צייר למופת - החלל העמוק של טד בר 

טד בר היה אחד ההפתעות המעניינות ביותר בסדנא לציור הדיוקן של ה 'עצמי', שהתקיימה במכון מופ"ת. המשתתפים הגיעו לסדנא זו כל אחד מטעמו, ומתוך הפרסום לסדנא זו, היה ברור שעניינם המיוחד הוא דווקא בציור דיוקן עצמי. כאשר ביקשתי להכיר את המשתתפים ולדעת מה הניע כל אחד מהם לרצות לקחת חלק בסדנא זו, גיליתי מניעים שונים.

היו כאלה שביקשו לרענן את הקשר שלהם לציור, היו שביקשו לנסות ולטעום משהוא אחר וחדש והיו שביקשו לבדוק דווקא את עניין הדיוקן העצמי. לאחר ששמעתי את הנימוקים האישיים, הוספתי עוד דבר אחד שלדעתי משותף לכולם – והוא הגעגוע. געגוע למשהו. במקרה הזה התחבר הגעגוע הגלוי שהיה פשוט לצייר, לגעגוע הפנימי, שקרא למפגש אחר עם ה 'עצמי' הפנימי.

כפי שאכן כתבה א' בתשובה לשאלה שהצגתי בפניהם בשאלון הפתיחה "נרשמתי מתוך סקרנות, וגם כחלק מהמגמה שמעניינת אותי לאחרונה – חשיפה של העצמי וגילוי פנימיותי שעד כה לא ממש התפניתי אל עצמי". המשורר שבחבורה כתב "מדוע בחרתי בקורס ....שמשמעותו מאידך זיל גמור..."צר עולמי",אבך תמיד יש "חופי פלא". ואילו ר' ציינה  שברצונה "להביע את עצמי ללא מורא, ליהנות מהיצירתיות, ללמוד עקרונות וכלים"

העצמי הפנימי הוא המקום האישי והלא מודע שאותו פסיכולוגים הכתירו בשמות ובמטאפורות.  כולם מסכימים שהוא עמוק, רחוק, סמוי ומנוכר. מסתתר תחת השכבות של אני מודע שאותו מגדיר ויניקוט כ' אני מזוייף',  ויונג מגדיר אותו כמאין מסכה 'פרסונה'. אותו עצמי, על אף שהוא חבוי, ונסתר טיבו לאותת ולהבהב בדרכים שונות וגם משונות. יש דברים שמעוררים אותו, כמו למשל המודעה שפורסמה בידיעון של מכון מופ"ת – ביחס לסדנא שהזמינה את משתתפיה ליצור את הדיוקן של ה 'עצמי'.

מבין המשתתפים בלט כאמור טד בר שהוסיף טעם רב ועניין לסדנה. לאט לאט, ובצניעות שאפיינה אותו גילינו שבין המשתתפים יש גם צייר אחד פעיל. זה היה בר. אמן פעיל שמציג בתערוכות בארץ ובחו"ל. ציוריו של טד עוסקים בגלקסיה , בכוכבים ובחלל העמוק. הוא מנסה לחשוף בצבע ובצורה את סודו של היקום.

טד מסביר לנו תוך שהוא מציג כמה מעבודותיו שאת רעיונותיו הוא שואב מטלסקופ החלל "האבל" שנשלח על ידי נאסא לחקר החלל העמוק. הוא מציין שככל שהוא נכנס יותר לעומקו של החלל כך מתמזערת חתימתו בשולי הציור. נראה כמו רוצה הוא לציין את אפסותו של האדם מול עצמת הבריאה, והוא כותב באתר שמציג את עבודותיו: "כשאנחנו מדברים על היקום, אנחנו מערבים גדלים וממדים שאינם במישור האנושי, המרחקים, האנרגיות, הזמן הכמעט אינסופי, הינם מעבר לתפיסות אנוש ובכל זאת היו וישנם מדענים ושוחרי מדע בהיסטוריה האנושית שלא מפסיקים לשאול את עצמם, מהו המקור לכל הבריאה העצומה הזאת?

ובתוך השאלות הגדולות האלה שטד נותן להם ביטוי ויזואלי עשיר בצבעים ובטכניקות ייחודיות שפיתח, הוא שואל גם את השאלה הסוקראטית הקטנה/ גדולה 'מי אני?, שהרי הוא הגיע לסדנת ציור דיוקן עצמי.  ובתוך כל המחקר שהוא עורך בצלילה אל החלל העמוק, בתוך שהוא שותף לשאלת "הבריאה העצומה הזאת", הוא מתפנה בסדנא הקטנה שלנו, לחקור גם את מה שאנו מגדירים כ"נזר הבריאה", והוא יוצא להרפתקה של ציור דיוקן עצמי.

