הקדמה
במאמר זה ברצוני לברר את ההנחות העיקריות של ההומניזם המערבי על בסיס הערכת מצב של 500 שנות הומניזם ולחשוף את האמצעים שבהם הוא מצליח להשליט את הסדר הקיים היום בזירה הכלכלית התרבותית והאתית בעולם המערבי בכלל ובישראל בכלל. אני אראה שההומניזם כתפיסת עולם השכיל להשתמש בכוח סמוי יותר מאשר גלוי ובזה אינו שונה מכל האידיאולוגיות או הדתות האחרות אשר הצליחו להשתלט על העמים בעבר .יושם דגש בעיקר על מערת המשפט כזרוע ביצועית של ההומניזם וכאמצעי הכוחני הגדול ביותר שלו ומהווה למעשה השומר הסף של הסדר הקיים.
ההומניזם בשיתוף עם ההון הצליח לדחוק לשוליים את כל האידיאולוגיות והדתות והציב את האמונה בתבונה האנושית ככוח עליון אשר באמצעותו ניתן לפתור את כל הבעיות הקיומיות ואני אראה שלמרות שאמונה זו נכשלה וגרמה לבעיות ולקונפליקטים רבים , היא ממשיכה להילחם בכל הכוח להמשך שליטתה בלעדית . אנו ננתח המכניזם של מערכות הכוח המופעלים על ידי ההומניזם ואת התגובות לעיתים אלימות שהוא שהוא מעורר כאשר אנו נתמקד במציאות שבה אנו חיים בישראל ועל המתח השורר בין דת ומדינה או יותר נכון לומר בין דת ותבונה. לצורך עבודה זו אני אתמקד בכלים של הביקורת המרקסיסטית ובעבודות המחקר של הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו . שימוש באותם כלים אינו אומר שאני שותף להשקפות מרקסיסטיות או פוקואיסטיות.
1. הנחות היסוד של ההומניזם.
התפיסה ההומניסטית מציבה את האדם במרכז ההוויה באשר הוא אדם ודורשת את טובתו, חירותו ועצמאותו. היא רוחשת לאדם כבוד ומאמינה בכוחו לפתח את עצמו ואת היכולת הגלומה בו. ההומניזם רואה את מימוש היכולת הזאת כמטרת קיומם של בני אדם ללא הבדלי מין גזע או דת. התנועה ההומניסטית הדגישה את כוחו של האדם לשלוט בסביבתו ולשנותה בהתאם לצרכיו ולטובת הכלל . חיי האדם מתרכזים בעולם הזה, ביחסים בינו לבין בני אדם אחרים וביחסים בינו לבין הטבע, והוא חייב דין וחשבון רק למצפונו ולאנשים הסובבים אותו. עבירות כגון הריגת אדם, פגיעה בחירותו של אדם או בכבודו, פגיעה ביצירות אנושיות ובתרבויות אנושיות, ויש הגורסים גם פגיעה בטבע, הן הדוגמאות הבולטות לעבירות לפי התפיסה ההומניסטית. ז'אן ז'אק רוסו, הפילוסוף שווצרי-צרפתי אשר נמנה עם מחוללי המהפכה ההומניסטית החשובים ואשר הגותו השפיעה הרבה על המהפכה הצרפתית , חשב שמהותו של האדם היא התבוניות. האדם בעזרת התבונה, מגלה את היותו סובייקט ואת האמת אודותיו ואודות העולם. וזוהי תמצית ההומניזם, לאדם יש מהות הניתנת לגילוי באמצעות חקירה מדעית וחקירה זו היא תנאי לחירותו שמשמעותה מימוש אישיותו. אנו נצטרף בהמשך לביקורת של פוקו נגד תפיסה זו ונראה את הסכנות הגלומות בה. ההומניזם טוען הוא שככל שנטיב להעמיק את הידע על פנימיותנו ונבכי נפשנו כך נטיב לייעל ולשכלל את התפקוד שלנו ונשאף למצוינות וכך הפכו מושגים כמו מצוינות ויעילות, על פי התפיסה ההומניסטית המודרנית , שווי ערך למימוש עצמי וערכים כמו שחרור חירות ומימוש עצמי למילות קסם לשמירה ולקידום החברה המודרנית הקפיטליסטית.
