תהליכי פרידה וסיום בארגונים , בקבוצות ובתהליכים קצובים בזמן. 

"החיים חולפים - חומקים כמו הקשת בענן,

 כמו הבזק הברק, כמו כוכב עם שחר.

 ביודעכם  זאת, איך אתם מסוגלים לריב?"  (בודהא)

במאמר זה אנסה להתמקד בתהליך הפרידה והסיום, בתהליכים קבוצתיים הקצובים בזמן, כשמועד סיום הקבוצה או התהליך קבוע במסגרת ה SETTING של הקבוצה או התהליך. עובדה פשוטה זו יוצרת מציאות קבוצתית מורכבת, המחייבת את יחידת ההנחיה והמשתתפים לעבור תהליך של פרידה.מאמר זה רלוונטי לאנשים העוסקים ביחסים בינאישיים. הוא מתאר תהליך פרידה של אדם מעצמו,  מאדם אל אדם, פרידת אדם ממקום, ופרידת אדם מקהילה או מקבוצה.

כל הדוגמאות שאתאר במאמר, מתארות חיי קהילה קבוצתיים, מהן ניתן לגזור לתהליכי פרידה בתוך התא המשפחתי  (הקבוצה הגרעינית), פרידה ממערכות יחסים זוגיות, ופרידה מתהליכים ארגוניים.                                                                         רוטן וסטון ( 2001) היטיבו לנסח: "החיים מלאים בפרידות, ועל כן היכולת לסבול את הרגשות הקשורים לאובדן הינם כישור חיוני  לבניית מערכות יחסים אינטימיות. כל סיום של הטיפול הקבוצתי מציע לכל החברים הזדמנות נוספת ללמוד יותר על חווית הפרידה". המטרה של תהליך הפרידה היא,  לסייע ליחיד לפרום את התהליך אותו עבר בקבוצה ולהוציאו עם כלים להתמודדות בחיים מחוץ לקבוצה. כמו כן, המטרה של הקבוצה להתבונן במטרות האישיות והקבוצתיות של הקבוצה ולבחון את הדרך שהקבוצה והיחיד עברו לאורך התהליך.

בשלב זה לקבוצה יש בעיקר את  עברה, בו ניתן להתבונן - על הישגים ועל  מטרות  שלא הושגו. במובן זה שלב הפרידה מזכיר את השלב השמיני והאחרון בתיאורית השלבים של אריק אריקסון אותו הוא כינה -  שלב הבגרות המאוחרת - "אחדות האני"- שלמות לעומת ייאוש .

לפי אריקסון, בשלב זה התחושות החיוביות או השליליות שיתעוררו אצל בני האדם,  יעלו כתוצאה מההתבוננות בעברם. בשלב זה האדם כמו משלים את תפקידו כאחראי לעצמו ולילדיו, בסיכום כל השלבים הקודמים שנטל בהם חלק.  לפי אריקסון, בשלב זה נערך סיכום של הישגים וכישלונות בחיים, ובחשבון נפש זה, האדם עשוי להגיע לתחושת סיפוק מחייו.  הוא  יחוש חוויה אותה הגדיר אריקסון -  'אחדותו של  האני'.  כלומר, האדם מקבל בסיפוק ובהשלמה את חייו, על הטוב ועל הרע שבהם, וחש שחייו בעלי משמעות וחשיבות, ואף משלים עם עובדת המוות כסיום החיים המספקים ומשביעי הרצון.   מצב נפשי זה כולל קבלה מוחלטת של ההיסטוריה האישית ושל מעגל החיים האישי כדבר הכרחי ללא אלטרנטיבות. נוצר ביטחון בכושר האישי לסדר ומשמעות. לעומת זאת, תחושת הייאוש  ופחד מפני המוות, תתרחש כאשר אין השלמה וקבלה של החיים בעבר ובהווה, אלא האדם חש החמצה, מרירות, חרטה ואי שביעות רצון. תחושה כזו עלולה ליצור אצלו קושי להשלים עם סיום החיים, והוא ייסוג לתלות ילדותית. במידה ושלב זה נפתר באופן חיובי, האדם יחווה תבונה, הבנה עמוקה של החיים וקבלתם ללא רגשות של חרטה ותסכול. (מתוך אתר ויקפדיה) .

