בשינוי חיים נראה דחוף יותר בעת האחרונה כתוצאה מהרגשת האי וודאות שמלווה ולעיתים שולטת בחייו של האדם המודרני (זהר,ד. 2001). הוסבאום (1994) תאר את הרגשת האי וודאות ואמר: " מחטי המצפנים איבדו את הצפון, מפות איבדו כל תועלת." הוא מסביר שאי הוודאות גוררת אותנו להכיר בכך שיש משהו "חסר גבולות ובלתי סופי בהיקפו, משהו מעבר לנגלה משהו שבתוכו ריקוד השינוי וחוסר הקביעות יכול להתרחש" (הובא על ידי זהר,ד.2001.עמוד 202).
זהר (2001), מסבירה שחלק נכבד מהיכולת שלנו לגלות ולשהות ב-"חוסר קביעות" כרוך ביכולתנו לתת ל-"מצפן הפנימי" שלנו להוביל להנחות ולשמור עלינו בדרכינו לגילויה של האמת הפנימית החבויה בנשמתנו. כאשר אנחנו נותנים למצפן הפנימי להוביל אנחנו מתחילים לברר את הגבולות שיש ל-"עצמי שלי", אנחנו שואלים "איפה סף-התהום שלי? היכן הנקודה ברצף הפעילויות האישיות שלי שבה עלי להגמיש את עצמי שבה, אני ניצב מול אתגר?" תרבותנו האטומה מבחינה רוחנית כמעט לעולם אינה מאלצת אותנו לפגוש את הגבול האישי, אלא עוטפת אותנו בהסחות-דעת מן המוכן ובדרכי פעולה קלות" (עמוד 286). חשיבות העמידה מול אתגרים היא בכך שהעמידה הזו מציבה אותנו ומראה לנו את מיקומם של הגבולות לעצמנו; ובכך גם את נקודות הצמיחה והשינוי למהותנו וחיינו (זהר,ד.2001).
משתמע מדברי החוקרים שהשימוש במטאפורות וסמלים עוקף לעיתים את הצורך להגיע פיזית אל הגבולות הפיזיים של עצמנו. מאחר והמציאות אינה מראה לנו את מיקומם של הגבולות בתכיפות, השימוש במטאפורות וסמלים בגישות הריפוי השונות יוצר את האפשרות לחוות את המפגש עם הגבולות באמצעות הדמיון, וכמשתמע מדברי החוקרים, זהו תנאי לצמיחתו של האדם.
גם החגים, הטכסים, והחגיגיות שבתרבויות ובדתות השונות מהווים אפשרות נוספת לחזור לחוויות ה-"זרע" ולפגוש את הגבולות לעצמם. לדוגמא, זיף (1996), טוען שניתן לעבור "מסע פסיכו-רוחני" באמצעות השנה היהודית. לדבריו, המחזוריות שיש בחגי ישראל כמו גם בחגי הדתות האחרות, וההתקשרות דרך הדת אל החוקיות שבטבע יוצרים "מראות" לתבנית של חיים העוטפת בתוכה את המסע השלם של האדם אל עצמו ואל האלוהי.
זיף מביא כדוגמא לדבריו את סיפור יציאת מצרים וחג הפסח. הוא מסביר שבנהגי החג קיימת מסכת מגוונת של סמלים, מראות ומטאפורות העוזרים לאדם להבין את הטרנספורמציה בחייו מתוך הסתכלות על הרעיונות והערכים המצויים בבסיס החג.
גם יוגב (2001), טוען שהחגים השונים נוסדו כדי לחבר את האדם להווייתו השלימה ולהראות לו את הגבולות הרחבים של קיומה. יוגב רואה ביציאת מצריים "יציאה מודעת מן המקום הצר למודעות גדולה יותר מודעות ליכולת הבחירה החופשית". לטענתו, לא ניתן להגיע אל היציאה מהמקום הצר ללא המעבר בחרבה של ים-סוף. יוגב מסביר שים-סוף הוא הסמל של הפחדים והספקות הכי גדולים שבנו, הוא טוען שאנחנו נקראים לחצות את האשליה שאנחנו במקום צר, ושיש לנו מגבלות, ולהיכנס אל המים, לשחות, ולעבור לגדה שמנגד שמסמלת את החיים החדשים שנולדו בעקבות הכוח הפנימי שיש בתוכנו ולעבור את "ים-הפחדים". עצם המעבר הזה , טוען יוגב, משנה את הצופן שבתוכנו ובכך מרחיב את גבולותינו ומעניק לנו את החירות והבחירה החופשית לחיינו.
