ימי שלישי. נוסעים ללמוד. ושלא יראה בעיניכם כדבר קל.
קמים ב 5 לחמש, לצלילי מנגינת הפלאים של הפלאפון. מסדרים את המיטה, לא כמו הצעירים שמשאירים אותה שאימה תסדר. צועד יחף למטבחון חמם מים לקפה. חוזר לחדר המקלחת להתלבש. להתרחץ. להסתרק. מי קולון במקומות המתאימים. מוזגים מים חמים בכוסות הקפה שהכנו מהעוד ערב, ומתישבים לשתות את הקפה הראשון של הבוקר.
בתיק היד שעבר ביקורת מדוקדקת, שלא ימצא בו דבר עודף ובמובן גם לא נשכח נייר חשוב, נשאר לשים את הסנדביצ'ים הכי טעימים בעיר. בקבוק הקרח הקטן. פרי כול שהוא, ונשאר לצאת מהדלת, לכבות אורות, לנעול את הדלת ולצעוד זקופים לרכב הממתין בקצה המדרכה.
ואנחנו עושים זאת בכף. כול יום שלישי. ממש. והרי ברור שעוד לא הגענו לכיתה. אתם מבינים. אלה רק צעדים ראשונים. הרוצים לרכוש דעת, צריכים להתאמץ. ואנחנו מתאמצים.
באוטו שממתין לנו בקצה המדרכה, נוסעים את ה 12 ק"מ הראשונים, ואז במאבק צודק, אנחנו מתמודדים בנחישות עם הקהל הנדחק לתוך הדלת הצרה של האוטובוס, על אף שכולם יודעים ברוב המקרים שכולם יכנסו. השאלה היא איך תגיע לתחנה המרכזית בתל אביב? יש כאלה שמגיעים ככה ויש, ככה, ככה. כול אחד על פי הצלחתו ליד הדלת. זוכרים.?
מהאוטובוס הזה, אני מכיר את כול ארץ ישראל וגם מריח אותה. כול קטע עם האתרים שלו ועם הריח המיוחד שלו. בריכות החימצון מפיץ את הריח המיוחד של כול רשות מקומית. איך כתוב? במקומות פחות מפותחים, נדרשים להרתיח את המים לשתיה. במקומות מפותחים, כאלה כמו בצידי הכביש לתל אביב, צריך לסנן את האויר.
כך או כך, רצה הדרך והשעון, בקצב סביר, נניח שעה מאז עזבנו את תחנת האם במועצה אזורית אשכול.. האוטובוס שועט במקביל לקיר בית הקברות בחולון. בערך שם, מתחיל להאט. ועובר לזחילה פגוש, זאת אומרת, פגוש אל פגוש. נסיעה מורכבת המחייבת ידע, זעה ודמעות ומיומנות בבחירת המסלול הנכון שבמיקרה הכי טוב, יקצר את זמן ההגעה ב 2 או 3 דקות. מקסימום 5.
אז ככה: אפשר לנסוע כמו בן אדם, מאחורי הרכב שהזדמן לך להיות אחריו כאשר תפסת מקומך בשיירה. ואפשר להשתחל לאורך השיירה, מנצל בהצלחה כול מקום פנוי, תוך יצירת מקומות חדשים בעזרת המרפקים והחוצפה ששמורה לכול אחד בדיוק למצבים כאלה.. יש וזה מצליח ויש שנפגשים הפגושים ואז, מבזבזים את כול הזמן שחסכנו.
ובכול אופן, הנוסע המסתכל בהערצה ב"ריקוד" המשונה של האוטובוס, אינו יכול שלא להתפעל מתנועות ההתאבדות כמעט של "הנהג שלנו" ומהלולינות שהוא מצליח לבצע עם אוטובוס מלא נוסעים במסלול נהגים כמוהו. מרתק !
והשעה כבר בסביבות 8. תלוי. כול יום שלישי זה 8 אחר. ואז יורדים מהאוטובוס, ובריצה, פעמים מרצון ופעמים בדחיפה של שאר הנדחפים, אנחנו בתור לבדיקה הבטחונית שבשער התחנה המרכזית, כאשר תרמילי החיילים הנהדרים שלנו מזיזים אותך מבלי שתספיק להגיב. גם לא רצוי.
וכאשר הבודק מביט בתיק היד שלי, באותו רגע אני חושב בעצם שהיתי צריך להשאיר את הסנדויצים והמים בבית ורק שיתן לי ללכת מבלי לחבק אותי עם המקל שמגלה הכול להוציא נשק ושאר דברים מתפוצצים.
עברתי. אני בתחנה, רץ למעלית לרדת לקומת היציאה אל הרחוב , עליו ממוקמת תחנת האוטובוס האחרת ממנה אני אמור לקחת עוד אוטובוס שיביא אותי את אזור קניון "דן העיר, שם נמצאת המכללה העממית של תל אביב. במכללה הזאת אני לומד. והשעה, משהו בין 08.45 ו 09.05. כ 4 שעות מאז יצאתי מבין קיפולי השמיכה החמה כדי להגיע לכיסא שלי בכיתה בה אני לומד מה שלא ידעתי או שידעתי ושכחתי. זה אותו דבר. ורק הודות למורים שלי אני עושה את הדרך הזאת. וזה רק כיוון אחד. ב 12.45 בערך, אני מתחיל את הדרך חזרה. "כול הדרך חזרה" כדברי השיר. מגיע בערך בשעה 16 בערך לחדר ממנו יצאתי, ואני נופל שדוד. 11 שעות בתנועה. 3 שעות מקשיב כדי להחכים והשאר זהו הזמן הדרוש והגיע ולחזור.
ואת התיאור הזה אני מקדיש בהערצה למורים שלי שבזכותכם אני בכלל הצטרפתי להרפתקה הזאת.
ושיהיה לכם חג פסח שמח.
מה הייתי עושה בלי החופש הזה?
אלוהים גדול. וגם ההנהלה.
להת............. אחרי החגים. אני נשאר לשמור על הארץ. כמו תמיד. כמו אז שהחלטתי להתישב במקום שבניתי את הבית.
דני.
דני פלד - חבר קיבוץ ניר יצחק בנגב המערבי מינואר 1951 - יליד 33.
