'קיים רק מסע אחד: פנימה, אל תוך עצמך' (רילקה) 

בובר אמר ש"לא יהא האדם רואה את עצמו כדרך שהוא רואה את עולמו מבחוץ. אלא אדרבא, יהא רואה את עולמו כדרך שהוא רואה את עצמו מבפנים".

השילוב שאני מציעה על מנת להימצא בסוג כזה של מסע, מונח ומקופל במושג הידוע שכבר נגעתי בו גם במאמרי הקודמים – ציור דיוקן עצמי מול מראה. היינו, מפגש של פנים מול פנים, כמו גם של פנים מול פנים (תוך), כאשר השיח שמתנהל במפגש זה הוא בשפת האמנות על חומריה, כליה ואופני ביטוייה.

כאשר אני מציעה לאנשים לעבור את המסע הזה באמצעות ציור דיוקן עצמי, עולות שאלות, תהיות, ספקות ורצון להבין עוד ויותר. במאמרי הבאים, אנסה בכל פעם להשיב על כמה מהשאלות שנשאלתי, ולהציג זוויות שונות של העיסוק בציור דיוקן עצמי כסוג של מסע פנימה אל תוך עצמך.

כאשר אני מדברת על סוג כזה של סדנא/טיפול/מפגש - יהיו כאלה שמיד יירתעו, יחששו, וייבהלו ויאמרו ש "אינם יודעים לצייר" ש"אין להם שום כישרון בידיים" ש"מה להם ולציור". או לחילופין לשם מה הם צריכים את זה, ולמה דווקא בדרך הזאת. מכאן עלו השאלות:

למי מיועדת סדנא, או מפגש כזה? מדוע? ולשם מה?

מאחר ואני קושרת את העיסוק באמנות בכלל ואת העיסוק בציור דיוקן עצמי בפרט, בתהליכים נפשיים (ראה מאמריי הקודמים) הרי שדבר ראשון ניתן לומר שסדנא כזאת מתאימה לסקרנים ולמתעניינים בהתפתחות הנפשית, האישית שלהם עצמם. אותם אלה שהמילה 'חיפוש אחר העצמי' אינה מרתיעה אותם ואשר מבינים שאינם יכולים לוותר או להתעלם מההוראה הסוקראטית העתיקה והנצחית שאומרת לאדם 'דע את עצמך'. כפי שגם פרנקל ציין, השאיפה לחיים בעלי משמעות.  

סדנא זו גם מתאימה לאנשים שבנוסף לסקרנות לגבי נפשם פנימה הם גם פתוחים ומעוניינים לעשות זאת בדרך ייחודית. מעוניינים להתנסות בכלי חוויתי שיהפוך את המסע לחוויה מעצימה. אנשים אלה אכן יכולים להיות בכל הגילים, אך געגוע מיוחד מצאתי אצל אנשים שהגיעו לשלב של מחצית חייהם. אלה כבר רשמו לזכותם הישגים רבים; משפחתיים, מקצועיים, חברתיים וכלכליים, ובכל זאת חיים בתחושה שחסר להם תוכן, משמעות, אתגר ואיזה סוג של עושר פנימי שממנו הם התרחקו ברבות השנים. אלה אנשים שלמעשה השיגו הכול במרוץ החיים ושכחו את עצמם בדרך. בשולי הדרכים. בניגוד לדבריו של רילקה, אלה היו עסוקים במסע 'החוצה' ועתה הם מבקשים לחזור "הביתה" אל בית הנפש שלהם, כפי שמתאר זאת מטרי.

יונג מספר שכאשר הוא נפרד מפרויד, הוא הבין שקהל היעד שבו פרויד מתעניין היו אנשים שלא הצליחו לתפקד. מבחינת פרויד היכולת לתפקד תלויה בשתי מילים 'אהבה ועבודה'. אדם שהתפתח גניטאלית, הקים משפחה ויכול לכלכל את עצמו, נחשב לאדם מתפקד ובריא. יונג סבר שיש עוד קבוצה של אנשים שזקוקים לעזרה. אלה לא אנשים חולים, אך ניכרת בהם מצוקה. יונג גילה קבוצה של אנשים שנחשבו מצליחים ומוצלחים. הצליחו משפחתית, מקצועית וכלכלית, נחשבו לאינטליגנטים מאד ובכל זאת העידו על עצמם שהם חיים בתחושת ניכור, חוסר משמעות, חוסר עניין ומצב נפשי מתוח, ירוד ודכאני. זו הייתה קבוצת המטופלים של יונג שאיתם הוא יצא למסע של חיפוש העצמי, גילוי עצמי, הרחבת העצמי, ובעיקר גיבושו ומימושו. מדובר כאן במימוש. על פי יונג זה למעשה תפקידו העיקרי של האדם, במחצית השנייה של חייו, משסיים לממש וליישם את תפקידיו החיצוניים. לאמור, בחלק הראשון של חייו הוא פעל עם כישרונותיו וכישוריו ממנו החוצה, עתה עליו לאסוף את עצמו בחזרה פנימה, לשוב אל הקול הפנימי שנזנח.