רבים הם הסמלים והמטאפורות שניתנו לתהליך הטרנספורמציה במהלך ההיסטוריה האנושית, כל "מערכות הקיום" הידועות לאדם שמשו כבסיס למיתוסים ולדימויים שנתנו לתהליך ולהולכים בו. כוכבים וגורמי השמיים, צורות צבירה של חומרים בטבע, מערכת הכיוונים ויחסי הגומלין בין האדם לחלל, ממלכות החי והצומח, האנרגיות של החום והקור, הנחש המשיל את עורו כדי "להיוולד מחדש" וגם עוף החול שמתרומם מן העפר לחיים חדשים, כולם הם סמלים היכולים להפוך למשמעותיים לאדם בתהליך של שינוי. לאדם עצמו נשארת המשימה למצוא את אותן תופעות או מראות שמהן יוכל לשאוב מטאפורות וסמלים שיהדהדו בהתאמה עם עולמו ויוכלו לשמש לו כהדרכה לדרך. מצנר
(1996), מביא כדוגמא את ברכת הדרך שברך הזקן החכם של שבט הנבהאו את נכדו לפני צאתו אל
המסע. אומר הזקן לנכדו:
?Guided by these things, you shall find protection,
In all places as you live on, my grandchild,
All is beautiful behind me
All is beautiful before me
All is beautiful below me
All is beautiful above me
All is beautiful all around me.
For I have been found and everything is beautiful? (Cited in Metzner,R. 1986.
זהר (2001), טוענת שהמוטיבציה היא -"חוליה מקשרת מכרעת בין המודע ללא-מודע", החוליה הזו נוצרת בנקודת המפגש שבין ה-"אינטליגנציה השכלית" ובין ה-"אינטליגנציה הרגשית." במקום המפגש הזה, טוענת זהר, נמצאים המניעים שעונים למעשה על התהייה- "מה אנחנו רוצים לעשות בנוגע למצבים". לדעתה של זהר מניעים למעשים רבים קשורים ל-"אינטליגנציה רוחנית" באדם. ה-"אינטליגנציה הרוחנית" שולחת "אנרגיה נפשית עמוקה לערוצי ?האישיות השונים של האגו ולפעילותם הנובעת מכך" (עמ' 143). זהר טוענת ש-"רוב זרמי הפסיכולוגיה המערבית מסכימים שמניעים הם מיזוג של מודע ולא מודע". כדוגמאות תומכות לדבריה מביאה זהר את פעילויותיהם של אומנים ופוליטיקאים ואומרת: "אומן מודע באופן חלקי לסיבה בגללה הוא מוכרח לצייר תמונה מסוימת, אך אינו יודע באופן מלא מהם הכוחות העמוקים בלא-מודע שלו הדוחפים אותו ליצור חיזיון שהוא לא ראה מימיו."ו- "גם הפוליטיקאי אינו יודע לגמרי מנין נובע הלהט שבמחויבותו". לדעתה של זהר "אנחנו תמיד זרים חלקית לעצמנו, כי אנחנו תמיד יותר מהעצמי המודע" (עמ' 143).
כדי להבין את "היותר" שבנו, אנחנו נקראים להפוך את המניעים למודעים ולהשתנות, ובכך לתרום לשינוי אישי (עמ' 143).
כדי להבין את המניעים לשינוי ולהיות מודעים להם, האדם חייב ליצור קשר עם הלא-מודע שבהווייתו. הדרך הידועה לקיום הקשר עם הלא-מודע היא דרך דמיון, מטאפורות וסמלים ומוצגת בכתבים עתיקים כדרך לריפוי הסבל של האדם (מצנר,ר.1994). התפיסות-הקדומות, כגון השאמאניזם והאלכימיה, השתמשו ב- "נציגים" או ב-מרפאים כדי לפתור קושי או חולי בעזרת שיח בין שני המצבים של התודעה. המרפאים ידעו כיצד לעבור ממצב תודעה אחד לאחר, לשאוב ממנו ידע, לחזור אל התודעה ולעשות בה את השינוי הרצוי לצורכי ריפוי.