2. ההומניזם לעומת היהדות
ההומניזם כאידיאולוגיה צמחה כאנטיתזה לדת שהייתה שלטת בסוף ימי הביניים:הנצרות. דת זו קבעה את סדר היום ושמרה עליו בזירה הפוליטית התרבותית המשפטית והמדעית. יש הרבה מן הצדק עם הביקורת המרקסיסטית אשר ראתה את הדת הנוצרית כמאשרת את ההיררכיה הפיאודלית ,משמרת את הערכים והצורה החברתית הקיימת ומונעת פיתוח מודעות וביקורת אקטיבית , מגבירה בזאת הדיכוי של השכבות החלשות ומונעת מהן את הרצון לשנות את הסדר הקיים . הדת התיימרה לספק תשובה לכל הנושאים העומדים על הפרק ולא הייתה שום אפשרות ערעור לתשובות של הדת הנוצרית שלא במחיר סכנת חיים ממש. השאלה היא אם יש להתייחס לדת כאל מערכת מדכא מתוך צידוקים רוחניים שקריים , מין " אופיום להמונים" או שיש להתייחס לתכנים שלה כעומדים בפני עצמם ולא כצידוק לדיכוי ההמונים. אין ספק שהדת הנוצרית הרוויחה ביושר את חיצי הביקורת של המרקסיזם בתקופה שההומניזם צמח ואפילו הרבה לפני זה.אולם ההומניזם התנגד לסדר הנוצרי הקיים מתוך דחיית ההשקפה שראתה את חיי האדם עלי אדמות כחסרי ערך כשלעצמם וכהכנה בלבד לחיי הנצח ולישועת הנפש בעולם הבא. ההתנגדות ההומניסטית לא באה מתוך עמדה ביקורתית רדיקלית אשר ראתה בערכים הנוצריים צידוק לשימור המצב הפיאודאלי הקיים. אנו נראה בהמשך שההומניזם ישתמש באותה שיטה. הערכים שלו יהיו מכוונים לשימור הסדר החדש שהקים ובזה נחל הצלחה גדולה. המצב בישראל שונה מכיוון שהיהדות לעולם לא שלטה במדינה . האידיאולוגיה ההומניסטית היא שקבעה את הסדר הקיים מאז קום המדינה . הציונות החילונית ראתה את עצמה כממשיכה של ההומניזם המערבי והתייחסה ליהדות בדיוק כמו שההומניזם המערבי התייחס לנצרות: דת הדוחה את האמונה שהאדם מסוגל לפתח את עצמו ואת היכולת הגלומה בכוח התבונה האנושית. האמונה בעליונות התבונה האנושית היא שקבעה את הסדר המודרני החדש. אמונה זו השתלטה באופן פוליטי משפטי תרבותי ומוסרי על כל אורחות חיינו והייתה בלתי סובלנית כלפי כל אמונה אחרת בדיוק כמו האמונה הדתית. אנו נראה שלא מדובר באי סובלנות רגילה כפי שהכרנו בעבר אלא הרבה יותר מתוחכמת סמויה לעין מעודנת וחמקמקה. לפני שנמשיך בדיוננו על ההומניזם כתפיסה שולטת ומבטלת את האלטרנטיבה של היהדות המסורתית , חשוב לציין את הניגודים שבינהם אשר פותחים פער בלתי ניתן לגישור אם כי ישנם גם קוים משותפים. אז נתחיל בניגודים:
· ההומניזם מאמין בכוחות הגלומות באדם וביכולות שלו לפתח את עצמו בכל התחומים באופן עצמאי. ההומניזם רואה במימוש היכולות של האדם כפסגת מטרותיו . היהדות רואה במימוש ערכי המוסר כתכלית נשגבת וביטוי ממשי של עבודת ה'.
· ההומניזם מאמין בכוחו של האדם ותבונתו לשלוט בסביבתו ולשנותה בהתאם לצרכיו ולטובת הכלל בעוד שהיהדות מצהירה שהאדם אינו יכול למלא בעצמו את כל מחסורו ותלוי בהקב"ה בהשלמת מחסורו.
