כלום לא עצוב - המנגנון האכזרי של ההכחשה 

הוא יושב על הכסא מולי, מכווץ ומוכה יגון. גבר גדול, שחזותו מלאת ביטחון ועוצמה, יושב ופניו מעוותות מכאב וצער. לפני כמה רגעים סיים לשטוח בפני את סיפור נישואיו, הסיבה בגללה הגיע אלי לטיפול, וזה עתה שמע ממני את השאלה ממנה חשש כל כך, אבל למעשה, בשבילה הגיע אלי לפגישה: "תגיד, יכול להיות שאשתך מנהלת רומן עם גבר אחר?"

מהצד הדברים נראים יותר ברורים: הם נשואים עשר שנים, יש להם שלושה ילדים מקסימים, אבל בשלוש השנים האחרונות, קצת אחרי שנולד האחרון, הכל השתנה. מאשה שמחה ופעלתנית הפכה אשתו סגורה ומדוכדכת. היא מסתובבת בבית נרגנת וחסרת מנוחה. אין לה סבלנות לשום דבר, החל מעבודות הבית וכלה בילדים ובעלה. היא יוצאת לעבודה מוקדם מאוד בבוקר וחוזרת מאוחר, כל יום יותר מאוחר, ומהרגע שחוזרת מתיישבת ליד המחשב בקומה העליונה ולמעשה לא נראית בבית. בערבים היא יוצאת בלי סוף, לחברות, לריקודי עם, לארוחות חגיגיות מטעם מקום העבודה, שם התקדמה מאוד בסולם הדרגות. פעמים רבות חוזרת לפנות בוקר. גם בשבתות יש לה כל מיני אירועים לא ברורים, והוא נשאר לבדו עם הילדים. מתי באחרונה יצאו יחד? הוא כבר לא זוכר. סקס? רק בימים מיוחדים, כמו יום נישואים או יום הולדת. מצד שני היא מאוד מטופחת, קונה בגדים אלגנטיים וסקסיים, משקיעה בעצמה, ובחצי השנה האחרונה גם ירדה מאוד במשקל ונראית נפלא.

הוא קצת כועס עלי, על השאלה שהעזתי לשאול: "מה פתאום רומן? אני לא מאמין שהיא תעשה לי את זה. היינו חברים הכי טובים אחד של השני, מהצבא. גדלנו יחד. היא כל כך מוסרית, ותמיד כשמדברים על בגידות היא מצקצקת בלשון. אני לא יכול להאמין... זה סתם משבר קטן שתכף יחלוף, לא?" הוא שולח אלי מבט מהצד, חצי שואל חצי מתחנן, שאציל אותו. שאצטרף להכחשה. שיוכל להמשיך לא לדעת. לא לשאול. לא לחקור.

לפעמים, כשהמטופלים שלי מדברים מתפזמים לי שירים, כמו פסקול לדיבור שלהם. בדקות האחרונות אנחנו מדברים על אשתו ועליו, ואצלי בראש מזדמזם השיר של אביתר בנאי "כלום לא עצוב".

"הרבה כאבים בגוף והרבה כאבים בלב
הרבה בניינים יפים והרבה אמנות ותרבות
הרבה הורים מתים והרבה קירות נסדקים
ולי זה נראה פתרון ללכת איתך לישון
הלילה

כלום לא עצוב הכל כרגיל
כלום לא קורה פה
כלום לא קורה פה
הכל שקט, הכל שקט

איזה לילה יפה לחלום חלומות יפים"

אני מבינה דרך השיר, הנושא שלנו היום הוא הכחשה. כשפרויד לימד אותנו על מבנה האישיות, לפני יותר מ-100 שנה, הוא טבע את המונח "מנגנוני הגנה" כדי לתאר קבוצה של אמצעים פסיכולוגיים שנועדו להגן על הנפש שלנו, מבלי שנהיה מודעים להם. פרויד ובתו אנה, ששכללה והרחיבה את הרשימה שלו, תיארו את המנגנונים האלה כמו טריקים שהנפש משתמשת בהם כדי להימנע מלהיות לגמרי מודעת למציאות הקשה שקיימת מחוץ לנו, או לדחפים והיצרים הסוערים שבתוכנו.