גם אבות הפסיכולוגיה ניסו להבין את השיח בין המודע אל הלא-מודע בעזרת המטאפורות שנתנו למקום ולתפקיד שיש לתודעה ביחסיה אל הגוף. פרויד (1950), ראה בלא-מודע עומקים מסוכנים של הבלתי ידוע והשווה אותם לאוקיינוס. הפסיכואנליזה, כך חשב פרויד, אמורה להביא את הלא מודע אל המודע וכמו לכבוש מחדש את האדמה מהים (הובא על ידי מצנר,ר.1994).
בתיאוריה של רייך (1949), גורמים מודחקים של הלא-מודע מתגלמים אל רקמות הגוף, ויוצרים כמו שריון בלתי נראה סביב האדם. רייך יצר את התרפיה הביו-אנרגטית כדי לעזור לאדם לפעול, להמיס את השריון ולגרום לו להיעלם (הובא על ידי מצנר ,ר.1994).
קארל יונג (1959), סבר שהלא-מודע האישי והקולקטיבי הם כמו השמיים בלילה, אינסוף בלתי מוכר, שמדי פעם מפלח אותו כוכב, ניצוץ קטן, היכול להפוך למקור הארה, ידיעה, ויצירה חדשה של האדם והחברה ( הובא על ידי מצנר ,ר.1994)
אחת מן התגליות החשובות שאליהן הגיע יונג הייתה ערכו ומעמדו של הסמל בחיי נפש-האדם; הוא הגיע למסקנה ש-"שפת הסמלים היא השפה הטבעית של הנפש ומכאן הקרבה ההדוקה שבין האומנות לבין הפסיכולוגיה" בנוסף הוא טען ש-"בלא הכרת מורשת התרבויות הטבועה במעמקי הלא-מודע של כל יחיד, לא ניתן להבין את עולמנו הפנימי על רבדיו השונים" (הובא על ידי נצר, ר.2003. אינטרנט).
הפסיכולוגית היונגאנית רחל נצר (2003), מספרת שחלום שחלם יונג בשנת 1909 והפירוש שנתן לחלומו היו תחילתה של הדרך והתורה החדשה שהביא יונג אל הפסיכולוגיה. יונג תאר שבחלום ראה את עצמו מסתובב בבית הבנוי מספר קומות ומפלסים. בכל מפלס של הבית לדבריו הוא נחשף למראות שונים שהיו סמלים לאירועים ולקשיים שבחייו. בעקבות ההבחנה הזו הסיק יונג שהבית בחלומו הוא הדימוי לנפש האדם. במפלסים התחתונים של הבית ראה ביטוי סמלי לרבדים השונים של הלא-מודע; הקומה התחתונה הייתה בעיניו ביטוי סמלי ל-"לא-מודע האישי"; במפלס התחתון ביותר של הבית שהופיע בחלומו כמערה פריהיסטורית ראה יונג "ביטוי סמלי לרובד ה-"קדם-אנושי" של ה- לא-מודע. מכאן פיתח יונג את המושג של ה-"לא-מודע הקולקטיבי" שלטענתו מצוי בכל אדם ובו "אצורות החוויות הכלל אנושיות (נצר,ר.2003). תפיסה זו הביאה את יונג לפתח את תורת הארכיטיפים שהפכה ברבות הימים לשפה היוצרת את התקשורת עם החלקים הלא-מודעים באדם. "הארכיטיפים הם אבני היסוד של הלא-מודע הקולקטיבי; הם מהווים תבניות יסוד של תפישה, דימוי, רגש, חשיבה, והם משותפים לאנושות כולה בכל הדורות; הם כעין אינסטינקטים נפשיים מולדים, ויש להם קיום אובייקטיבי" (נצר,ר.2003).