· ההומניזם אינו מבדיל בין האדם לאדם מבחינת הזכות לכבוד לחירות ולשוויון בעוד שהיהדות מכירה בייעוד העם היהודי להיות עם סגולה ונבחר לשאת את דבר ה'. למרות שהיהדות מכירה בזכות כל אדם ללא הבדל אמונה גזע או לאום לחיות בכבוד ובחופש , על היהודים חלים מערכת זכויות וחובות הרבה יותר רחבה הכוללת גם הפליה לטובתם.
· לפי ההומניזם יש לחיים ערך בפני עצמו, לפי היהדות, לחיים יש תכלית החורגת ממשמעותה הארצית.
המשותף בין היהדות להומניזם:
· ההומניזם והיהדות מציבים את האדם במרכז .
· שניהם דורשים את כבוד האדם וחירותו.
· שניהם מעלים על נס את נאמנות האדם לקהילה בה הוא חי ומחויבותו המוסרית כלפיה ושל הקהילה כלפיו.
· שניהם מעלים על נס את ערך החיי האדם.
אם כן יש לנו פה מתח בין שתי תפיסות עולם מנוגדות אחת לשנייה ויחד עם זאת חולקים כמה קווים משותפים. למעשה זהו מתח שבין אמונה בה' לבין אמונה בעליונות התבונה אשר לא ניתן להכריע ביניהם מבחינה לוגית ועל זה ארחיב להלן ולכן אין זכות לאף אחת מהן להשתלט ולקבוע את הסדר הקיים. אולם התפיסה ההומניסטית לקחה על עצמה את הזכות הזו.הבעיה היא, שאם בשאר העולם השתלטות זו יוצרת מתחים וקונפליקטים אלימים, המתחים פה הם רק לכאורה כי הממסד הדתי היהודי אינו מערער כהוא זה את הסדר הקיים ומשתלב בו בחדווה רבה.
3. סכנות ההומניזם
כידוע הנחת היסוד של ההומניזם היא האמונה בעליונות של התבונה האנושית אשר באמצעותה האדם יכול לשלוט בסביבתו ולשנותה בהתאם לצרכיו ולטובת הכלל, כאשר החירות הבסיסית מהווה תנאי יסודי. הוגים כמו דקארט, לייבניץו, קאנט ובעיקר רוסו דנו בסוגיות שונות של החירות וניסו לגבש תיאוריה שבאמצעותה ניתן יהיה לממש חירות זו על מנת לאפשר לאדם להשתמש בתבונתו באופן מלא.ניתן לנסח את הפרדיגמה ההומניסטית בצורה זו: ככל שתדע על עצמך, תהיה מסוגל לממש את חירותך. ניתן לומר, כי בחברה האידיאלית של רוסו, אין מנוס מוויתור על הרצון הפרטי.רק וויתור על רצון זה, יאפשר חברה יציבה ושוויונית שנענית לחוקים אובייקטיביים של רצון כללי, המגלם את חוקי התבונה. המושג חוק,לפי רוסו, זהו כלל שאדם מציית לו מתוך בחירה חופשית, כיצור בעל תבונה. חוקים אלו מטרתם למנוע מהאדם לפעול על ידי האינטרס הפרטי ולגרום לו להבין כי שימוש באינטרס מסוג זה, מסכן את יציבות החברה המושתתת על עקרונות התבונה שמהותית לו כסובייקט חופשי ותדרדר אותו חזרה אל מצב של עבדות וניכור שאינם עולים בקנה אחד עם מהותו. בשל אותה דואליות של האדם והנטייה שלו ללכת לעיתים בעקבות האינטרס הפרטי התואם יותר את קיומו הביולוגי ולא הרוחני, יש ליצור חוקים שיכפו על האדם את חירותו ועל ידי כך ישמרו את רצונו חופשי נקי מרצונות ותשוקות פרטיים. כאן טמונים יסודותיו של הדיכוי האנושי. על האדם נכפה לעיתים סדר חברתי וחוקים נוקשים שטוענים לשחרורו, אך גם יוצרים מערכת דכאנית, שאת שיאה ניתן לראות במאה ה-20. במאה זו, התרחשו כל זוועות האימים שתחילתם ברעיונות הומניסטים מהסוג של רוסו. משטרים דכאניים, שניסו