ברוח דבריו של אריקסון, שלב הסיום בקבוצה מזמין התמודדות עם היש ועם האין, שבחוויה הקבוצתית הכוללת. בשלב הסיום, המטרה של חברי הקבוצה היא לעבד ולעכל את רגשותיהם.  או כפי שיאלום כותב, הסיום מזכיר לנו את טבעם היקר של קשרינו, וכי רצוי לסיים עם חרטות מעטות ככל האפשר ביחס לעבודה שלא נעשתה, תחושות שלא הובעו או רגשות שלא נאמרו. (יאלום,2005)המשאלה של חברי הקבוצה היא  לחקור ולבחון את  משמעותו ונוכחותו של הפרט  בקרב חברי הקבוצה האחרים. משאלה נוספת, היא  לחזור ולעבד אירועים לא פתורים מהעבר הקבוצתי ולאוורר אזורים חסומים ברמה הבינאישית. ישנו  צורך להיזכר ולסקור רגעים משמעותיים שהתקיימו בקבוצה.                                                                                                

 עיבוד רגשות המטופלים בתהליך הפרידה:הפרידה בתוך מסגרת קבוצתית,  מעלה באופן לא מודע כוחות תת קרקעיים, זיכרונות ורגעים  של פרידות ונטישות  שהיו בעבר, וחרדות מפרידות הצפויות בעתיד הקרוב והרחוק בחיים הממשיים שמחוץ לקבוצה. כך שחלק טבעי מחוויות הפרידה בקבוצה הם תחושות של הצפה רגשית.

 ממקום זה יש חשיבות לשימוש בהמשגות שפתיות (מילוליות) כדי לארגן ולווסת את חווית הפרידה. מאן וגולדמן חילקו את הרגשות הנחווים על ידי בני האדם לחמישה סוגים בסיסיים: עצב, כאב, שמחה, בהלה ואשמה. לדעתם, באמצעות רגשות אלו, הנגזרות והווריאציות שלהם, ניתן לתאר את כל הקשת הרחבה של מגוון החוויות הרגשיות הקיימות בחיים בכלל, ותהליכי סיום ופרידה בפרט .

1. רגשות עצב:  צער, ייאוש, חוסר אונים,  דיכאון, פסימיות, דחייה, חוסר שביעות רצון וחוסר תקווה.

2. רגשות כעס: רוגז, כעס, מצוקה, תוקפנות.

3. רגשות שמחה: שמחה, אהבה,תקווה, אמונה, שלווה, אופוריה, שביעות רצון, הודיה. 

4. רגשות בהלה:  חשש, חרדה,  מתח ואי שקט, פחד.

5. רגשות אשם: אשמה, בושה, חרטה.

לצד הרגשות הצפים, המבקשים הכרה והמשגה, עולים על פני השטח הקבוצתי, הרגלים, תבניות ודפוסי פרידה של משתתפי הקבוצה וההנחיה.  תהליך הפרידה מהקבוצה מאפשר הצצה נדירה  לאופן הייחודי שכל משתתף בוחר להיפרד מהתהליך הקבוצתי, ובכלל.                                   

דפוסים אופייניים לפרידת מטופל במפגשים  האחרונים:

1. הכחשה-  "אז אנחנו מתראים בשבוע הבא, נכון?".

2. הדחקה - "מה, זה מפגש אחרון היום?".

3. בריחה - משתתף לא מגיע בתירוצים שונים, או שתיקה מנותקת בוהה בהקיץ, או רצון לשנות את מיקום המפגש ולהפוך אותו למסיבה במקום אחר.

4. רציונליזציה - "טוב זה ברור, ידענו שזה מסתיים, מה אתם עושים עניין?"

5. דמוניזציה ?  "היה נורא, לא קבלתי פה כלום" או דרך חזרה לדפוסי התנהגות שאפיינו אותו בתחילת התהליך.