יונג מצא שיש ארכיטיפים רבים. לחלק מהם התייחס כמרכזיים בחוויית האדם; העצמי, האם, האב, הילד, הזקן החכם, הלידה מחדש, הטרנספורמציה, הרוח, המוות והאלוהים. יונג סבר ש-"הארכיטיפים מתגלים בסמלים, שהם השפה בה הלא-מודע מתוודע אל התודעה" (נצר,ר.2003).
ה-"לא-מודע" הוא חלק הנפש שאינו ברשות התודעה; בחלקו האישי של הלא-מודע שמורים הזיכרונות והחוויות הנשכחים והמודחקים וחלקו הגדול של הלא-מודע הוא הלא-מודע הקולקטיבי בו טמונים הארכיטיפים ודגם המיתוס של מעצבי הגורל, שהם סיפורים ארכיטיפים (נצר,ר.2003). יונג מצא קשרים נרחבים בין תוכני חלומות לבין המיתוסים של התרבויות הקדומות והגיע אל ההכרה שיש להדגיש את "חשיבות ההבנה של תהליכים בחקר הנפש". בעקבות זאת הוא פיתח תיאוריות ושיטות טיפול המתבססות על ההנחה היסודית האומרת ש-"התפתחות נפשית באדם אינה עולה מתוך ההבשלה הביולוגית בלבד ומוקדה העיקרי הוא בהתפתחות הרוחנית של האדם" (הובא על ידי נצר,ר.2003).
ההתפתחות הרוחנית של האדם היא ה-"פרי" שהבשיל מהמודעות שיש לאדם אל תהליך חייו. על פי מצנר (1998), על המודעות עצמה ועל מיקומה ביחס למציאות-האדם (בחלל ובזמן) ניתן ללמוד משתי אנאלוגיות עיקריות המתגלות מההתבוננות במטאפורות שמצא. האחת מעין חלל או שדה, והשניה כאנלוגיה של נהר, וביטוי לזרימה. במילים אחרות, מטאפורה אחת היא "טופוגרפית", והשניה, היסטורית. מצנר טוען ששתיהן מבטאות את הממדים המרכזיים בהתנסות האנושית, ואת יחסיה אל החלל והזמן. הסבר לתנועה וליחסים האלו מצא מצנר בדבריו של החוקר פולר (1975), שאמר:
?Each individual exists at the center of movable sphere of omni directional awareness, that moves, like a shadow, everywhere we move? (Cited in Metzner,R.1998 p.9).
ראלף מצנר, שהוא חוקר בן-זמנינו המקדיש את חייו לחקר תהליך הטרנספורמציה באדם ולמקומן של המטאפורות בתהליך. במשך שנים רבות אוסף מצנר עדויות מאנשים שחוו טרנספורמציה ועוקב אחרי המקורות הקדומים של התרבויות השונות במטרה להתחקות ולמצוא את המטאפורות השונות שתארו ולמעשה גם תעדו את תהליך השינוי והטרנספורמציה באדם. מצנר מאמין שלמטאפורות יש חלק נכבד בהתרחשות של תהליך השינוי, והן תורמות למעבר ולהתקדמות שעושה האדם בין השלבים השונים שבתהליך הטרנספורמציה (מצנר, ר.1988).