כל מנגנוני ההגנה מסלפים את המציאות
מנגנוני ההגנה השונים אמנם מעוותים את המציאות האוביקטיבית, אבל עושים זאת על מנת שנצליח להתמודד ולהסתגל טוב יותר, ולכן בסך הכל הם חיוביים. לכולנו יש מנגנוני הגנה כאלה, שעוצבו לפני שנים רבות מאוד, בילדות, ומאז מאפיינים אותנו. יש מנגנונים "פרימיטיביים" יותר, שמתגבשים בגיל ינקות מוקדם יותר, ויש כאלה קצת יותר מתוחכמים ומשוכללים.

כל מנגנוני ההגנה מסלפים את המציאות. וגם אם אנחנו הופכים מודעים להם במשך הזמן, כמו תלמידי שנה א' בלימודי פסיכולוגיה, שעסוקים מאוד באבחון מנגנוני ההגנה האופייניים להם ולקרוביהם, עדיין הם מופעלים בצורה ספונטנית, בלי שנבחין או נבחר בהם.

מנגנוני ההגנה צורכים אנרגיה נפשית, ולכן שימוש יתר בהם יפחית את האנרגיה שתהיה זמינה לנו לצרכי תפקוד אחרים. כשמידת השימוש במנגנוני הגנה גבוהה מאוד, תפישת המציאות של האדם תתעוות לגמרי, כמו שקורה למשל אצל חולי נפש.

הכחשה היא אחד ממנגנוני ההגנה המוקדמים ביותר שנוצרים אצל האדם, כדי לעזור לו להתמודד עם מציאות קשה, או עם רגש לא פשוט שהתעורר בעקבותיה. המנגנון הזה מופיע אחרי שמתרחש אירוע, שמגיע למו?דעות ונרשם בזיכרון, אבל באמצעות ההכחשה האדם מבטל את עובדת האירוע, את חשיבותו, או את הרגש שהתעורר בעקבותיו.

כולנו מכירים את מנגנון ההכחשה. למעשה, הוא העומד בבסיס התפישה "לי זה לא יקרה", המאפשרת לכולנו לנסוע כל יום במכונית, למרות שתאונות מתרחשות ללא הרף סביבנו. שמאפשרת לנו להמשיך לעשן, לאכול מאכלים לא בריאים, לחיות באזורים מוכי פיח, לא להיבדק כמו שצריך אצל רופאים ובכלל - להתנהג בצורה שנוחה לנו, תוך הכחשת הסיכונים הידועים לנו.

מנגנון ההכחשה מופיע בקליניקה של המטפל מידי פעם, ובכל פעם מחדש מעורר את השאלה מהו הדבר "הנכון" לעשות מול אותו מטופל - עד כמה לעמת את המטופל שלי עם המציאות? האם זו הסיבה (הלא מודעת) שבגללה הגיע אלי, כדי ש"אעיר" אותו מתרדמת ההכחשה ואכריח אותו להסתכל לאמת בפנים? ואולי עדיף לו "לישון"?

במקרה הזה, המטופל לא הסכים לשאלה/פירוש שלי אליו בפגישתנו הראשונה. הוא דבק בתחושתו שאכן משהו לא בסדר בנישואים שלו, אבל התעקש לחשוב שהמוקד הוא דווקא בהתנהגות שלו עצמו: "אני מרגיש שאני עושה משהו לא נכון בקשר, ואם אשתנה, גם היא תשתנה ותחזור אלי הביתה. לזוגיות". המשכנו לעבוד עוד כמה שבועות תחת ההנחה הזו שלו. הערכתי את יכולתו לבדוק את עצמו, לשאול שאלות, להסכים לעשות שינויים, להתגמש. אשתו אמנם לא היתה בחדר בגופה, אבל זה לגמרי הרגיש כמו טיפול זוגי, מאחר שהנושא העיקרי עליו עבדנו היה הקשר שלהם.

חמישה שבועות אחר כך הוא הגיע לחדרי נסער. חברה משותפת שלהם התקשרה אליו באותו בוקר לספר לו שאשתו מנהלת מאחורי גבו רומן כבר יותר משנתיים. הרבה אנשים ידעו, אבל אף אחד לא סיפר לו. החברה החליטה להתקשר כשהבינה שהאשה מתכוונת לעזוב את הבית בקרוב וכבר עושה צעדים ממשיים בחוץ, בלי ידיעתו.

"איך ידעת מיד בהתחלה?" שאל.

"ידעתי, כי אתה סיפרת לי", עניתי לו וחשבתי לעצמי כמה גדול המרחק בין "לדעת" לבין "להיות מודע".

יעל דורון
פורסם במדור יחסים Ynet