ליצור סדר חדש שתכליתו לשחרר את האדם מהשקר שבו הוא חי ולהביאו למקום של מודעות עליונה וחופש מוחלט, יצרו מעיין אוטופיות חסרות קשר למציאות ומשלא הצליחו לשחרר את כולם התחילו להשמיד בני אדם בהמוניהם, היות ואלו לא קיבלו את האמת על עצמם ובכך סיכנו את החברה החדשה כולה. בתחילת המאה העשרים העולם המערבי האמין שסוף סוף התבונה האנושית תפתור את כל בעיות העולם. המהפכה התעשייתית נתנה את החיזוק הדרוש . אף אחד לא האמין שבמאה העשרים יתחוללו שתי מלחמות עולם עקובות מדם , שואה נוראה, פצצות אטומיות, משטרים טוטליטריים ופשיסטים מהגרועים והאימתיים שקמו משחר האנושות , מלחמה קרה וקטסטרופה אקולוגית. האימפריאליזם המערבי השתלט באופן כוחני ומתנשא על העולם השלישי בשם עקרונות הנאורות והתרבות ההומניסטית. אימפריאליזם זה התיימר להביא את הבשורה החדשה: האמונה בעליונות התבונה האנושית ולבסס את החוקים על יסודות התבונה. אי לכך מחובתו של האדם לחקור "אמיתות מדעיות" אודות מהותו האנושית על מנת לממש את אנושיותו או את טבעו האמיתי . הפילוסוף פוקו מראה שרעיון זה משמש צידוק להפעלת כפייה על פרטים בחברה כדי להביאם לממש כביכול את הטבע האמיתי שלהם. זאת האידיאולוגיה שנלוותה אל הכפייה במשטרים הטוטליטריים והיא משמשת גם צידוק לכל המוסדות הדיסיציפלינריים שקיימים בחברה המערבית מאז המאה ה-18 . יצירת מוסדות אלו על ידי מדעי האדם אחראים להפיכתם של בני האדם בחברה ל"נורמזליים" המצייתים לנורמה השליטה בחברה וגם נתנו גושפנקה מדעית לכך. זהו מקור הכוח העצום של קציני הסדר הומניסטי: הפסיכיאטרים, הפסיכולוגיים, העובדים הסוציאליים, עורכי הדין כולם מהווים התוצרים של המוסדות הדיסציפלינאריים. מדובר ברעיון ניטשיאני שלפיו אי אפשר לקיים הבחנה בין כוח לידיעה . כל תיאוריה מדעית (הכוונה למדעי הרוח והטבע) מבטאת תמיד נקודת מבט שרירותית שמקורה ביחסי כוחות חברתיים כלומר היא ביטוי לאינטרס פוליטי סובייקטיבי וסקטוריאלי.רעיון זה דומה מאוד לרעיון של הביקורת המרקסיסטית כלפי הסדר הבורגני-ליבראלי אשר נכפה על הפרטים ומוצא את צידוקו באמצעות אידיאולוגיות "המאמתות" אותו כסדר טבעי-הכרחי , דהיינו שאי אפשר למרוד בו.
4. הומניזם ומודרניות: קשר שנולד בחטא:
מהחיבור שנוצר בין הומניזם למודרניות נולדה הגישה שמימוש טבע אדם- קרי אנושיותו -הוא בדרך של מימוש מלוא פוטנציאל היכולות והכישרונות של האדם. לאדם יש נטייה מורשת לפתח את כל כשריו במטרה "להיות העצמי הטוב ביותר שטבעו המורש מאפשר לו להיות"(רויג'רס) . האדם נמצא תמיד במתח הנובע מהפער בין המציאות בפועל לבין מציאות אידיאלית , בה הוא מממש באופן מיטבי ומרבי את כשריו. תפיסה, זו שהיא במהותה גישה מודרניסטית, מסבירה את התפתחותה הפנטסטית של התרבות המערבית במאה העשרים בכל המישורים : מדע, טכנולוגיה, ספורט, אומנות, כלכלה וכו'... השאלה היא האם האדם נעשה מאושר יותר - האם המרוץ להישגיות הנובע מהמתח שבין מציאות בפועל לבין מציאות אידיאלית, הוא בריא לאדם?