מצנר מצא שיש קבוצות של מטאפורות המתארות את תהליך הטרנספורמציה וכי קבוצות אלו נמצאות בתקופות היסטוריות שונות, בתרבויות שונות, והן למעשה משותפות לכלל הקהילה האנושית. הוא קיבץ את כל העדויות שמצא לעשר קבוצות מרכזיות המתארות את תהליך הטרנספורמציה באדם על מרכיביו השונים. מצנר מצא שקיימים שלושה סוגים מרכזיים של מטאפורות שנמצאות בכל אחד מעשרת הקבוצות. מצנר ייחד את הקבוצות על ידי שמצא את התימה המרכזית העוברת כחוט שזור בכל קבוצה והתמקד בתימות המרכזיות העומדות בראשן. התימות המרכזיות לדעתו של מצנר הן ההתעוררות מחלום-המציאות; הסרת הינומות- האשליה; מהשבי אל החופש; ההיטהרות באש הפנימית; מהתחלקות לשלמות; ההתפייסות עם האויב שבפנים; למות ולהיוולד מחדש ;מחושך לאור; ההתמזגות עם חיית - הפרא שבפנים; גילויי עץ-החיים; המסע אל מקום-הכוח והחזרה אל המקור (מצנר,ר.1994). למרות שכל קבוצה נוצרה מתוך תימה מסוימת, כל הקבוצות בהתייחסותן לטרנספורמציה מדברות במשותף על אסטרטגיה של "חיבור מחדש". מצנר מצא שקיימים שלושה "מפתחות" המרכיבים את האפשרות ל-"חיבור מחדש": הראשון כרוך ביכולתו של האדם להבין שהתודעה היומיומית, הרגילה, היא מפוזרת, מוגבלת ואינה מחוברת אל המהות השלימה שבו. המפתח השני באסטרטגיה מצביע על הצורך בריכוז והתמקדות לקראת ההתחברות והטרנספורמציה. המפתח השלישי עוסק בצורך של האדם לקבל את ההכוונה מתוכו, מהמהות הפנימית והעמוקה שבו, כי זה הוא המקום בו נמצא המקור היחיד של השלמות (מצנר,ר.1994). מצנר מוסיף ואומר כי ניתן להתחקות ולשחזר את המקור הבראשיתי לכל תהליך מתוך הזרע הבודד; בין אם חוקרים את חיי העצים או את חיי-אדם. לדעתו, בני-האדם משולים לעצים שעלו וצמחו מהזרע ובכל שנה הטביעו טבעת נוספת בגזע העץ. העץ הנו סמל המתעד את מסעו של האדם ואת צמיחתו בתהליך של חיים.
?If the tree of our natural human- life begins with the biological seed, fertilized in the moment of conception, the treelike process of self-transformation must also begin with a ?seed?. This seed has been variously called a spiritual seed...or the seed of God?.This seed is the initial idea, the conception or concept of transformation (p.202).
בני הזוג לרנר (1992), שהם חוקרים ומורים בתחומי המטפיזיקה טוענים שהאדם מאז ומעולם חיפש פרשנויות והסברים לתהליך הטרנספורמציה. לדבריהם, בעבר החיפוש הזה היווה בסיס לסיפורים, אגדות, ומשלים רבים שהיו מסופרים על ידי מספרי-הסיפורים האלה, כמו מורים אחרים, העבירו את השיעורים החשובים של החיים באמצעות סיפורים ואגדות. "החכמים" בתקופות הקדומות האמינו שמוחו של ילד מלא בתמונות יצירתיות שתפקידן בהתפתחותו לחיים הוא:
??(To) probe the soul ,unveil the power of light and dark, and unleash the impulse to
understand desire, love, and conflict? (p. xxii).
כך נולדו אלאדין, סינבד המלח, היפיפייה והחיה, הברווזון המכוער,לכלוכית, היפיפייה- הנרדמת, הקוסם מארץ עוץ, כיפה אדומה, ועוד הרבה ספורים ואגדות שתארו את האפשרות הקסומה להגיע אל השינוי הרצוי. הורים סיפרו לילדיהם על הנער החלש שהפך לגיבור אמיץ, על הברווזון המכוער שהפך לברבור יפיפה ועל לכלוכית שחזרה להיות נסיכה, מתוך הסיפורים הועברו לילדים הידיעות בדבר האפשרות לשינוי ומתוך כך הם גדלו להבין את המשמעות והתקווה שיש בטרנספורמציה לתהליך של חיים. לרנר ולרנר תארו את התהליך כך:
??Whether joyful or sorrowful, a new acceptance of life and initiation are inevitable.
As individuals journey into their wounded past, they ultimately find their way into the
light?(Lerner, et al. 1992. p.xxxiii).
