ללא צל של ספק, הישראלים באמת ובתמים רצו להיפרד מהפלסטינים והיו מוכנים לוותר על אדמה טריטוריאלית בשל כך. אבל הדבר כמובן לא היה מתוך רצון לשלום ויציבות מזרח תיכונית, כי אם למען הפסקת ההתנגדות האלימה הפלסטינית.
אוקטובר 2000. תחילתה של אינתיפאדה ערבית. תחילתה של ההוצאה לפועל של רצון לסיום הגזענות, האפליה, והקיפוח, נגד האוכלוסייה הערבית פלסטינית. פיגועי תופת במכוניות, במסעדות, ובמקומות הומי אדם בכלל. לא נשיאת דרשות ולא נאומים שבלונים ממנהיג ערבי כזה או אחר. התנגדות, בכוח. ורצוי עם כמה שיותר דם ציוני.
והישראלים? תוך פחות מ-5 שנים מפנים את כל רצועת עזה, תוך גירוש התנחלויות אותן דאג הממסד הציוני לטפח במשך עשרות שנים, כאשר את חלקן הקימו עוד ראשוני הציונים, בתחילת דרכה של מיסוד הרעיון הציוני. יהיה טיפשי לחשוב שהישראלים הפטריוטים, עוצרי המשטים ותומכי המצור, נקטו בעמדות שמאליות שכאלו מתוך רצון לשלום.
אז מדוע לעזאזל, דווקא בשיאה של ההתנגדות הפלסטינית, בחרו הישראלים לוותר על אדמות טריטוריאליות, ועוד כאלו הנחשבים במספר חוגים ישראלים ל'איזורים קדושים'? הפחד. הפחד הוא זה שדיבר מגרונם של מיליוני ישראלים. וזה טבעי. טבעי שבן אדם מפחד מפיצוץ מטעני חבלה העלולים לפגוע בו אנושות, ואף להפוכו לנכה או קטוע גפיים, בו או באלו היקרים לו. כן, הישראלים פחדו. זו לא בושה לפחד מהמוות, במיוחד שהוא כה אכזרי ומייסר.
בתקופת האינתיפאדה, התקופה שלפני פינוי ההתנחלויות הציוניות ברצועת עזה, הישראלים באמת פחדו. זוכרים? 'אי אפשר לצאת לרחובות!'. טבעי שבן אדם רגיל רוצה לצאת מביתו, לטייל עם בני משפחתו, ואפילו לבקר במועדון ריקודים לילי. אבל כיצד יעשו זאת אם הפחד והזעקה מהמוות האכזרי, עלולים לקפד את חייהם? רק אם הם חובבי אקסטרים. הישראלים הידועים כחשבונאים אדוקים, ערכו חשבון פשוט: נוותר על ההתנחלויות, נפנה את חובשי הכיפות הסרוגות, ואפילו את בתי הכנסת. כי בחיאת, תנו לנו לבלות בבתי קפה, במועדונים, לא רוצים איומי מוות. לא עברו 5 שנים מתחילתה של האינתיפאדה הפלסטינית, ונחשו מה: אין יהודי אחד בעזה. הישראלים פינו את כולם, אפילו בכוח רב.
והיום? היום המצב שונה לחלוטין. להוציא קסאם פה ושם, שגם הוא ברוב המקרים נוחת בשטח פתוח, אין למעשה כלל וכלל איומי מוות על הישראלים. הם מבלים, יוצאים וחוזרים, הרחובות שקטים מזעם הפלסטינים מוכי האפרטהייד. שיתוק המאבק הפלסטיני האלים, בהחלט מעורר דיונים פנימיים בלא מעט חוגים ישראלים וערביים. כיצד זה שאוכלוסייה כה מוכה, וכה אומללה, בוחרת להשלים עם מצב כה עגום. שאלות נוקבות, של ממש. אך לישראלי הציוני, כל זה כמובן לא אכפת. הישראלי תמיד ידע לחיות את הרגע, את השנייה, למצוא את הדילים הטובים ביותר, בארץ ובחו'ל.
ומדינה פלסטינית? את הדיל הזה, הישראלי הציוני כבר שיתק וקימבן. עד מתי? עד האינתיפאדה השלישית.
* הכותב הינו יו"ר ארגון סלון דבורה
קיריל הדר | פובליציסט