מכאן, שסדנא מסוג זה, שהמאפיין אותה הוא השימוש בשפת האמנות תוך מפגש ממשי, מוחשי עם  ה 'עצמי' (שנשקף תחילה במראה), היא אחת הדרכים (ובעיני המומלצת) להימצא במסע מעצים זה, מסע אל העצמי, ולא בכדי המילה עצמי מורכבת מאותם אותיות של המילה מעצים – וזהו הרי עצם העניין... וכבר ציינתי במקומות אחרים, זו האפשרות של האדם להיות מגרעין לעץ – לגדול, להתרחב, להעמיק שורשים ולהרחיב ענפים ולהגביהה.

אם כן, סדנא זו מיועדת לאנשים שהבינו שהגיע הזמן לצאת למסע הזה, מסע שביכולתו לתרום לרווחה נפשית כמו גם להיות חלק מתהליך התפתחותי שניתן להגדירו כתחזוקת העצמי.

לפני כמה חודשים הוכרז "יום הדיכאון הבינלאומי". הדיכאון הוכרז כמגיפה המסוכנת והקשה ביותר של המאה ה- 21 בעולם המערבי.  על סוג זה של מצוקה כבר הצביע יונג, ואף הציע דרכים להתמודד עמה, כמו גם "לקדם" את פניה ולמנוע אותה. כאשר מדובר בתחזוקת העצמי, רווחה נפשית ותהליכים אישיים של התבוננות פנימה, נראה שאפשר למנוע את ענן הדיכאון שמרחף ומאיים על אלה שמצאו דברים רבים בזמן ששכחו את עצמם ואיבדו אותו.

סדנא זו גם מתאימה לאנשים שיש להם מספיק אומץ וכמות רבה של סקרנות לחשוף ולגלות יכולות שקיימים בהם ואשר נותרו אי שם חבויים ורדומים. שפת הציור, היא השפה הראשונה שבה כולם ידעו לדבר בה. היא שפה ספונטנית, אינטואיטיבית, אוניברסאלית, עתירת ועשירת דמיון ומתובלת ברגשות, היא קיימת אצל כל אחד כפי שאומר שרפשטיין. היא גם זועקת בדרכה כמבקשת לפרוץ, ויחד עם זאת היא קפואה וכאילו נעלמה. לא, אין היא שמורה רק לאמנים. האמנים הם אלה שידעו שהיא קיימת, שחפצו בה כפי שהיא חפצה בהם, הם אלה שהיו רגישים וקשובים יותר לקול הפנימי, ונתנו לו ערוץ לגלות את עצמו. אך היא קיימת אצל כולם. כל ילד מצייר ומתבטא בחומר,אומר שרפשטיין, עד אשר הוא נחשף לביקורת. הביקורת משתקת את היכולת הטבעית הזאת.

מכאן שהשיבה אל עצמך דרך שימוש וגילוי יכולות שחבויים וקיימים בך, מעניקים לך מתת חסד, כמו גם רגע של חסד שבו אתה נותן דרור למה שקיים בך, וזוכה לחזות בפלא הזה, כמקבל מתת בחזרה.

אכן לא כל אחד יכול לצייר כמו ליאונרדו, אבל כל אחד יכול לצייר. לא כל אחד יודע לרקוד כמו בריז'ניקוב, אבל הרי רבים רוקדים ומרקדים להנאתם. שפה זו היא רשות נתונה, והתוצר הוא מה שכל אחד יעשה איתה וממנה. כאשר משחררים את אזיקי הביקורת העצמית, ומפזרים את אדי החרדה, מתפנה מקום ליהנות מהשימוש בשפה זו. משום שבהפקת ציור, במפגש עם עצמך, אין ציור נכון, או טוב. אין ציור שצריך לעשות, יש ציור שרוצה להיות, יש ציור שרוצים לעשות. (ויש לזכור שלא מדובר כאן בקורס ללימוד ציור, אלא במפגש שבו באמצעות הלימוד משתמשים בציור).