אכן העולם נעשה משוכלל יותר אבל הוא לא נעשה טוב יותר. בתחום המוסרי חלה אפילו נסיגה משמעותית. בשדה הקרב של המערכה להישגיות, מוטלות הרבה גוויות (התאבדויות) ,ועוד יותר פצועים (בנפש) אשר יצאו מכלל פעולה ופרשו מהמרוץ . הסיבה לכך היא הטעות באופן מימוש העצמי שביסוד הגישות ההומניסטיות ומודרניסטיות . הן רואות בניצול מלוא הפוטנציאל הכישרונות של האדם תוך הצבת יעדים רחוקים להשגה ההתממשות הטובה ביותר של העצמי. אולם מציאות שבה כל אחד נדרש להוכיח את עצמו על ידי מימוש יכולות אינה נותנת סיכוי רב לחלשים ולבעלי הפרעות נפשיות. הגלובליזציה החמירה את המצב בזה שהיא צמצמה עוד יותר את מגוון צורת קיום ועיוותה את מושג מימוש העצמי: תרבות המותגים ,הסטנדרטים של יופי הנוצרים במדיות השונות מלמדים אנשים למצוא את הזהות שלהם ולממש את יכולתם בעולם של דימויים זרים ומדכאים. הקרבנות הגדולים הן נשים ובעיקר נערות . הדימויים שהתקשורת מייצרת עם דוגמניות העל בפרסומות ועם נשים רזות-רזות בתוכניות הטלוויזיה ובסרטי הקולנוע ההוליוודים הם שגורמים לכל כך הרבה נשים להרגיש מנוכרות לגופן.
5. מרד אינטלקטואלי נגד ההומניזם:
אם רק במאה ה20, אחרי כל הקטסטרופות שאירעו בעולם, התחילה ההתפכחות מההומניזם בדמות זרמים רעיוניים כגון הפוסט-מודרניזם , הניו אייג' , תורות המזרח וכו' , ישנו פילוסוף אשר הקדים את זמנו ולא היה צריך לחכות להתנפצות התקוות שתלו בהומניזם. הכוונה לפרידריך ניטשה. הוא לא רק כפר בעולם הערכים הנוצריים אשר גדל בתוכם, בזה לא היה שום חידוש , הרי ההומניזם החילוני בצורתו המרקסיסטית הקדים אותו. החידוש של ניטשה היה הכפירה בתבונה האוניברסאלית המחוקקת והמכוננת שהיא נשמת אפו של ההומניזם. הוא הראשון שעמד על מלוא המשמעות של כפירה זו. תורות האדם המבוססות על "אמיתות מדעיות" אינם נתונים מחוץ לאדם אלא הם נוצרים על ידו כדי לענות על צרכיו האישיים. המוסר החילוני מבוסס על התביעה לכלליות (רוסו , קאנט) ומופנה לרמה הנמוכה ביותר, לרבדים שבהם לא ניכר ייחודם האנושי של בני האדם, במילים אחרות להמון במובן הנאלח ביותר. כמה עשרות שנים לאחר מכן , הסופר-פילוסוף הצרפתי אלבר קאמי כותב על משמעות של חוסר המובנות וההיגיון שבעולם העומדת מול הרצון האינסופי והבלתי ממומש להבין את פשר העולם ומשמעות קיומו. האדם מסוגל להבין רק באמצעים אנושיים. הוא "מלביש על העולם משמעות אשלייתית". תחושת האבסורד מפשיטה את העולם מן הפריזמה האשלייתית והופכת אותו לבלתי ניתן להמשגה אנושית. מושג האבסורד הוא העימות בין המודעות לאי-רציונאליות שבעולם לבין הכמיהה המודעת של המחשבה לבהירות. על פי קאמי התבונה האנושית חותרת להבין את העולם וכדי לעשות כן, האדם מייצג את המציאות במונחים של חשיבה אנושית המאפשרת לאדם לקרב את העולם ולהופכו למוכר באמצעות הטלת חוקיות והיגיון. אולם שאיפה זו נדונה לכישלון והגיעה העת להתייאש מהאפשרות להשיג ידיעה של אמת מוחלטת. במסתו המפורסמת "המיתוס של סזיפוס" קאמי מתאר את חווית האבסורד שבו אין ערכים מוחלטים לנוכח המוות המתקרב והיא ביחד עם הקיום מהווה האמת האחת והיחידה. החיים האבסורדים נמדדים על פי כמותם ולא איכותם שכן אין אמת מדה שעל פיה שעל פיה ניתן לדרג חיים טובים או לא טובים.
