שיחה עם תאיר על ריקוד עישון אגו וחינוך יציבה 

כשהגענו אני והילדים ואני לביתה של סבתא קיבלה את פנינו תאיר בחיוך רחב.   "תשאלו אותי אם התקבלתי?!"   "התקבלת?" שאל דניאל ללא שהיות. אני עקבתי בעיניין,  לא מבין על מה מדובר.    "בוודאי שהתקבלתי! הראשונה בכיתה ! לא לא נכון! סתם אמרתי! כן נכון! אבל אמרתי להם שאני לא רוצה. אני לא חותמת!"   דניאל זרם איתה מיד, ואמר לה:" אם זה מה שאת חושבת."

אני עקבתי אחרי השטף המהיר של מעט מילים עם הרבה סימני קריאה, כי ככה זה אצל תאיר ודניאל, וכאלה הן השיחות בין עתודאים של ניווט בחלל עמוק. אני לא הבנתי כלום. סבתא קלטה אותי, ומיהרה להסביר לי: "תאיר נבחנה לבת דור, אך החליטה שלא. הם רוצים שהיא תלמד ארבעה ימים בשבוע משלוש אחר הצהריים ועד עשר בלילה. טרוף!"

חשבתי שזה מצלצל נכון. היום, אם אתה רוצה לגדל אלוף מרוצים באופנועים אתה צריך לקנות לו אופנוע בגיל חמש, ולא לאפשר לו לרדת ממסלול האימונים אלא בשביל לאכול לישון ולהשתין, עד גיל 15. ואז הוא יהיה מוכן. אימהות שמגדלות בנות למסלול הדוגמנות או ההצלחה בכוכב נולד גילו זאת מזמן.   אמרתי לה:"זאת החלטה לכל החיים בגיל מאוד מוקדם. בחירה שלך."    "אני לא רוצה להיות בלרינה!" אמרה, ובזה נסגר העניין.

עכשיו יכולנו סוף סוף לצעוד דרך הדלת ולפרוק את מיטלטלינו, לשים את המים על האש ולהתחיל להחליף אינפורמציות משפחתיות. בליבי ברכתי אותה מקרב לב. תאיר היא טייסת טבעית של חלל עמוק. צירוף נדיר בין שכל חד כתער, קשב הנובע מאמפתיה והערכה תחושתית מדויקת  של חתולה מסוג אלפא. אין המון כמותה, אך יש לא מעט. כבר פגשתי כמה בחיי. גם ראיתי לא מעט רקדניות צעירות בחיי המוקדמים כסטודנט לאמנות המתפרנס מעבודתו של פועל במה בלהקות ריקוד. אני זוכר את האימה בקולה של הרקדנית בת העשר שגלגלנו על אלונקה בחשכת אחורי הקלעים אל פיתחו של האמבולנס אחרי שנפלה ונקעה את רגלה במהלך ההופעה. "ברטה לא תרצה אותי יותר" שבה וגנחה הילדה, באנקות כאב שהתערבב באימה מזעמה של ברטה. "תנו לי לרדת אני רוצה לחזור ,אני חייבת לחזור לבמה," חזרה ושנתה  עד שנבלע קולה מאחורי דלתות האמבולנס. אלה חיי הרקדנית. לרקוד עד המוות.   לדעתי, רקדניות מבוגרות בגיל חמישים והלאה רוקדות כדי לא למות. אם הן מפסיקות, הן נופלות. זה קשור בהתמחות יתר של מערכות החיים בגוף. זה קשור במתח שרירי כל כך גבוה, שהתנועה המתמדת היא תנאי להמשך כושר הנשימה. זאת אינה מטפורה פיוטית. יש לזה הסבר ביולוגי ברור והגיוני: כאשר הגוף מורגל באתלטיות קיצונית, עצירת התנועה משמעה התאבנות השרירים וקפיאתם במצב מעובה של עבודה = כיווץ, כיווץ = מסה מוגדלת שבאה על חשבון נפח עורקי הדם וחופש זרימתו ללב ולמוח. וזהו ההסבר המתוקצר לדום לב ושבץ מוחי."

אחרי האוכל יצאנו למרפסת, ושם ליד השולחן העגול , כשסבתא נחמה ואימא כינרת עוקבות ברוב קשב, היא תקפה ללא שהיות.  "תגיד", אמרה לי," מה הדבר הכי מיוחד שאתה עושה?"

למה את מתכוונת היתממתי, מחפש במוחי בקתדחנות אחרי משהו להמציא לה. עוד לא התחלתי לעכל את האוכל, ומזמן כבר לא התאמנתי בשיחות משפחתיות של ליל שישי.   "משהוא שאתה עושה וחושב שהוא ממש מיוחד!" אמרה ועיפעפה אל אצבעותי המגלגלות את הסיגריה. קלטתי אותה. "מי שואל?" שאלתי אותה בקול של סוכן אף בי איי.

