אלא שליל הסדר בנוי כך שהילדים הם המוקד העיקרי שלו. עיקר המצווה בליל הסדר היא "והגדת לבנך". כל כולו של ליל הסדר נועד להעברת המורשת מהדור הנוכחי אל הדור הבא - הילדים, וכל הטקסט בהגדה והטקסים שמסביבו מכוונים לילדים - איך לגרום להם להיות נוכחים, להיות פעילים, לקלוט את התכנים המועברים, והחשוב ביותר - לזכור ולהפנים אותם לעתיד.
עיון מדוקדק בהגדה יכול לגלות לעינינו את הטכניקות שבהם השתמשו הכותבים במהלך הדורות לשם הוראה וחינוך הילדים. כל ההגדה סובבת סביב הילדים. היא שמה אותם במרכז. הם לא "מפריעים", לא מקלקלים, לא אמורים להשתעמם. אם נעקוב אחרי הרעיונות המובאים נוכל גם ליישמם בצורה טובה בעריכת הסדר הבא עלינו לטובה, גם להוסיף עליהם כהנה וכהנה, מתוך הבנה שהילדים הם העיקר כאן, וגם נוכל ללמוד כיצד להעביר דברים נוספים החשובים לנו כמורשת לדור הבא, וכיצד לדאוג שהדברים יופנמו.
חשוב לזכור שאבותינו לא סמכו על הגננות וגם לא על המורים והמורות של הילדים. עיקר התפקיד המחנך הוטל על הורי הילד. לא היו "הכנות מקדימות". הילד לא עבר "סדר" מוקדם בגן כדי להתכונן. כל המאמץ החינוכי היה של ההורים. בנוגע ליציאת מצרים - העברת המורשת התרכזה בליל הסדר עצמו.
המוקדים החינוכיים שמצאתי בהגדה, הם ארבעה, כמנין ארבע הכוסות וארבע הקושיות:
1. פעילות - לא לומדים דברים מתוך הקשבה פאסיבית. למידה מופנמת מתוך פעילות ומתוך עשיה. לכן עושים המון דברים "זכר ליציאת מצרים". היינו יכולים במקום זה לשבת ולצפות בחיזיון אורקולי מיוחד, המזכיר את יציאת מצרים. זה לא היה מופנם כמו שהדברים מופנמים אם אוכלים "לחם עוני" ומרור, טובלים בחרוסת, מציגים את יציאת מצרים, קמים לפתוח את הדלת ועוד ועוד. חלק מהפעילות מצריכה לקום מהשולחן לעמוד, ללכת, לעלות על כיסא ולשיר, להציג בפני כולם, להחביא או לחפש את האפיקומן. אבל זה טוב מאוד. מי בכלל מסוגל לשבת ללא תנועה כל כך הרבה שעות? בטח לא ילדים.
2. הנעה פנימית. הנעה היא יצירת מוטיבציה, והנעה היא פנימית כאשר המוטיבציה נובעת מתוך התוכן, ולא ממקורות חיצוניים לו. ההנעה הפנימית בהגדה נובעת מיצירת סקרנות אצל הילד. ילד שמסתקרן הוא ילד שואל. ילד שואל הוא ילד שמעוניין בתשובה ומקשיב לה. לכן הרבה מן הפעילויות בליל הסדר נועדו כדי לגרום סקרנות, ולהביא לשאלות של הילדים. אחר כך התכנים מובאים - כמענה לשאלות שנשאלו, ולכן מקשיבים להם יותר. המון דברים בליל הסדר מעוררים סקרנות: העריכה המיוחדת (קערה), המאכלים המיוחדים (מצה, מרור, חרוסת) , השוני בצורת האכילה (הטבלת מרור בחרוסת, סיבוב קערה מעל המסובים) , ועוד מיני מנהגים שלא נעשים בכל יום. הילד אמור להסתקרן ולשאול.