6. התמודדות כוחנית של ההומניזם ותגובות נגד.
על פי פוקו, הכוח היעיל ביותר שהופעל עד כה בהיסטוריה מופיע בחברה המערבית הנשלטת על ידי ההומניזם והקפיטליזם. הכוח הזה מתאפיין יותר מכל בכך שהוא אינו אלים אלא הוא פועל ברכות, בחמקמקות, בעידון, ובפקחות . מאפיינים אלו הופכים אותו לגורם בלתי מורגש. ולכן ההתנגדות שהוא מעורר נתפסת כהתנגדות לא לגיטימית ,"עבריינית", וצפויה להתקפה בלתי מרוסנת הן של התקשורת המגויסת הן של דעת הקהל והן של מערכת המשפט. השימוש הלא אלים בכוח הפוליטי הוא המצאה של ההומניזם שהשכילה ליצור חברה שבה בני אדם הם צייתנים ויצרנים יותר מאשר כל חברה קודמת בהיסטוריה. את סוד ההצלחה של המדינה ההומניסטית מייחס פוקו למדעי האדם שנוצרו למן המאה ה18 בתחילת תקופת הנאורות. אולם ללא השיתוף פעולה הפורה שבין הומניזם לקפיטליזם, הסדר הקיים לא היה נוחל כזו הצלחה. הקפיטליזם הצליח להכיל שתי המהפכות ההומניסטיות הגדולות של המאה העשרים: הפמיניזם והמתירנות המינית ועשה בהם שימוש ציני על מנת למנף את עצמו באמצעותם. על ידי המהפכה הפמיניסטית , כוח עבודה זול ויצרני נכנס למעגל הייצור והתרחבות ההון ללא תרומה נשית במהותה אלא כתוספת נכבדה לכוח העבודה הגברי. על ידי מהפכת המתירנות המינית, נוצרה תעשיית מין כוחנית בעלת עוצמה רבה ונצלנית אשר זוכה לפריחה הולכת וגדלה הודות לעיקרון החירות והחופש של ההומניזם. בניגוד לפוקו איני חושב שההומניזם אינו מעורר התנגדות וכוח נגדי. למרות חמקמקותו רכותו ועידונו ומעצם העובדה שהוא מפעיל כוח, הוא אינו יכול להתחמק מתגובה כוחנית נגדית. ניתן להגדיר את תנועות הטרור מהשמאל הקיצוני(חבורת באדר-מיינוף בגרמניה והבריגאדות האדומות באיטליה בשנות השבעים והשמונים, הפנתרים השחורים בארה"ב וישראל בשנות ה60) ככוח נגדי לסדר הקיים ההומניסטי. באותה מידה מעשי הטרור של הפונדמנטליזם האסלאמי החל משנות התשעים של המאה הקודמת מהווים תגובה מובהקת נגדית לכוח הרך המופעל על ידי ההומניזם. אין ספק שמדובר בכוח הרסני מסוכן ומעורר אימה שאינו פחות שלילי מכוח הרך ההומניסטי למרות היותו תגובה נגדית לו.
