זמן 

כשהייתי ילד אהבתי לשחק במשחקי מילים, אהבתי את השפה העברית. אחד המשפטים שדי סיבכו אותי היה, "אין לי זמן למהר". לא הצלחתי לפתור את הסתירה שבתוך המשפט הזה (חישבו על כך). אך מאז גדלתי וגיליתי שלפעמים כשאתה רוצה "להגיע" עליך דווקא להאט את עצמך, ועוד למדתי שכאשר איני נחפז ואיני אץ להשיג עשרה דברים בבת אחת יש לי יותר זמן לעצמי והחיים מסתדרים בקצב שלהם. אנו רגילים לחשוב ולחשב את הזמן על פי שניות, דקות, שעות, ימים, שבועות חודשים, שנים וחיים שלמים. רוב האנשים מנסים להספיק, לעשות ולדחוס את יומם. רצים בין פגישה לפגישה, בין עשייה אחת לשנייה. אין הרף ואין פסק זמן. בסופו של שבוע הכל נראה כריצה אחת מטורפת, השבוע חולף על פני הזיכרון כסרט נע.    לפני זמן לא רב פנתה אלי אישה אחת, העוסקת במקצוע ניהולי רב-תחומי בשאלה תמוהה. לדבריה ימיה עמוסים וארוכים עד בלי די. "אני נפגשת עם מספר רב של אנשים, מחליטה המון החלטות ומדברת עשרות שיחות טלפון ביום, מתחילה את יומי מוקדם בבוקר וסוגרת אותו מאוחר בלילה, כך אני מתנהלת כבר שנים רבות. לאחרונה שמתי לב, שהימים ארוכים מאוד אך השבועות קצרים, חולפים על פני ביעף, איך זה יכול להיות שהימים שלי ארוכים והשבועות קצרים?" נסו גם אתם לבחון את החיים שלכם. האם זה קורה גם לכם? האם הזמן טס לכם ואינכם מספיקים לגעת בו?  הזמן אינו דבר קבוע הוא בהחלט קשור בחוויה האישית שאנו עוברים ואין זה משנה איזה מרחק עברו מחוגי השעון. כשאני יושב על כיסא רופא השיניים, הזמן שלי זוחל – צועד במקום. דקה עוברת לי כנצח, כל שנייה נספרת, נמדדת, נעצרת על פי עוצמת הכאב ויש לי 3600 שניות שכאלה כל שעה, אך כשאני שוכב עם אישה, שעה שלמה נחווית כיחידה אחת והזמן טס לו במהירות. כלומר, הזמן שלנו יחסי לחוויה.    ברשותכם אגע בפן נוסף של הזמן. לדעתי, רוב האנשים אשר תמיד ממהרים, אלה שהזמן בוער להם, העסוקים ללא רגע פנאי, אינם עושים זאת מפאת חוסר זמן, אלא מסיבות פסיכולוגיות שלא פה המקום לפרטן. לרוב, אנשים אלה מספיקים פחות מאחרים, אשר לוקחים את הזמן אחרת ובסופו של תהליך גם תוצאות פעולותיהם טובות פחות. אז הבה ניקח את הזמן שלנו אחרת, נבלה יותר זמן עם עצמנו ולא נמכור אותו לאחרים גם בעבור בצע רב. הזמן הוא המשאב היחיד שאין לנו אפשרות להרוויח או לקבל אותו בחזרה. הבינו, מה שאוזל לנו הוא לא הכסף, אלא הזמן. 

 

בני האדם מכלים את בריאותם ושורפים את זמנם בעבור כסף. לכשישיגו, אולי, את הכסף, שעמלו למענו, יבזבזו אותו כדי להחזיר בחזרה את הזמן שאבד להם ואת בריאותם. מכאן שזמנם עלי האדמה התקצר ונמצא שיצא שכרם בהפסדם

 

פעם הייתי לחוץ מפאת חוסר זמן, הייתי במרדף תמידי אחריו. חשבתי שככה זה אצל מי שעסוק וחי חיים דינאמיים, היו ימים שאפילו התגאיתי בכך שאני עסוק. אבל למדתי שזו הונאה עצמית שאינה קשורה באמת בחוסר זמן. אתן לכם דוגמה,  הבנק שלי שוכן ליד כביש ראשי. זכור לי, שהייתי משאיר את מכוניתי בחוץ (במקום אסור לחניה) וקופץ ל"שנייה" לסידורי כספים. הראש שלי היה מסתחרר מהלחץ שאולי יגררו את מכוניתי. התור לפני הפקידה היה מעצבן כי הוא לא זז, הפקידה הייתה איטית, כי מכוניתי הייתה בחוץ ואני נאכלתי מבפנים. יום אחד החלטתי לא עוד... לא פועל יותר כך, לוקח את הזמן שלי אחרת, לא קופץ לרגע לסידורים, אלא עושה דברים בנחת ללא מהירות ובהילות: מחנה את מכוניתי במקום חניה מסודר ומוריד את הלחץ. הפלא ופלא, עולמי ממשיך להסתדר, אני לחוץ פחות והזמן זורם לו כפי שאני רוצה.

 

מה שיהרוג אתכם הוא לא חוסר הזמן, אלא תחושת קוצר הזמן

 

רוצים שהזמן ילך אחרת התנהגו עמו אחרת.

·        זירקו את השעונים שלכם

·        צאו שעה לפני הזמן

·        קחו עימכם ספר קריאה לכל מקום, שבו עלול להיווצר תור

·        ברכו כל רגע שבו אתם נאלצים להמתין ללא פעילות ופעלתנות

·        חפשו את הרווחים הנפשיים בשעות שאתם ממתינים

·        אמצו את הפתגם "כל עכבה לטובה"

 

זמן אינדיאני

פעם במערב הפרוע של ארצות הברית הניחו מסילות רכבת לאורך ולרוחב היבשת. דרכים רבות עברו דרך שטחים של האינדיאנים ולכן נאלצו לשכנע אותם שהדבר לטובתם. פעם אחת הגיע מנהל נכבד של חברת הרכבות אל צ'יף אינדיאני, שהיה אחד המתנגדים הבולטים ביותר למעבר רכבת באדמתו, כדי לשכנעו שיסכים לאפשר לבנות את מסילת הרכבת דרך אדמות השבט. להלן השיחה שהתפתחה ביניהם:

"למה אני צריך את סוס הברזל"? שאל האינדיאני

המנהל: "הגד לי ידידי ראש השבט, כמה ימים אתה רוכב ממקום השבט שלך עד לרכס ההרים הרחוקים"?

"שלושה ימים" השיב האינדיאני בגאווה.

"בעזרת סוס הברזל שלנו, תוכל לעשות זאת ביום אחד", אמר המנהל וחשב שהביא את הטיעון המנצח בפני ראש השבט.

הביט בו האינדיאני, פער את פיו בתדהמה ואמר: "ומה אעשה ביומיים הנותרים?"