סבתא נחמה שאגה מצחוק. "אף פעם לא ראיתי מישהו מגלגל," אמרה בהיתממות, ואש הרצון לדעת בוערת בעצמותיה. "צאי מזה," אמרתי לה. "זה לא מה שאת חושבת.  ואחרי שאת תריחי יהיה לך מאוד קשה להמשיך ולשבת על ידי. למה?" שאלה. "איך את מסתדרת בלשבת על יד בדואים זקנים באוטובוס?" שאלתי אותה בהיתממות גזענית, מושך זמן על השאלה האמיתית.   "יש לי חברים בדואים ,ואני לא מבינה אותך."  עכשיו היא היתה מופתעת באמת.  "באמת יש לה" אמרה סבתא נחמה. עיניין גדול, חשבתי ביני לבין עצמי. גם לי יש חבר בדואי. בעצם יש לי שבט של חברים. כל יהודי שיודע מה טוב לו במדינה שחיה על הקצה צריך שיהיה לו חבר בדואי, וכך אני חושב כבר מזמן. לא בשביל סמים או תיקוני רכב במחיר הקרן. בשביל שיהיה מישהו כדי למלט אותך אל עומק המדבר בבוא יום הדין. בשביל שיהיה מישהו שיכול להריח את המים במקומות ובזמן שאתה האשכנזי חושב שאין. אבל כל זה ביני לביני ולא לעיניין, ובינתיים הבחורה מחכה לתשובה. הדלקתי את הטבק הבדואי וצחנתו אפפה אותנו.

"למה אתה מעשן את זה?"  שאלה במיאוס, ועל פניהן סבתא נחמה ואימא כנרת ראיתי שהן ירדו לסוף דעתי בעיניין האוטובוס. "עניין של עלות ובריאות" הסברתי לה. טבק בדואי טוב בכמות של חודש עבור מעשן כבד עולה כמו שלוש חפיסות 'נובלס', ואחרי שאתה מתרגל כבר אי אפשר לסבול סיגריות אשכנזיות מהמפעל. אתה מייד מרגיש את טעם הכימיקלים.

"תגיד, צפי, יש לך ג'ינס אחד בארון?" תקפה מכיוון אחר, מביטה במכנסי המהוהות.   קלטתי אותה. היא נותנת לי זמן לחשוב על השאלה ההיא.    צחקתי ואמרתי לה שלא. "ג'ינס זה מחוך."  נכון אמרה מיד. עכשיו כבר הייתי מאוהב בה נואשות, אבל הצטערתי על שלא נתנה לי להמשיך ולפתח את הנושא. אני אוהב את הנאום ההוא על עם שלם שמסתובב כל הזמן נעול במחוך.

"נו, חשבת מספיק?"   נכנעתי לה . אין מנוחה לרשעים.   "הדבר הכי מיוחד בעיני שאני עושה," אמרתי לה, "זה להסתובב בין אנשים ולדבר על חינוך יציבה."

"יציבה נכונה?" אמרה באכזבה.  "אני יודעת מה זה."  וישר עשתה פוזה של יושב כיסאות מובהק .  השפילה את הכתפיים, כופפה את הגב ומתחה את הצוואר לאחור, מראה לי.

"אין דבר כזה, יציבה נכונה," עניתי. מה שאת מראה לי זאת יציבה לא נכונה. את זה קל לזהות ולהגדיר. מהי יציבה נכונה אי אפשר לכפות ולהגדיר בשביל מישהו אחר. והכי מצחיקים מהם המורים לספורט שמצווים : "ילדים! לשמור על יציבה  נכונה!" זה כל העניין בחינוך יציבה. אתה יכול לתת לאדם אחר כלים כדי שיוכל לחדש את היציבה, וזה משמעותו של חינוך. אתה לא יכול להגיד לו מהו הדבר הנכון לעשותו, כי אין בזה טעם. רק הוא יכול לחנך את עצמו מחדש.

"מתאים לי!" הריעה תאיר וקפצה על רגליה. "בבת דור אמרו לי שאני זקופה מידי בחזה וצריכה להכניס את הצלעות ככה!" שאפה אוויר וכיווצה את הבטן. "וזה לא מתאים לי!   "נכון," אמרתי לה. "גם אני לא כל כך מבין את ההנחיות, וכל אחד היה מפרש אותן על פי ההערכה התחושתית שלו. אם יש לך יציבה לקויה, הפירוש גם הוא לא נכון."   "תגידי," ניסיתי מכיוון אחר, "את יודעת מה תפקידה של היציבה?

לשמור על היציבות?" ניסתה. "לשמור על האיזון כדי שלא ליפול?"

בחורה חכמה.  "לחדש את האיזון." תיקנתי. "לא לשמור. ומה תפקידו של עמוד השדרה?

לשמור על הגב ישר!