7. מערכת המשפט כשומרת הסף של הסדר הקיים בשיראל
ידועה עמדתו הרדיקלית של מישל פוקו על מערכת המשפט בעולם המערבי אשר לפיה היא מהווה אחד מצורות הכוח הפוליטי של הסדר הקיים ההומניסטי ומפעילה את מנגנוני הכוח החזקים ביותר שלו: צבא, משטרה, בתי סוהר ובתי חולים פסיכיאטרים. נזכיר מה שהדגשנו בפרקים הקודמים : הגורם המרכזי ליציבות המשטרים הליבראליים היא האמונה שתורות מדעיות מציגות את הסדר החברתי הקיים כסדר טבעי-הכרחי ולכן כסדר שאי אפשר למרוד בו. ולכן על מי שמעז למרוד בו צפוי או למאסר או לאשפוז פסיכיאטרי במקרה הגרוע ובמקרה הטוב הוא להיות קורבן לביקורת אידיאולוגית מוסרית ופוליטית. המערכה המתנהלת היום לעתיד מערכת המשפט בישראל מהווה דוגמא מובהקת לכך. הטענה העיקרית נגד הרפורמות ששר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן ניסה לבצע היא שהן נועדו להחליש את מערכת המשפט המופקדת על שילטון החוק ועל זכויות האדם וכך לפתוח פתח להקל על הממשלה בהפרת זכויות אלו. מצויד בצידוק זה, בג"ץ הרחיב את סמכויותיו הרבה מעבר למה שהיה נהוג ב40 השנים הראשונות להקמתו הן מבחינת הנושאים שהוא מרשה לעצמו לעסוק בהם והן מבחינת יכולתו לבטל חוקים של הכנסת בשל סעיף ההגבלה של חוקי היסוד במידה ואינם תואמים את חוקי היסוד. חשוב לציין שדניאל פרידמן הוא פרופסור למשפטים המאמין שכוח פוליטי צריך לפעול רק באמצעות מערכת לשמירת ההסדר הקיים. על פי השקפתו הליבראלית , דניאל פרידמן כפרט אינו מהווה איום ממשי אולם ישנו חשש שהרפורמות שלו עלולות לאפשר לקבוצות מסוימות בעם שאינן אמונות על התפיסה ההומניסטית לפגוע בסדר הקיים. מדובר במחלוקת בין הומניזם קשה (המיוצג על ידי האליטה הבורגנית-מערבית המגדירה את עצמה כשמאלית) לבין הומניזם רך של המרכז-ימין הניאו-שמרני המיוצג על ידי דניאל פרידמן אשר שום טובה אמיתית צפויה לצאת ממנו . נציגי ההומניזם הקשה אחוזים בחשש פרנואי אינם מוכנים לתת אפילו פתח קטן ביותר לערעור הסדר הקיים כאשר נושא זכויות האדם אינו אלא עלה תאנה לשאיפה האמיתית לשמר את אותו סדר הומאניסטי המושתת על יסודות קפיטליסטים-בורגניים מפני כל מי שעלול לפגוע בו. גם באמריקה ישנה אשליה של התמודדות ביין שתי תפיסות : ניאו-שמרנית (רפובליקאנית) וליבראלית (דמוקראטית) . מדובר באשליה : מכיוון שאלו שתי פנים של אותה תפיסה מסוכנת של ההומניזם : הומניזם רך(ימין) מול הומניזם הקשה(שמאל) כאשר ההומניזם הרך הרבה יותר מסוכן מכיוון שהוא מספק אחיזת עיניים של מאבק אידיאולוגי ודוחק קבוצות רדיקליות מהפכניות לשוליים.
8. אלטרנטיבה אמונית לרעיון ההומניסטי.
הפגם המודרני שמקורו הומניסטי הוא הניסיון הפסול להציב את מקורה של האמונה הדתית המונוטאיסטית בתודעה האנושית ולהציע הגדרות רדוקציוניסטיות לדת. על פי ההיסטוריון יוליוס גוטמן , אפשר לסווג את הגישות הרדוקציוניסטיות לשתי קבוצות : תפיסות פילוסופיות המבקשות להעמיד את הדת על בסיס אובייקטיבי בלבד ותפיסות מדעיות המבקשות להעמידה על יסודות סוביקיביות בלבד.
