זה היה די באופנה לאהוב את טרנטינו מיד כשהגיח לאויר העולם כיוצר קולנוע, ולהפתעת כולם ביסס את עצמו במהירות גדולה כאחד הבימאים החשובים של העשור הקודם. נדמה היה שסרטיו רווי האלימות פילסו לעצמם דרך אל קהל צעיר יותר שאיבד מעט עניין במדיום הקולנועי. אין ספק ש"כלבי אשמורת" ו"ספרות זולה" היו פריצות דרך חינניות למדי מבחינה סגנונית וכללו בתוכם כמה גימיקים מבריקים למדי, שהמרכזי שבהם היה שליפתו של ג'ון טראבולטה מתהומות הנשייה והחזרתו לתודעה ולכוכבות.
הגם שאני נאלץ להסכים שטרנטינו הוא יוצר חשוב, אני לא ממש חייב לאהוב אותו ואני באופן אישי מאמין שהסיבה לדעיכה המהירה שלו הייתה דווקא הזהות בין הרבה בין סרטיו, כזו שהתבטאה באלימות גרפית שהיה בה הרבה מאד מן הזילות לחיים.
נדמה שטרנטינו עצמו הבין זאת כשעשה את ג'קי בראון, שהוא עד עכשיו, לדעתי, סרטו הטוב ביותר.
כאן לוקח טרנטינו צעד גדול קדימה ומבין שתסריט רווי עצמה ואלימות לא חייב להביא את עצמו לידי ביטוי במוחות מפוצצים המשפריצים את עצמם לכל עבר.
במפתיע הוא יוצר כאן קומדיה שחורה חכמה מאד המשמשת גם כסרט מתח צפוי מראש שהצפייה בו, למרות הידיעה הכמעט ברורה מראש על הכיוון שהוא לוקח מענגת מאד.
הוא מתרכז בכוכבת נשית, פאם גריר, שחקנית שחומת עור, שכמו טראבולטה ידעה גם היא ימים טובים יותר ובונה את הסרט כולו סביבה, בצורה שגם בימאית פמינסטית לא ממש יכולה להתחרות בה.
גריר, בתפקיד דיילת מזדקנת הלכודה בין דרישות מאפיונר עלוב לסחיטה זהה שמפעילים עליה חוקרי האף בי אי- מתמרנת, בעזרת שנינות מהסוג המגיעה לרוב ממקומות של יאוש, את דרכה בנשיות מניפולטיבית שעוזרת לה להיחלץ, ולגבור על כל מי שמבקשים לנצל אותה.
אני לא מכיר סרט נוסף של טרנטינו שבו עבודת המשחק של השחקנים כל כך מוקפדת. הדמויות מעוצבות באופן מלא ועגול מאד עד לרמה שמלווה אותן מוסיקה שונה שמצביעה על אפיון כל אחת ואחת מהן במעין חזרה מעצבנת שבסופו של דבר הופכת להמתנה אצל הצופה: הנה הגיבור, והנה מגיעה המוסיקה שלו.
המצלמה של טרנטינו מאוהבת בגריר, היא אישה גבוהה, מלאה, ואצילית מאד, המביאה איתה למסך הרבה מאד חן מהסוג שהיה קיים יותר בכוכבות של שנות הארבעים, למרות שאז לא התקיימו בו כלל כוכבות שחורות.
הופעת משנה מעולה של בריג'יט פונדה בתפקיד בימבו קליפורניית מצוייה והופעת אורח טובה ומנייריסטית בעיקר של דה נירו מוסיפים גם הם הרבה מאד חן לסרט. סמואל אל ג'קסון משכנע ומקומם בתפקיד הנבל המקומי וגם מייקל קיטון מספק את ההופעה המנותקת מהמציאות שהמראה שלו דורש שיספק.
אבל מעל לכל מצליח טרנטינו בפעם הראשונה ובעצם היחידה ממה שאני יודע על מכלול יצירתו, לספר כאן גם סיפור אהבה אנושי מאד, כזה שנרקם ממצבים בלתי אפשריים לכאורה.
אני לא היחידי בדעה שזהו סרטו הטוב ביותר של טרנטינו גם אם לא המצליח שבין סרטיו. הוא מביא כאן לידי ביטוי את כל היכולות הקולנועיות שלו, כאלו שכרוך בהן תסריט מבריק שפיתח בעצמו, בימוי עם ניצוצות של גאונות ועבודה מעולה עם שחקני המסך שלו באופן שישרתו את העלילה בצורה הטובה ביותר.
במפתיע הוא לא צריך לשפוך טיפת דם אחת על המסך בכדי שנדע שהעולם הוא מקום קשוח ואכזרי מאד. טוב. זה לא ממש מדויק. הוא לא מתאפק ויורה אי שם במישהו בסוף ומספק לקהל את מה שהוא חושב שהוא מצפה מסרט של טרנטינו, אבל עדין זה נעשה במינונים קטנים ועדינים מאד. כאלו שלא יפריעו להבין שמדובר כאן באחד הסרטים הטובים של הקולנוע האמריקאי של שנות התשעים.
