הפסיכומטרי- ה'זובור' שחברת המבוגרים מזמנת לבוגריה 

כל ההתפתחות בהבנת השונות בין בני האדם וכל התובנות בדבר השונות בסגנונות הלמידה, בקצב הלמידה ובאסטרטגיות הלמידה, נעלמים באחת עם עצם קיומם של המבחנים הפסיכומטרים.

המבחנים הללו מעמידים בפני כל הנבחנים דרישות שוות ותנאים שווים, ועל פניו זוהי הדמוקרטיה בהתגלמותה, וזהו השוויון במיטבו.

נוצרת התחושה שחברת המבוגרים מוסרת מסר חד משמעי לבוגריה:"עד כה נתנו לכם להשתעשע, ללמוד בתנאים מותאמים, להתייחס ברכות לקשיים שהבאתם עמכם לתהליך הלמידה, אך לא עוד. כעת הגעתם לנקודה שבה עליכם להתייצב לרגע האמת, כעת עליכם להוכיח שליטה מוחלטת בקריאה ובהבנת הנקרא בעברית ובאנגלית, ידע מושלם של אוצר מילים בעברית ובלועזית, שליטה מושלמת בידע מתמטי, הבנה מושלמת של לוגיקה חזקה וחלשה ועוד, וכל זאת בלחץ זמן ללא פשרות.
כעת הגעתם לנקודה שבה ליכולות האישיותיות האחרות, למגוון האינטליגנציות המיוחדות של כל אחד ואחד מכם, אין שום תפקיד, והמדד היחיד שיאפשר לכם לחבור לעולם המבוגרים הינו לימודים אקדמים במגוון תחומים שלרוב, הקשר בינם לבין המיומנויות הנבחנות הינו מקרי לחלוטין. המדד הזה הוא המחסום או הפתח שדרכו תוכלו לבצע את "צליחת ההתבגרות".

המבחנים הפסיכומטרים שולטים בכיפה זה עשרות שנים וסביבם התפתחה תעשיה שלמה (שאין בכוונתי לדון בה במאמר זה, אף שאני רואה לנגד עיני גם את ההיבטים החיוביים של תהליך זה). ברצוני לדון באספקטים האלימים והלא שוויוניים בעליל של המבחנים הללו, המתיימרים לתת מדד על רמת האינטלגנציה של הנבחן ולהוות כלי לניבוי הצלחתו בלימודים אקדמים כאלה ואחרים.
האם המבחנים הללו אכן מספקים מידע נרחב ומעמיק לגבי יכולותיו של כל נבחן ונבחן, ולגבי התאמתו לתחום לימודים כזה או אחר?
התשובה החד משמעית היא לא.

המבחן הזה מספק מידע רב לגבי שליטה במיומנויות יסוד כמו קריאה, הבנת הנקרא, ידע מתמטי בסיסי, קריאה והבנת הנקרא באנגלית, וכל זאת בתנאי לחץ הנובעים מעצם הידיעה של הנבחן כי תוצאות המבחן הזה חשובות ומשמעותיות הרבה יותר מכל מה שעמד מולו עד כה במהלך לימודיו בבתי הספר, ומכל הישגיו החברתיים והרגשיים במהלך החיים עד כה כתלמיד, כחייל וכחבר צעיר בחברת המבוגרים.
הרי ידוע לכל ישנם לומדים חכמים, מוכשרים ורגישים, שמבחנים מעוררים אצלם חרדות בעוצמה כזו הפוגמת בעצם יכולתם לבטא את מלוא יכולותיהם. ואם כך האמנם זהו המדד האולטימטיבי לקבלתם לעולם המבוגרים האקדמי, האם המבחנים הללו הם המתאימים ביותר?
מלבד החרדה מעצם ההצלחה במבחן הפסיכומטרי ישנו לחץ אובייקטיבי, הנובע מרגש חד משמעי, לכל משימה מוקצב זמן מצומצם ביותר, וגם קוראים מיומנים ונטולי חרדות נדרשים ליכולות ריכוז, קשב והתארגנות יעילים ביותר.

ואכן כ-20% או יותר מבין הניגשים למבחן זה (שלא לדבר על כל אלה שלא מעיזים כלל להתמודד עם המטלה הזו ונשארים מאחור) הם תלמידים נבונים וחכמים הסובלים מסוג כזה או אחר של ליקוי למידה כגון דיסלקסיה , דיסקלקוליה או קשיים בקשב ריכוז והתארגנות.
עבור תלמידים אלה זו משימה לגמרי לא פשוטה ולעיתים אפילו בלתי אפשרית.

