הם מספרים כיצד הכירו, כיצד התאהבו במבט ראשון. כיצד היו הכל אחד עבור השני וכיצד הבטיחו זה לזו שהם ידונו בפתיחות על כל דבר שיפריע למי מהם אצל זולתו וכי תמיד יהיו פתוחים וישתפו זה את זו בכל מה שעובר על כל אחד מהם. הם לא יהיו כמו זוגות רבים אחרים אשר הם מכירים ורואים סביבם.
בהמשך הדרך נישאו, ולאחר כמה חודשים נכנסו להריון רצוי ומתוכנן ונולד ילדם - פרי אהבתם.
הם לא שמו לב אך יום בהיר אחד הכל השתנה ביניהם: לפתע החלו לריב על כל דבר, לפתע הכל התקלקל ביניהם והם אינם מבינים כיצד הגיעו למקום הזה.
הם מבוהלים מאוד והבחור מכריז "אני חושב שאני לא אוהב אותה יותר".
מה פשר ההכרזה הזו ומה היא מבטאת? האם באמת מבטאת חוסר אהבה? האם זו התנדפה לה מבעד לחלון מבלי משים? או שאולי הכרזה זו מבטאת בלבול ובהלה מהמצב החדש, שעד לא מזמן נראה בלתי אפשרי? היא מבטאת בהלה משינוי אופייה של האהבה? מירידת ערכו/ה של בן/בת הזוג בעיני? ומה זה אומר לגבי הדימוי העצמי שלי?
במהלך "רגיל" של התפתחות הקשר הזוגי אנו קודם כל "מאוהבים עד האוזניים". כשאדם מאוהב, הוא דומה,בעיני, לעיוור אולם לעיוור סלקטיבי: סלקטיבי לגבי החסרונות ו/או הדברים וההתנהגויות, שלו היינו מצליחים להבחין בהם, הם היו מרגיזים אותנו. אולם בשלב הזה איננו רואים אותם, איננו מבחינים בהם, הם ממש לא קיימים מבחינתנו.
כל הדברים הללו מודחקים עמוק עמוק ואין להם זכר על פני האדמה.
על פני האדמה קיים אדם, שנתפס בעינינו המאוהבות כמושלם, כליל השלמות, יפה, חכם, רגיש, אכפתי, וותרן, גמיש ומה לא. בדיוק מה שאנחנו מחפשים בבן/בת זוג.
משפטים כמו "היא/וא פשוט נועד/ה לי", "אנחנו החצי השני האחד של השני" הינם שגורים ומוכרים.
אנחנו "מחסירים פעימה" כשבן/בת זוגנו נכנס למקום בו אנו נמצאים, אנו מתגעגעים אליו/ה רוב הזמן, חשים בחסרונו/ה כשאינו/ה לידינו, מתקשרים טלפונית הרבה, מחזרים במתנות ובג'סטות קטנות, נוגעים אחד בשני ללא הפוגה, מסגלים שפה שמשותפת אך ורק לנו, מדברים זה אל זו בהתיילדות, יחסי המין מסעירים ותכופים, חשים מאושרים מאוד.
אנו מאוהבים!
ואז מגיעה ההחלטה להעמיק את הקשר או ע"י מגורים משותפים ו/או בנישואין.
הקשר הופך להיות מחייב יותר, השגרה תובענית יותר, הפרטים הקטנים שמרכיבים את חיי היומיום הופכים להיות בעלי נפח ומשמעות.
אם קודם היינו מוכנים לעשות הכל ולוותר למען אהובנו/תנו, ולחיות עם הוויתור הזה בשלום ובאהבה, הרי עתה מתחילה להיסדק השלמות הזו ואנו מתחילים להיות יותר מודעים לגבי רצונותינו והעדפותינו, שאינם עולים תמיד בקנה אחד עם אלו של "החצי השני" שלנו.
ואז, או אז, מתחילות המלחמות ולפעמים אף מלחמות גוג ומגוג.
מתחילים מאבקי כח לגבי טיב היחסים, איכות הקשר וההתנהלות היומיומית בכלל.
"מי יפנה את הכלים מהשולחן", "כשהוא חוזר הביתה הוא נדבק לטלויזיה/למחשב", "לא שואל איך עבר עלי היום", "יש לי מבחנים והוא לא מתחשב בי","אין לו כמעט קשר עם הילד, אוהב אותו אבל לא שם לו גבולות בכלל", "היא קונה בלי סוף", "היא לא מבשלת ולא מנקה בכלל", וכיו"ב.
זהו השלב בו ההתאהבות פוחתת והסתכלות יותר ריאלית תופסת את מקומה: לבן/ת זוגנו יש יתרונות וכן, גם חסרונות. ולא סתם חסרונות, אלא כאלו שמרגיזים אותנו.
מצב כזה באמת יכול להבהיל, כי השינוי הוא די דרמתי מבחינת הרגשות המעורבים בכך.
הרבה אכזבה, כעס, תסכול ותחושות החמצה מלווים את התהליך הנ"ל.
זהו שלב בו האהבה או הקשר בכלל עובדים לשלב יותר ריאלי, מעוגן במציאות, יותר בוגר. בשלב זה, אם עוברים את הסערות המאיימות, מתקיימת אינטגראציה של דברים/התנהגויות אהובות ואף דברים מרגיזים, מכעיסים, מתסכלים שקיימים אצל זולתנו.
השלב הקודם מאופיין ב - split שאנו עושים: האהוב/ה הוא/יא נפלא/ה בלבד. כל הדברים שנתפסים בעינינו כחסרונות - אינם קיימים בו בשלב זה.
תקופת המעבר משלב אחד לבא אחריו מהווה תקופה של כאוס, של חוסר יציבות, של בהלה. צריך להסתגל לשינוי, ואז מגיעים בחזרה לחוף מבטחים.
צריך לדעת שזוהי התפתחות נורמטיבית וזהו שלב הכרחי שעלינו לעבור אותו. הידיעה הזו עשויה להרגיע את הפחדים המתעוררים.
אם נצליח להגיע לחוף המבטחים, הרי שנאהב בצורה בוגרת יותר, מאוזנת יותר.
אכן, לא "נאבד את הכרתנו" מרוב התרגשות כאשר בן/בת הזוג חוזרים הביתה לאחר יום עבודה, אולם נדע להעריך את הבטחון שקיים בחברות, באמפטיה ובתמיכה הדדיים. נדע להוקיר את הבטחון בחלקים המוכרים כל כך.
ריקי רדלוס מטלפת בפרט בזוג ובמשפחה, מוסכמת מטעם האגודה הישראלית לטיפול במשפחה. עובדת בתחנה לייעוץ נישואין של עירית פ"ת.