חוקרים כמו יונג, קמפבל, וויניקוט ואחרים חקרו את תהליך החיפוש שהאדם יוצא אליו תוך השיח בין המודע ללא-מודע. מדברי החוקרים מסתבר שכדי לחיות היום את החיים בצורה אותנטית ושלימה על האדם לשנות מה-"זרע" את ההסתכלות על חייו. בבואו לחפש הדרכה ותקשורת עם ישותו השלימה הוא נקרא להפנות את מבטו פנימה אל "מרכזו האישי". משם, לדברי החוקרים, תגיע הידיעה והוא ימצא את הפתרונות למצוקות-חייו. הצורך בשינוי חיים נראה דחוף יותר בעת האחרונה כתוצאה מהרגשת האי וודאות שמלווה ולעיתים שולטת בחייו של האדם המודרני (זהר,ד. 2001). הוסבאום (1994) תאר את הרגשת האי וודאות ואמר: " מחטי המצפנים איבדו את הצפון, מפות איבדו כל תועלת." הוא מסביר שאי הוודאות גוררת אותנו להכיר בכך שיש משהו "חסר גבולות ובלתי סופי בהיקפו, משהו מעבר לנגלה משהו שבתוכו ריקוד השינוי וחוסר הקביעות יכול להתרחש" (הובא על ידי זהר,ד.2001.עמוד 202).
זהר (2001), מסבירה שחלק נכבד מהיכולת שלנו לגלות ולשהות ב-"חוסר קביעות" כרוך ביכולתנו לתת ל-"מצפן הפנימי" שלנו להוביל להנחות ולשמור עלינו בדרכינו לגילויה של האמת הפנימית החבויה בנשמתנו. כאשר אנחנו נותנים למצפן הפנימי להוביל אנחנו מתחילים לברר את הגבולות שיש ל-"עצמי שלי", אנחנו שואלים "איפה סף-התהום שלי? היכן הנקודה ברצף הפעילויות האישיות שלי שבה עלי להגמיש את עצמי שבה, אני ניצב מול אתגר?" תרבותנו האטומה מבחינה רוחנית כמעט לעולם אינה מאלצת אותנו לפגוש את הגבול האישי, אלא עוטפת אותנו בהסחות-דעת מן המוכן ובדרכי פעולה קלות" (עמוד 286). חשיבות העמידה מול אתגרים היא בכך שהעמידה הזו מציבה אותנו ומראה לנו את מיקומם של הגבולות לעצמנו; ובכך גם את נקודות הצמיחה והשינוי למהותנו וחיינו (זהר,ד.2001).
משתמע מדברי החוקרים שהשימוש במטאפורות וסמלים עוקף לעיתים את הצורך להגיע פיזית אל הגבולות הפיזיים של עצמנו. מאחר והמציאות אינה מראה לנו את מיקומם של הגבולות בתכיפות, השימוש במטאפורות וסמלים בגישות הריפוי השונות יוצר את האפשרות לחוות את המפגש עם הגבולות באמצעות הדמיון, וכמשתמע מדברי החוקרים, זהו תנאי לצמיחתו של האדם.
גם החגים, הטכסים, והחגיגיות שבתרבויות ובדתות השונות מהווים אפשרות נוספת לחזור לחוויות ה-"זרע" ולפגוש את הגבולות לעצמם. לדוגמא, זיף (1996), טוען שניתן לעבור "מסע פסיכו-רוחני" באמצעות השנה היהודית. לדבריו, המחזוריות שיש בחגי ישראל כמו גם בחגי הדתות האחרות, וההתקשרות דרך הדת אל החוקיות שבטבע יוצרים "מראות" לתבנית של חיים העוטפת בתוכה את המסע השלם של האדם אל עצמו ואל האלוהי.
זיף מביא כדוגמא לדבריו את סיפור יציאת מצרים וחג הפסח. הוא מסביר שבנהגי החג קיימת מסכת מגוונת של סמלים, מראות ומטאפורות העוזרים לאדם להבין את הטרנספורמציה בחייו מתוך הסתכלות על הרעיונות והערכים המצויים בבסיס החג.