6. אידיאליזציה - "היה מדהים, הכול היה פשוט מושלם"

תהליך פרידה בריא: מוגדר כתגובה מסתגלת לעובדה שהקבוצה מסתיימת. התגובה כוללת ביטויים שונים של מרכיבים רגשיים, חשיבתיים, והתנהגותיים, התואמים את חווית הפרידה ואת היחסים הבינאישיים שנוצרו בקבוצה.  התהליך מביא עימו קבלה רגשית וחשיבתית של החוויה הקבוצתית שנוצרה, והקבוצה משלימה עם עובדת הפרידה. הכרה והשלמה עם מה שהיה ועם מה שלא היה.

 תהליך פרידה  חסום:  מונח המתאר תגובה לא מסתגלת לפרידה, המאופיינת במעורבות יתר, או לחילופין, בחסרון או בהימנעות מתמשכת מתהליך הפרידה, הנובע  מהפעלה חזקה של מנגנון הדחקה והכחשה. כתוצאה מתהליך  המודחק, הקבוצה מתנהגת (acting out) את הפרידה, דרך התקפה על גבולות הקבוצה, התקפה פאסיבית דרך היעדרויות ואיחורים ונסיגה לשלבים קודמים בקבוצה.

אליזבת קובלר-רוס (2002), מתארת חמישה שלבים המאפיינים את ההתמודדות של אדם עם מחלה ואובדן,  ניתן להתבונן בתהליך הפרידה הקבוצתי והאישי גם דרך מרכיבים אלו:

1.      הכחשה- של עובדת הסיום.

2.      כעס וזעם- המופנים כלפי הקבוצה והסמכות.

3.      משא ומתן - ניסיון של הקבוצה להרחיב את גבולות הקבוצה וליצור לה המשכיות.

4.      עצבות ודיכאון- המעידים על ירידה במנגנון ההכחשה ומעבר לתפיסה יותר מציאותית של המצב.

5.      קבלה - השלמה עם עובדת הסיום.

רמות שונות של מנגנוני ויסות והתמודדות עם החרדה הקבוצתית במהלך תהליך הפרידה  ? רמת החרדה הקבוצתית עולה עם ההתקרבות למועד סיום הקבוצה. חרדה זו שונה במהותה מהחרדה המאפיינת את תחילת התהליך הקבוצתי ( פחד מחוסר וודאות, פחד מבדידות וחוסר שייכות). בסוף התהליך הקבוצתי , הקבוצה חולקת בעיקר את עברה, העתיד , הינו מציאות שתתרחש מחוץ לזמן ולחיים הקבוצתיים.

כך שהחרדה  בסוף התהליך, נובעת בעיקר מחוויית אובדן האובייקט הקבוצתי, מזכירה ומעוררת  פחדים מיציאה מהבית/מסגרת  (תלות/עצמאות) או פחדים הקשורים לחרדות נטישה והעלמות.

ביון הגדיר שלוש רמות לוויסות החרדה -  מהתארגנות לא יעילה להימצאותה של חרדה, ועד להתארגנות יעילה:                                                          

רמה 1- להימנע מן החרדה לחלוטין. - התעלמות מוחלטת מהעובדה כי התהליך הקבוצתי מסתיים., ההתעלמות מהמציאות הקבוצתית מובילה לבורות בקבוצה  ignore - ance, ואובדן משמעות.

רמה 2 - בחירה בשינוי המצב - הקבוצה בוחרת להכחיש או להפריז את המציאות הקבוצתית. הקבוצה בוחרת לסגת ולשוב לעיוותי מציאות להשלכות והעברות.                                         

רמה 3 - חשיבה  הבנה ופעילות  -  הקבוצה מתארגנת לפעולה עם המציאות כפי שהיא. במטרה לקבל ולכבד את התהליך הקבוצתי, להבינו  ולבצע פעילות לשם התמודדות יעילה עם הפחדים הנלווים למצב.בעיני, בשלב הפרידה, מנהיגותו של המנחה מאוד משמעותית  , המנחה צריך בשלב זה לשוב ולשמור על גבולות הקבוצה (המציאות הממשית), לשקף ולהבין את תהליך הפרידה ודפוסי הפרידה האישיים של המשתתפים.