פיקאסו, שהיה דיסלקט, למד לצייר אצל אביו שהיה מורה באקדמיה לציור. אביו הבין שפיקאסו אינו יכול לקרוא ולכן בחר ללמד אותו לפחות ציור. כדרכו של הטבע, הוא מפצה. לפיכך פיקאסו גילה יכולות טובות מאד בציור. כשהיה בן 12 אביו העביר אליו באופן טקסי את הפלטה שלו ואמר לו שאין לו יותר מה ללמד אותו. כאשר פיקאסו היה בן 60, כבר צייר גדול ונחשב, הוא ביקר בתערוכה של ילדים בפריז. הוא סייר בתערוכה ואמר "כשהייתי בגילם של אלה, ידעתי כבר לצייר כמו גדולי המייסטרים בעולם,  אבל מאז אני מנסה כל חיי ללמוד לצייר כמו ילדים אלה". פיקאסו אכן למד את מלאכת הציור, והשתמש במלאכה זו בכישרון רב. אך מאז כל חייו הוא חי בגעגוע נצחי ורצה לצייר כמו ילד. לחזור אל השפה הטבעית, היצירתית, השובבה, המשחקית. אכן, השפה הזאת קיימת בכל אחד. אנשים שיפנו לצאת למסע חייהם כשהם רוצים לצעוד במסלול שמציע להם להתבטא באמצעות שפת הציור, עשויים להפתיע את עצמם ולגלות שהם אכן יכולים, וגם נהנים – מעצם העשייה ומהתוצר שהופק.

הציור, הוא לא רק צורת ביטוי מותרת, אפשרית וקיימת. לציור יש איכויות מיוחדות שמאפשרות להגיע אל הקול הפנימי. הקול הפנימי, הוא למעשה קולו של ה 'תת – מודע', קול שמסיבות שונות, שוכן במעמקי הנפש. קול זה, כאמור, מתואר במטאפורות שונות, אך לרוב הכוונה היא ל 'עצמי'. לעומתו החלק המודע, הפעיל, והגלוי הוא ה 'אני'. קול פנימי זה מבעבע ורוחש בנשמתנו תדיר, וגם מוצא לו מדי פעם פתחי מילוט. כמו החלום למשל, המשחק, היצירה /ציור/אמנות. לכן, שפת הציור, היא זו שמספקת לקול זה מאין סוג של מעבר. דרך "להשמיע קול" ויזואלי, דרך להתגלות, וגם בו בזמן להמשיך להסתתר, משום שהציור מגלה רק על קיומו של קול זה, אך לא מגלה את תוכנו. ציור כמו גם החלום, הוא כמו כתב הירוגליפים, כפי שאמר פרויד, וכפי שמסביר זאת לאקאן, ולכן יש לפענח אותם.

מכאן, שמשתתפי הסדנא, יכולים, באמצעות הציור, לפתוח עצמם אל קולם הפנימי, וגם אם לא יבקשו לפרש אחד לאחד מסרים אלה ואחרים, הם לפחות יתנו לקול זה מקום. אכן, זהו קול שצריך מקום. כל עוד הוא רוחש במעמקים, ומחפש דרכים להפציע, ולא מקבל אותם, הוא יכול להוות מטרד, אך משהוא מקבל מקום, הוא פוסק להיאבק.

לפיכך סיכמתי את שאלתם' למי מיועדת הסדנא' בכך שציינתי שהיא מתאימה לכל אחד. למי שלא עסק מעולם בציור (מלבד בילדותו) ומבקש עכשיו לחשוף ולגלות מחדש את השפה הטובה שנשכחה. ומנגד, היא גם מתאימה למי שכן עסק בציור ורוצה לחוות דרך נוספת ואחרת, ובכלל לכל מי שרוצה ומבין שהוא צריך לצאת מחדש לפגישה עם עצמו.

פגישה מעצימה, פגישה מחכימה, פגישה שנותנת מרחב חדש לעצמי האותנטי והיצירתי שטבוע בכל אחד – פגישה שמתירה לאדם הרציני להשתעשע. כפי שגם אמר יונג "יצירת דבר חדש אינה מושגת באמצעות השכל, אלא באמצעות הדחף להשתעשע שפועל מתוך צורך פנימי. התודעה היצירתית משתעשעת באובייקט שהיא אוהבת".

הווה אומר שהיציאה למסע האחד והיחיד - פנימה, מזמן לאדם מפגש משעשע עם האובייקט שהוא אוהב – שהוא אמור לאהוב, במובן של קבלת העצמי.