גם יוגב (2001), טוען שהחגים השונים נוסדו כדי לחבר את האדם להווייתו השלימה ולהראות לו את הגבולות הרחבים של קיומה. יוגב רואה ביציאת מצריים "יציאה מודעת מן המקום הצר למודעות גדולה יותר מודעות ליכולת הבחירה החופשית". לטענתו, לא ניתן להגיע אל היציאה מהמקום הצר ללא המעבר בחרבה של ים-סוף. יוגב מסביר שים-סוף הוא הסמל של הפחדים והספקות הכי גדולים שבנו, הוא טוען שאנחנו נקראים לחצות את האשליה שאנחנו במקום צר, ושיש לנו מגבלות, ולהיכנס אל המים, לשחות, ולעבור לגדה שמנגד שמסמלת את החיים החדשים שנולדו בעקבות הכוח הפנימי שיש בתוכנו ולעבור את "ים-הפחדים". עצם המעבר הזה , טוען יוגב, משנה את הצופן שבתוכנו ובכך מרחיב את גבולותינו ומעניק לנו את החירות והבחירה החופשית לחיינו.
רבים הם הסמלים והמטאפורות שניתנו לתהליך הטרנספורמציה במהלך ההיסטוריה האנושית, כל "מערכות הקיום" הידועות לאדם שמשו כבסיס למיתוסים ולדימויים שנתנו לתהליך ולהולכים בו. כוכבים וגורמי השמיים, צורות צבירה של חומרים בטבע, מערכת הכיוונים ויחסי הגומלין בין האדם לחלל, ממלכות החי והצומח, האנרגיות של החום והקור, הנחש המשיל את עורו כדי "להיוולד מחדש" וגם עוף החול שמתרומם מן העפר לחיים חדשים, כולם הם סמלים היכולים להפוך למשמעותיים לאדם בתהליך של שינוי. לאדם עצמו נשארת המשימה למצוא את אותן תופעות או מראות שמהן יוכל לשאוב מטאפורות וסמלים שיהדהדו בהתאמה עם עולמו ויוכלו לשמש לו כהדרכה לדרך. מצנר
(1996), מביא כדוגמא את ברכת הדרך שברך הזקן החכם של שבט הנבהאו את נכדו לפני צאתו אל
המסע. אומר הזקן לנכדו:
?Guided by these things, you shall find protection,
In all places as you live on, my grandchild,
All is beautiful behind me
All is beautiful before me
All is beautiful below me
All is beautiful above me
All is beautiful all around me.
For I have been found and everything is beautiful? (Cited in Metzner,R. 1986.
מילי שטוקפישM.A.
מייסדת המרכז להבעה הוליסטית,רעננה
מנחה פרטים וקבוצות בתהליכי שינוי וטרנספורמציה בשילוב אמנויות ההבעה.מנחה את טכניקת ה- Touch Drawing לומדת ומלמדת את תחומי ההבעה ההוליסטית בהיקשרם לריפוי ושינויי-חיים; מפתחת תוכניות לימודים ייחודיות.
מילי עובדת עם אנשים פרטיים וארגונים מקצועיים מתחומי הסיוע לפרט; התמכרויות, בריאות, חינוך, קשב והאזנה ברשת על פיתוח הבנות וכלים להתמודדות ותפקוד אופטימלי בחייהם ובעבודתם תוך העצמת הפוטנציאל האישי.
עוסקת מזה שנים בקשר שבין תהליכי יצירה לתהליכי שינוי ומשלבת אלמנטים מתחומי בריאות הגוף והנפש בעבודתה.
מייסדת המרכז להבעה הוליסטית,רעננה
מנחה פרטים וקבוצות בתהליכי שינוי וטרנספורמציה בשילוב אמנויות ההבעה.מנחה את טכניקת ה- Touch Drawing לומדת ומלמדת את תחומי ההבעה ההוליסטית בהיקשרם לריפוי ושינויי-חיים; מפתחת תוכניות לימודים ייחודיות.
מילי עובדת עם אנשים פרטיים וארגונים מקצועיים מתחומי הסיוע לפרט; התמכרויות, בריאות, חינוך, קשב והאזנה ברשת על פיתוח הבנות וכלים להתמודדות ותפקוד אופטימלי בחייהם ובעבודתם תוך העצמת הפוטנציאל האישי.
עוסקת מזה שנים בקשר שבין תהליכי יצירה לתהליכי שינוי ומשלבת אלמנטים מתחומי בריאות הגוף והנפש בעבודתה.