התפיסה הפילוסופית מזהה את הדת עם המטפיזיקה או עם האתיקה . זה התחיל עם פילון האלקסנדרוני וזה המשיך עם הפילוסופים הדתיים בימי הביניים . הם נשענו על ההנחה שהדת זהה לתוכנה העיוני של המטפיזיקה . הרי שתיהן עוסקות באמונות ודעות של האובייקט העליון , האלוקים ויחסו לעולם ולאדם. המשותף במטפיזיקה והדת הוא היסוד הרואה את האל כסיבה ראשונית לכל הנמצאים. הפילוסופים הדתיים השאילו מהמטפיזיקה האריסטוטלית את המתודה של ההתקדמות לעבר מסקנות דרך הלוגיקה. הסכנה בגישה זו היא הנטייה להסיק מזהות שבין הדת והמטפיזיקה את המסקנה שהדת היא המקור לכל הסבר מדעי לתופעות שבטבע. הנצרות נפלה במלכודת זו בימי הביניים כאשר היא התיימרה להכתיב את האמת המדעית ולהתייחס לכל דעה אחרת ככפירה בעיקרי הדת הנוצרית.. לעומת זאת , הוודאות הדתית כפי שחוו אותה נביאי ישראל אינה נשענת על התבונה או נגזרת מהוכחות לוגיות. היא נשענת על ההתגלות שהיא חוויה אישית בלתי אמצעית בדבר נוכחותו של אל פרסונאלי . היא בלתי תלויה בהוכחות ולכן היא מביאה בעקבותיה את הוודאות הגדולה ביותר המסוגלת להצמיח בתוכה נכונות למסירת נפש. היומרה לספק תשובה לכל הנושאים שעומדים על הפרק או המילים אחרות , היומרה להיות המקור הבלעדי של כל הידע האנושי ביססה את יחסי הכוחות לטובת הכנסייה וסיפקה את הצידוק לשליטתה הבלעדית על ידי דיכוי הרצון העממי לשנות את הסדר הפיאודלי הקיים. כזכות זאת היתה מהות הביקורת המרקסיסטית על הדת . עד כאן הדיון בגישה הרדוקציונית המזהה את הדת עם התוכן האובייקטיבי של של המטפיזיקה. העיוות השני הוא הניסיון הרדוקציוני של התפיסות המדעיות המבקשות להעמיד את הדת על יסודות סובייקיביים דהיינו להמיר את הדת להשלכה של הרצונות הסוביקיביים של האדם. מנקודת מבט של קומט , למשל, הדת הוא ניסיון פרימיטיבי של פירוש שכלי-אוביקטיבי למציאות במטרה לשוות לה סדר. ניסיון זה נכשל בגלל יתר האנשה . לפי פויירבך , הדת היא פיתרון מדומה לפחדו של האדם נכוחות כאוטיים השולחים בחייו. האדם רוצה להאמין שכוחות אלו מכוונים לטובתו ועל כן הוא משליך עליהם תכונות פרסונאליות של דאגה והשגחה. הפולחן הדתי מהווה אמצעי להפיכת כוחות השולטים בעולם מכוחות עוינים לכוחות האוהדים את האדם ודואגים לאושרו ולגאולתו. כל הניסיונות הרדוקציוניסטיים המעמידות את הדת על יסודות אובייקטיביים או סוביקטיבים אינם אלא דרכים פסולות של ההומניזם להילחם בדת ההתגלות ולהתאימה לאופני התפיסה האנושיים המכוונים להבין את המציאות על פי הקטגוריות השכליות כמו זמן מרחב וסיבתיות שאנו מחילים ומטילים על המציאות הנתפסת. הגישה הרדוקציוניסטית של ההומניזם מקורה בעיקרון הסיבתיות . אולם כפי שטוען קנט הסיבתיות איננה חוק עולם אלא שאין לנו דרך לרכוש ידע על אובייקט מסוים אלא אם הוא ממלא עיקרון סיבתי. לכן, אפשר לדבר על האדם כ"דייר בשני עולמות". אחד הוא העולם כפי שהוא נתפס בתבונתנו (מכונה גם "עולם התופעות"), והשני הוא העולם כשהוא-לעצמו. הידע שאנו רוכשים על העולם באמצעות הניסיון שייך לעולם הראשון, אך טענותינו בנוגע לאמונה , להתגלות אלוקית והבחירה החופשת שייכים לעולם כשלעצמו ללא תיווך החושים והקטגוריות השכליות. הידע אודותיהם אינו ידע במובן הלוגי-מדעי באשר אינו תלוי בהתנסותנו. ההומניזם אינו יכול לקבל שניות טרנצדנטלית זו מכוון שהוא אינו מכיר בשום דבר שהוא מעבר להכרתנו הרגילה .