לא נכון" אמרתי לה. "תפקידו של עמוד השדרה הוא כשל היציבה: להתנגד לכבידה. את זוכרת שרק מה שיכול להתנגד לכבידה יכול להתקיים על פני כדור הארץ? אצל חתולים וכלבים ואנשים, וגם אצל אמבות אבל אחרת, וזאת הבעיה שלנו עם העקמת.

יש לך עקמת?" היא שאלה בהבעה חרדה.

"בוודאי," אמרתי לה. "לי ולילדים שלי וגם לך ולאימא וסבתא. וכל אחד ששואל את עצמו אם יש לו יכול מיד לענות בעצמו.

מה זה בעצם עקמת?

עקמת זה שינוי בעמוד השדרה שנוצר לפני הלידה כי אימא שלך ישבה בכיסא יותר מדי שעות כמו כל אחד שלמד לקרוא ולכתוב לפי חוק חינוך חובה. עקמת מורידה את יכולת ההתנגדות של עמוד השדרה להתנגד לכבידה. ומזה כל המחלות שלא מבינים ממה הן נובעות אז אומרים שזב גנטי. אפשר לחשוב."

"תגיד," אמרה וזרקה לי שאלה שהותירה אותי עבד נרצע לטוב שכלה: "למי קל יותר לתת חינוך יציבה, לרקדנית או לגיבן?

לגיבן." עניתי ללא שהיות.   "גם אני חושבת כך," אמרה ברצינות תהומית של נערה מתבגרת. "אבל למה אתה חושב כך?"

אז נתתי לה את הדוגמא של מק'דונלד, שהיה המורה הגדול מכולם לשיטת אלכסנדר. הייתה לו גיבנת מלידה ואף אחד לא חשב שישרוד מעבר לגיל חמש עשרה, כי היה ילד חולני מאוד. סיפרתי לה קצת עליו, ושלמדתי אצלו בשנה האחרונה לחייו, בגיל שמונים וארבע.

"אז למה קל יותר לגיבן לקבל חינוך יציבה?" חזרה על השאלה.

"בגלל האגו. רקדנית מקצועית מלאה ברעיונות וחושבת שהיא יודעת הכול על הגוף של עצמה, והרגלי היציבה שלה מוקפאים מכל ההכשרה שקיבלה. אגו מקצועי מפותח והרגלים נוקשים, יש להם נטייה להתחבר ביחד. אצל גיבן, דימוי עצמי נמוך מאפשר לו להפקיר את עצמו לידיו של מישהו אחר ביתר קלות, ולהפנים חשיבה חדשה.

אז איך צריך לקום ולשבת שלא לפי ההרגל?   פשוט," אמרתי לה, תדבקי בכלים, לא במה שצריך.

"נו? תגיד לי."

אז אמרתי לה. "את רואה את הפרח שבאגרטל? תבחרי לך עלה ותסתכלי בקצה שלו, ותחליטי לא להסיר ממנו את המבט עד שתסיימי את הקימה. על תתני לעיניים לברוח. ותדמייני את הלמעלה כשאת קמה."

היא עשתה את זה, במידה של מאמץ וחוסר נוחות. בינתיים צפיתי בעניין בצוואר שלה.

"שכחתי," אמרתי לה. "שנייה לפני שאת קמה תעצרי את עצמך ותגידי לעצמך בלב להניח לצוואר להיות חפשי, ותשכחי מזה. תעסיקי את עצמך בהסתכלות, ובמחשבה למעלה. כשאת מתיישבת, תעשי את אותו הדבר."

 היא עשתה את זה, וראיתי שכמעט נפלה אחורה לכיסא, אבל הצוואר כבר לא התכווץ כל כך.

"אל תיבהלי," אמרתי. "כמעט נפילה זה סימן שעשית נכון." היא מייד ניסתה שוב, וראיתי שחוסר הנוחות לא חלף. "ככה זה" ניחמתי אותה. "במשך הזמן הגוף לומד יותר טוב, ואת תרגישי שזה בסדר.

וזה כל מה שצריך? שאלה בחוסר אמון. אז, עכשיו אני ממש יודעת!  זה כל מה שצריך בהתחלה," אמרתי לה. "תדבקי בכלים שלך, ואת השאר הטבע יעשה בעצמו. ואם את רוצה להשתפר מאוד, אז כדאי לך לקחת מורה. מישהו מבחוץ לך שישים עלייך ידיים וייתן לך תחושה יותר ברורה של איפה זה למעלה וקדימה ואחורה ושאר הכיוונים. זה גם חשוב.

אז עכשיו אני לא צריכה להתאמן, כי אני יודעת,"  אמרה באושר אין קץ.

"לא נכון אמרתי לה. אימון ועוד אימון ועוד אימון, זאת המשמעות של להתחנך מחדש. כמו על אופנועים,כמו במוזיקה, כמו בריקוד."

אבל את זה אמרתי כי אני מורה, וגם לי יש אגו מקצועי. בלב ידעתי שהיא צודקת.  היא כבר יודעת.