תרגיל המ(ר)אה! 

אימון אישי: תרגיל המ(ר)אה!

תסתכלי במראה.
מה את רואה?
האם את אוהבת את עצמך?

למה בכל פעם שהשאלה הזו עולה לי במחשבה, העיניים מתמלאות בדמעות והלב מתכווץ? למה אני לא מסוגלת לומר: "כן, אני אוהבת את עצמי." ולמה, לכל הרוחות, הדמעות? ואם אני לא מוצאת את עצמי ראויה לאהבה איך אחרים בכלל יכולים לאהוב אותי ולמען השם יש לי כל כך הרבה אהבה מסביב!

את תרגיל המראה קיבלתי בתיקשור. התבקשתי להביט אל המראה ולשאול את השאלה: "האם אני אוהבת אותי, את קטי?". בזמנו המשימה נשמעה לי טיפשית וסתמית ובכל זאת לא הצלחתי לענות בחיוב. במקום זה היו רק דמעות.

החלטתי להמשיך ולנסות, במשך מספר ימים ישבתי לי כל פעם בשקט מול המראה כמה דקות, בבוקר, אחרי שכולם יצאו מהבית. ובכל פעם לא הצלחתי להפסיק לבכות. אחרי מספר ימים של ניסיון כושל, צץ לי רעיון: "אולי אני אתחיל במה שאני שונאת בעצמי. למשימה הזו יכולתי להתגייס בקלות.

שונאת !
שונאת את זה שאני נפגעת, פוגעת, בוכה, מרגישה. שונאת שאין לי כח פיזי. שונאת שהעור שלי בפנים נופל. שונאת שאני לא עומדת בהחלטות שלי . שונאת שאני מרגישה לבד גם שיש מלא אנשים מסביב. שונאת שאין לי סבלנות. שונאת שאני לא משקיעה מספיק בילדים שלי. שונאת על זה שאני לא אוכלת בריא. שונאת שאני לא עושה ספורט. שונאת שאני משמינה. שונאת שאני מזדקנת. שונאת שאני מקנאה. שונאת שאני לא מספיק מצליחה כלכלית. שונאת שאני לא מאמינה בעצמי. שונאת שאני פוחדת מההצלחה. שונאת שאני לא יודעת. שונאת שאני לא מקפידה להתלבש יפה למרות שיש לי מספיק בגדים בארון.שונאת שאני לא מספיק מסודרת ושונאת שאני עלולה להיכשל. שונאת שונאת שונאת שונאת. את מי? אותי, כמובן .שונאת, אמרתי את זה כבר?

"אני לא מספיק טוב/ה"
אחת המחשבות המעכבות נפוצות ביותר בקרב אנשים היא: "אני לא מספיק טוב". זה יכול להיות בקריירה, בזוגיות, עם המשפחה, בכל תחום בחיים. וגם אצלי המחשבה "אני לא מספיק טובה", מנעה ממני מלאהוב את עצמי.

דווקא לאחרים  אני מגלה הבנה, חמלה, מראה אהבה, מסבירה שצריך להתקדם לאט מסבירה שהכשלון הוא צעד של למידה קדימה, חוגגת ניצחונות, מפרגנת לאומץ, מוחלת על טעויות, מזכירה להם שהם אנושיים ויכולה להכיל.

סליחה ...
למה לעצמי אני לא סולחת? על מה אני צריכה לסלוח לעצמי? על זה שאני לא מושלמת? איזה צירוף מילים נוראי: "אני לא מושלמת!". כמה פעמים הכרזתי על כך שאני שלמה ולא מושלמת –זה היה המשפט שלקחתי על עצמי לפני שנתיים ללכת איתו ולהטמיע (נראה שיש עוד עבודה). אני לא מסוגלת עדיין להתבונן למראה ולהגיד לעצמי שאני מספיק! פשוט מספיק כפי שאני עכשיו.

כשהשכל נכנס לתמונה, יש לי את כל המילים, אני יכולה לומר הכל בצורה אינטליגנטית במיוחד, שנשמעת מצוין, ממש מתיישבת עם השכל הישר אך מה קורה כשהרגש מנהל את המערכה? אז אני לא יכולה לומר שאני אוהבת את עצמי.