על אף ניסיונו כצייר, ובניגוד לטכניקות ולנושאים שבהם הוא עוסק בסטודיו הפעיל שלו, טד מגיע אל הסדנא כשהוא זונח לשעה קלה את החלל העמוק של העולם, ומנסה לצלול אל החלל העמוק של עולמו הפנימי. אמנם במפגש זה הוא מסתכל על בבואתו שנשקפת במראה, ומשתמש בטכניקות רישום וציור שעליהם שקד קודם לכן במשך שנים רבות. אבל, כפי שטענתי גם במקומות קודמים ואחרים, הקריאה הגיעה אליו אולי מתוך הרצון לחבר בין השאלות הגדולות של החיים ושל העולם, ובין השאלות הפרטיות של האדם האחד הקטן – נקודה בחלד, שעמקי נשמתה הם כמעמקי החלל, סודיים, נסתרים ואין סופיים כפי שגם מציין זאת יונג.

בתגובה לציורי הדיוקן שצייר, וכחלק מ "ההתכתבות" עמם, שהתנהלה בסדנא, התכתבות שהחלה בשפה הויזואלית ונמשכה בשפה המילולית, כותב טד בסיום אחד המפגשים  "יצירה היא בריאת עולם מתוך עולם נסתר. היצירה היא פתח צר דרכו חודר אור. הכמיהה שלי כאמן היא להתחבר לאותו האור ולכן תהליך היצירה הוא התפתלות, זחילה, בחישה בבוץ. התלכלכות פיסית כדי לנוע דרך אותו פתח צר ולהתחבר אל חלל אוורירי ובמהותו איסופי. לעיתים חסום הפתח הזה ואז יש לפורצו בכוח".

דומה שתיאור זה דומה לתיאור לידה. לידה פיזית של העובר מרחם עמו, לידה של דבר חדש, לידה של אדם מתוך עצמו – פריצה וצמיחה. היצירה היא לידה היא בריאה. היצירה היא תהליך של עיצוב. שרש המילה עיצוב הינו  ע.צ.ב. והרי כי כן "בעצב תלדי בנים". תהליך הלידה של דבר חדש הוא תהליך שיש בו כאב, ייסורים ואפילו התפלשות בבוץ כדבריו של טד. מעצב ניתן לעצב.

יצירת העצמי, מתוך החלל האינסופי של נפש האדם, יצירה של גרעין שקיים בתוכו, שאותו צריך לילד, להצמיח, להגדיל ולהעצים.

עבודת היצירה שאותה מתאר פרופ' אדיר כהן "עבודת הבנייה באתר של הנפש" – זהו תהליך בנייה ועיצוב שמאפשר לעצמי הפנימי להגיח, כמו שגם אומר הצייר אנדרה מרשאן "אני מצייר כדי להגיח". הוא מאפשר לצייר שמצייר את עצמו, להסיר את המכסה, את המסכה ולגלות את הפנים (תוך) של הפנים (פני השטח). ציור דיוקן עצמי עבור טד בר, לפחות באותה סדנא, היה סוג של עיסוק בחלל העמוק של הנפש שאותה ניסה לחקור באמצעות פני השטח הגלויים – הפנים.

עבורו, כפי שהוא אומר, ההתפלשות בין החומרים הוא התהליך שבו הוא מרחף בחלל, על מנת גם לרדת לעומקו "חיבור צבע לצבע. צורה אל צורה וצורה אל צבע מרומם את רוחי. רק שם בתהליך היצירה מאבד הזמן מעריצותו והופך מרחב בהיר ואחיד של התהוות מתוך פעולה, של חיים מתוך בניה, של שמחה מתוך בריאה והשתנות שאינה השתנות לשם ריצוי הסביבה אלא הליך טבעי של התפתחות".

בתהליך הזה של היצירה, ההתפתחות החשיפה והגילוי, טד מוצא את עצמו כמו מבקע לעצמו דרך במעבר הצר של המאבק. הוא אינו מכתיר את עבודתו ככישלון או הצלחה ואומר "אין הצלחות וכישלונות, אין רשמים וביקורות יש רק את האני עירום וחשוף, המשתנה ומתהווה עם כל מחשבה, כל צורה וצבע על הבד". צייר למופת שמבקיע את ה 'עצמי' שלו דרך הפתח הצר של מחילת היצירה, ומפתיע בכל פעם מחדש.