אצל נבחנים רבים לא קיימת כלל המודעות לעצם קיומם של אותם קשיים ספציפים המפריעים להם בתהליך הלמידה, ונדרשת מהם למידה מאומצת ומכוננת על מנת לזהות את אופן הלמידה והאסטרטגיות הייחודיים להם, וכמובן נדרשת מהם מידת המוטיבציה הראויה על מנת להמשיך ולהתמודד עם הקשיים ולא לוותר ולהרים ידיים.

אכן אלו השורדים את המשוכה הזאת ומגלים כוחות נפש אדירים, לעיתים מגיעים להישגים גבוהים בלימודיהם בעתיד, וזאת אנו יודעים מסיפוריהם של עשרות דוקטורים ופרופסורים במגוון תחומים, שבהסטוריה שלהם רשומים ליקויי למידה וקשיים בקשב וריכוז. חלקם מתוך מודעות לנושא וחלקם ללא מודעות.
ואכן על סמך ההצלחות הללו אפשר לטעון להצלחת המדד הבלתי מתפשר הזה.

אך מהעם העובדה, שהחברה העמידה משוכה גבוהה, כזו שרק "הטובים ביותר" עוברים אותה ודרכם להמשך נסללת, בעוד שהאחרים ישמשו "חוטבי עצים ושואבי מים" ויפלסו את דרכם לכיוונים אחרים?
על פי חוק הברירה הטבעית אכן הגיוני להעמיד בפני הלומדים משוכות גבוהות, ולהכריחם להמשיך במרוץ. אך האם המשוכה הזו אכן היא "המסננת" הנכונה לאיתור "הטובים" ביותר? ושאלה יותר משמעותית וקריטית היא "טובים" ל?מ?ה? "טובים" ב??מ?ה?

זאת ועד, קיים אבסורד בעצם קיומו של מדד אחד ויחיד לכל מקצועות הלימוד, שבסופו מתקבל מספר, והמספר בלי קשר למרכיבים הפנימיים שלו הוא המדד שממנו אפשר להמשיך בתהליך הבדיקה.
לדוגמא: האם הדרישה להפגנת הידע הגבוה במתימטיקה בפרקי זמן קצרים ביותר הוא המדד להתאמתם של התלמידים למקצועות כמו פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית, ספרות, מקרא, הסטוריה ועוד ועוד? באיזה אופן המבחן הזה מאפשר לנבחנים לבטא יכולות אישיותיות שהן קריטיות במקצועות טיפוליים כגון: רגישות לצרכיו של האחר, יכולת קבלה של השונה והחריג? אפילו יכולות לימודיות מובהקות כגון: הבעה בכתב וארגון כתיבה אינן נבחנות באמצעות מבחן זה.

כך גם ניתן לשאול: האם הידע הלשוני הגבוה, הנמדד באמצעות שליטה בפירושן של אותן מילים עבריות ולועזיות שלא כל התלמידים נחשפו אליהן במהלך לימודיהם (שלא לדבר על ההנמכה בהבנת הנקרא המאפיינת את רוב בני הנוער), האם הידע הזה, בתנאי לחץ זמן, קריטי לגבי תלמידים הרוצים ללמוד מקצועות כגון: מתימטיקה, פיזיקה, כימיה, ביולוגיה וכו', שהם בעלי ידע לוגי-מתמטי ברמה גבוהה? הרי ללא ציון של 690 נקודות לפחות, אף אחד לא ידון בבקשתם ללמוד למודים אקדמים!

למזלם של תלמידים פוטנציאלים, רבים נושרים בדרך ולא מגיעים ללמודים אקדמיים במסגרות המוכרות, הוקמו בשנים האחרונות מכללות אקדמיות פרטיות שבהן אין דרישה למבחנים פסיכומטרים כתנאי קבלה, מכיוון שבהן המדד העיקרי לקבלה הוא מידת יכולתם של הלומדים לשלם את שכר הלמוד הגבוה, שהוא לעיתים פי 3 או פי 4 משכר הלמוד באוניברסיטאות המוכרות.

אך השאלה האמיתית הנשאלת היא לא רק מידת יכולתם של הפרטים בחברה לממש את מגוון יכולותיהם בדרכים המקובלות בה, אלא את יכולתה של החברה להנות ממגוון היכולות של הפרטים החיים בה, ולאפשר לכל אחד מהם לתרום לחברה על פי כישוריו הייחודים ולהיתרם על ידה באופן מתאים.

לא פלא שבמדינות אירופה ובהרבה מדינות באמריקה המדד הפסיכומטרי בטל ומבוטל והמדד החדש הוא עצם ההתנסות בלמידה ובהישגים הלימודיים האמיתיים.