מעולה.
אלי מורנו.
הגם שאני נאלץ להסכים שטרנטינו הוא יוצר חשוב, אני לא ממש חייב לאהוב אותו ואני באופן אישי מאמין שהסיבה לדעיכה המהירה שלו הייתה דווקא הזהות בין הרבה בין סרטיו, כזו שהתבטאה באלימות גרפית שהיה בה הרבה מאד מן הזילות לחיים.
נדמה שטרנטינו עצמו הבין זאת כשעשה את ג'קי בראון, שהוא עד עכשיו, לדעתי, סרטו הטוב ביותר.
כאן לוקח טרנטינו צעד גדול קדימה ומבין שתסריט רווי עצמה ואלימות לא חייב להביא את עצמו לידי ביטוי במוחות מפוצצים המשפריצים את עצמם לכל עבר.
במפתיע הוא יוצר כאן קומדיה שחורה חכמה מאד המשמשת גם כסרט מתח צפוי מראש שהצפייה בו, למרות הידיעה הכמעט ברורה מראש על הכיוון שהוא לוקח מענגת מאד.
הוא מתרכז בכוכבת נשית, פאם גריר, שחקנית שחומת עור, שכמו טראבולטה ידעה גם היא ימים טובים יותר ובונה את הסרט כולו סביבה, בצורה שגם בימאית פמינסטית לא ממש יכולה להתחרות בה.
גריר, בתפקיד דיילת מזדקנת הלכודה בין דרישות מאפיונר עלוב לסחיטה זהה שמפעילים עליה חוקרי האף בי אי- מתמרנת, בעזרת שנינות מהסוג המגיעה לרוב ממקומות של יאוש, את דרכה בנשיות מניפולטיבית שעוזרת לה להיחלץ, ולגבור על כל מי שמבקשים לנצל אותה.
אני לא מכיר סרט נוסף של טרנטינו שבו עבודת המשחק של השחקנים כל כך מוקפדת. הדמויות מעוצבות באופן מלא ועגול מאד עד לרמה שמלווה אותן מוסיקה שונה שמצביעה על אפיון כל אחת ואחת מהן במעין חזרה מעצבנת שבסופו של דבר הופכת להמתנה אצל הצופה: הנה הגיבור, והנה מגיעה המוסיקה שלו.
המצלמה של טרנטינו מאוהבת בגריר, היא אישה גבוהה, מלאה, ואצילית מאד, המביאה איתה למסך הרבה מאד חן מהסוג שהיה קיים יותר בכוכבות של שנות הארבעים, למרות שאז לא התקיימו בו כלל כוכבות שחורות.
הופעת משנה מעולה של בריג'יט פונדה בתפקיד בימבו קליפורניית מצוייה והופעת אורח טובה ומנייריסטית בעיקר של דה נירו מוסיפים גם הם הרבה מאד חן לסרט. סמואל אל ג'קסון משכנע ומקומם בתפקיד הנבל המקומי וגם מייקל קיטון מספק את ההופעה המנותקת מהמציאות שהמראה שלו דורש שיספק.
אבל מעל לכל מצליח טרנטינו בפעם הראשונה ובעצם היחידה ממה שאני יודע על מכלול יצירתו, לספר כאן גם סיפור אהבה אנושי מאד, כזה שנרקם ממצבים בלתי אפשריים לכאורה.
אני לא היחידי בדעה שזהו סרטו הטוב ביותר של טרנטינו גם אם לא המצליח שבין סרטיו. הוא מביא כאן לידי ביטוי את כל היכולות הקולנועיות שלו, כאלו שכרוך בהן תסריט מבריק שפיתח בעצמו, בימוי עם ניצוצות של גאונות ועבודה מעולה עם שחקני המסך שלו באופן שישרתו את העלילה בצורה הטובה ביותר.
במפתיע הוא לא צריך לשפוך טיפת דם אחת על המסך בכדי שנדע שהעולם הוא מקום קשוח ואכזרי מאד. טוב. זה לא ממש מדויק. הוא לא מתאפק ויורה אי שם במישהו בסוף ומספק לקהל את מה שהוא חושב שהוא מצפה מסרט של טרנטינו, אבל עדין זה נעשה במינונים קטנים ועדינים מאד. כאלו שלא יפריעו להבין שמדובר כאן באחד הסרטים הטובים של הקולנוע האמריקאי של שנות התשעים.
מעולה.
אלי מורנו.
אלי מורנו הוא סופר, מקים ומנהל אתר קופירייטס לשמירה מקוונת של זכויות יוצרים.
http://www.copyrights.org.il
http://www.copyrights.org.il