למצוא את מה ש"כן"

אחרי מספר לא מבוטל של ימים מול המראה, כשראשי עסוק בגידופים, כנראה שקצת התעייפתי מההתנגדות ואז הייתי מוכנה לומר, קצת דברים טובים על עצמי.

-יש בי אומץ לחתור במשך שנים  ולחפש את העיסוק שיתן לי את הסיפוק הגדול ביותר בחיים והוא להשפיע על חיי אנשים ולעזור להם לחיות חיים מלאים ומהנים.

-יש בי אש לעשיה – אני יודעת להפוך מחשבות, רעיונות וחלומות למציאות. גם שלי וגם של אחרים .

-יש בי חדות שעוזרת לי לראות בי ובאנשים אחרים את הדבר, הנקודה הרגישה, כמו סיכת אפוקנטורה בדיקור סיני אני יודעת לשים את האצבע על הכאב/תיסכול בנקודה הכי מהותית ומשם לפרק את הכאב ולהתקדם.

-יש בי את הרצון להוביל ולהנהיג, ללמוד דברים חדשים .

- יש בי את העוצמה להציב מטרה ולדבוק בדרך למרות הקשיים והכשלונות.

-יש בי את האומץ לנסות ולהגשים עבורי ועבור משפחתי חלומות אפילו אם הם נראים בלתי אפשריים.

 והנה אני מבינה את המחשבה המעכבת שלי:"ההתפתחות שלי נובעת מהתבוננות בחסר".

גדלתי בבית שעודד אותי להגיע להישגים.כשקיבלתי 90 במבחן אמרו לי זה "טוב אבל לא מצויין.אם היית מתאמצת היית מקבלת 100 ".שמתי לב,שכל הזמן לימדו אותי מה לא בסדר בהישג שלי.איפה אני יכולה להשתפר ולהשתנות.חינוך כזה יכול לתרום אם הוא מאפשר פירגון למאמץ,לנחישות ולדרך אולם כל אלה מובנים מאליהם.מחשבה כזו,שההתקדמות שלי תלויה ישירות בהתבוננות על מה "לא בסדר" ,יצרה  את התחושה "אני לא מספיק טובה "

זמן פרידה

הצעד הבא  בהתפתחות העצמית שלי היה להוקיר את המחשבה שניהלה אותי כל כך הרבה זמן,להודות לה(הרי הגעתי להמון הישגים בזכותה)ולהיפרד (המחירים הפכו להיות כבדים מדי).המחשבה המקדמת הייתה:"אם אתחיל להתייחס אל עצמי כבעל ערך אתחזק מיום ליום"מחשבה כזו איפשרה לי להמשיך ולעשות את המשימות שלי אולם מתוך עדינות חדשה שיצרה אצלי תחושה של עוצמה.מחשבה זו איפשרה לי לאמר לעצמי מילים של הערכה ודברים טובים.

שוב מול המראה

כך לאט לאט,בכל יום אני מוצאת לאמר לעצמי משהו חיובי מול המראה ולסלוח לעצמי בכל יום על משהו שאני מאוכזבת ממנו.ולשאלה:האם אני אוהבת את עצמי?אני עונה:"כל יום קצת יותר".זה מצטרף מיום ליום וממוסס בעדינות את השנאה והכעס האישיים.יום אחד,זה יהיה שלם.אני פשוט אומר:"אני אוהבת את עצמי" בלי סייגים.

וכדי למוסס את המחשבה המעכבת:"אני לא מספיק טוב/ה" או "אדם שמשבח את עצמו הוא גאוותן" או "אם אני אשבח את עצמי,אני ארפה ואפסיק להתקדם" אני מציעה את תרגיל המראה.

תרגיל המראה

הקדישו לתהליך 40 יום.כל יום במשך דקה התבוננו במראה ותשאלו את עצמכם את השאלה:האם אני אוהב/ת את עצמי? ואם התשובה לא מגיעה,בתהליך חוזר של יום אחר יום תעלה ותצוץ המחשבה המעכבת.אם התשובה קלה,אשריכם.

קטי טייב

מפתחת גישת המחשבה המעכבת

מאמנת אישית ומנחת קבוצות

www.thegoal.co.il