היום נוסח השאלות מוכתב מראש בהגדה - באמירת "מה נשתנה" ובה נשאלות חלק מהשאלות עוד לפני שנעשו המעשים שצריכים לגרום לשאלה. למשל הילד שואל "הלילה הזה כולו מצה" - עוד לפני שראה שלא מגישים בכלל חמץ, או שהוא שואל על מרור לפני שראה אותו בכלל. שמעתי את הד"ר אבשלום קור אומר שזה בעצמו נועד לגרות את הסקרנות של הילד - כאשר הוא אמור לשאול על דברים שטרם קרו סקרנותו מתעוררת. אני רואה את זה אחרת ולדעתי זה "טקסט גיבוי" שנועד לומר מה הילד אמור לשאול. בכל אופן אפשר תמיד לעשות מעשים מתמיהים ולעורר אצל הילד שאלות נוספות.
את הטקס של אמירת "מה נשתנה" שבו ילדים מתאמנים בהופעה במשך ימים ארוכים ומופיעים נרגשים בפני אורחי הסדר, אפשר לנצל גם כן בשביל לעורר מוטיבציה - כלומר בעבור ילדים האוהבים להופיע. אבל זה כבר מוטיבציה ממין אחר, והיא שייכת לסעיף הבא.
3. הנעה חיצונית: יש דרכים לעורר את הילד ולגרות אותו להקשבה ולעניין, גם ללא קשר לתוכן המועבר. זאת ההנעה החיצונית. למשל ילד שאוהב להופיע יחכה בקוצר רוח לתורו לשיר מה נשתנה. אפשר להרחיב את היריעה ולאפשר לילדים "הופעות" כאלה גם בזמנים אחרים - שירים שנלמדו בגן, המחזת יציאת מצרים, קריאת חלק בהגדה ועוד. עוד הנעות חיצוניות בהגדה הם כמובן האפיקומן - מחביאים אותו בתחילת הסדר, מוצאים לקראת הסוף ויש מתנה מובטחת, חד גדיא ויתר השירים בסוף הסדר ("אם תהיו ערים יהיו שירים יפים"), וההלכה האומרת שיש לחלק "קליות ואגוזים", כלומר ממתקים, לעורר ולעודד הקשבה של הילדים. הנעה מסוג כזה אולי פחות טובה מן ההנעה הפנימית, בגלל שהיא עלולה לגרום להסחה ולא להקשבה, ובגלל שהילד מעוניין בתגמול - בפרס, ולא בתוכן, אבל בהחלט גם לה יש מקום.
4. התייחסות לאישיות הילד הלומד. "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה", ולכל אחד מן הילדים ההורה צריך להתאים את התשובה ואת המענה. לחכם עונים כחוכמתו, לתם עונים בפשטות וללא התחכמויות. לרשע שמעוניין לקנטר עונים בדרך המתאימה לו, ולזה שאפילו לשאול אינו יודע - "את פתח לו" מספרים לו ללא שישאל. אלה כמובן רק דוגמאות, ואפשר להתווכח על הגישות המומלצות אבל הרעיון הוא אחד "חנוך לילד על פי דרכו". אי אפשר להתעלם מאישיות הילד הלומד. אם רוצים שהוא יפנים ויזכור - הלמידה צריכה להיות אישית, ומיועדת במיוחד בעבורו.
אלה היו "ארבע הכוסות החינוכיות" - בליל הסדר ובכל מקום שרוצים ללמד ולחנך ילדים. למידה יעילה תהיה מלווה בפעילות, בהנעה פנימית וחיצונית, ובהתאמה אישית לאופיות של הלומד. ויש גם כוס חמישית - והיא הרבה אהבה והערכה, וללא לחצים מיותרים. אם ילד מתביש ולא רוצה לשיר "מה נשתנה" למרות שבבית הוא עשה את זה נהדר - נא להניח לו , ולא לגרום לו מבוכה מיותרת.
חג שמח לכולם, ובעיקר לילדים.
נצחיה פלג, כותבת ומפתחת תוכניות לימודים, עורכת לשון ומורה למתמטיקה. מנהלת פורומים "חינוך לילדים ונוער" בפורטל "תפוז", אם לשישה ילדים