פרידה מהמטפל/ מנחה - לעתים קרובות , ישנו צורך אצל חברי הקבוצה או המטופל לבצע פעולות ייחודיות מול/עם יחידת ההנחיה של הקבוצה, סביב תהליך הסיום.  לעתים עולה צורך בקרב המטופלים לייצר שקיפות מול חייו הפרטיים של מנחה הקבוצה, ולהציץ ל'מאחורי הקלעים' של המנחה, לשאול אותו שאלות אישיות, לדעת יותר על סיפור חייו, ולשמוע לקראת סיום את 'החוויה האמיתית' אותה הוא חווה במהלך הטיפול או הנחיית הקבוצה.  אני מבין צורך זה כמשאלת המשתתפים לחוות את עצמם במקום שוויוני מול הסמכות, וכך הם יכולים להתבונן בהשתקפות צמיחתם בקבוצה דרך התייחסות שוויונית אל מול הסמכות.  אפשר להוסיף משהו על הפנמת הסמכות.                כמו כן, לעתים קרובות, ישנה משאלה בקרב המשתתפים לקבל מהמנחה משהו מ'הירושה' אותה הוא משאיר אחריו. לעתים עולה צורך במעין 'ברכת הדרך' מהמנחה, לפעמים עולה צורך  בקבלת  'תעודת הערכה' אישית, שבה המנחה יספר למשתתף איך הוא חווה אותו באופן אישי/ או "איזה קבוצה אנחנו לעומת קבוצות אחרות..".

אני מבין את המשאלות הללו כסוג של נסיגה למצב ראשוני של תלות של המשתתפים ביחידת ההנחיה. לחלק מהמשתתפים עולה הצורך בהכרה וקבלת תוקף נוסף מידי הסמכות, מתוך הידיעה המציאותית כי במעמד הפרידה נפרדים  מההנחיה, וידיעה זו מעלה את רמת החרדה  בקרב המשתתפים שמה שלא יושג ויאמר - יוחמץ. לעתים המשתתפים בוחרים להודות באופן נלהב מדי למנחה על ההישג הקבוצתי , לעתים מוחקים את תרומתו לחלוטין, בשני המקרים אני ממליץ למנחה לא להיקשר לאף אחת מהחוויות. פרידה מאוזנת מתאפיינת בהכרה בהישגי הקבוצה והכרה במה שלא הושג.

קבוצה מועצמת ועצמאית מייחסת את מה שהושג ואת מה שלא הושג לכל משתתפי המעגל ובין היתר גם למנחה.  אסיים, בציטוט של ארווין יאלום, ' אי אפשר להקפיא את ההווה: הזמן זורם קדימה באכזריות שאין בה חזרה...סיום הוא ככלות הכול חלק מכל קשר כמעט, ולאורך חייו כל אחד חייב להיפרד לשלום מאנשים קרובים לו היקרים לליבו...סיום תהליך הקבוצתי הוא איפוא, יותר מאירוע חיצוני בקבוצה. זהו הייצוג המיקרו קוסמי של כמה מסוגיות החיים המכריעות והכואבות ביותר'  (יאלום, 2005).

מקורות:

1. ארווין יאלום ומולין לשץ: "טיפול קבוצתי תיאוריה ומעשה", הוצאת מאגנס וכנרת. 2005

2.  ג'. סקוט רוטאן ו וולטר נ. סטון : "פסיכותרפיה קבוצתית גישה פסיכו דינאמית", הוצאת ספרים "אח".2001.  

3. דר' דניאל גולדמן : אינטליגנציה רגשית: הוצאת מטר.

4  .             Mackenzie,R.K.& W.J. Livesely:  A Developmental Model for Brief Group Therapy".

(מתוך הנחיית קבוצות - מקראה בערכית נאווה רוזנוסר, מרכז ציפורי. ירושלים. 1997.                                                                                                            

http://he.wikipedia.org . 5.