נירה אלטלף
חרדת בחינות נתפשת בדרך כלל כבעיה פסיכולוגית, ואילו הקשר של התופעה לקריאה ומיומנויות למידה, לא נבדק לעומק.
רוב הבחינות במקצועות ההומניסטים הן עתירות מלל וחלקן כוללות טקסטים שעל הנבחנים לקרוא אותם ולענות על שאלות. בחינות מסוג זה, מציבות אתגר קשה בפני המתקשים בקריאה, שבעבורם כל התמודדות עם דף כתוב מהווה משימה קשה והיא קשה שבעתיים במצב הלחץ של מבחן. תלמיד שאינו מפענח היטב ואינו קורא במהירות ובשטף, או שאינו שולט באמצעי הארגון של הטקסט; חלוקה לפסקאות, סימני פיסוק, כותרות, כותרות משנה ועוד, עלול להגיב בחרדה ובשיתוק כשטופס הבחינה מונח לפניו.
בבחינות במתמטיקה ובמדעים השאלות אמנם קצרות, אך הן מציבות קושי מסוג אחר. על הנבחן לדעת לקרוא כל מלה וכל סימן בצורה מדויקת. די אם יקרא בצורה משובשת מלה אחת, או שיתעלם מקיומו של פסיק, או מקף, כדי שיטעה בהבנת השאלה וישגה בתשובתו, גם אם בעיקרון הוא יודע את חומר הבחינה.
תלמידים אינטליגנטים שאינם שולטים היטב בקריאה, מקבלים לעתים קרובות משוב שמגביר את הקושי שלהם. גם המורים וגם ההורים חושבים שתלמידים אינטליגנטים שכמותם, אם רק ישקיעו ויתכוננו היטב למבחן – אין כל סיבה שלא יצליחו. התלמידים שמפנימים את המשוב הזה, אינם מבינים מדוע, למרות ההשקעה הגדולה שהם משקיעים – הם אינם מצליחים. הם חשים שמשהו אתם 'לא בסדר' ואינם יודעים מה הוא אותו 'משהו'.
תלמידים שמתקשים בקריאה, מתקשים גם להתכונן למבחן. מכיוון שיכולותיהם להפיק משמעות מהכתוב הן מוגבלות, הם נאלצים ללמוד הרבה מאוד חומר בעל פה, ומעמיסים על הזיכרון מלים ותכנים שילדים אחרים אינם צריכים להעמיס.
לא אחת סיפרו לי תלמידים שבעיות הקריאה שלהם אותרו בגיל מאוחר, כמה שעות ומאמצים הם משקיעים כדי להתכונן למבחן. הם קוראים שוב ושוב את החומר, משננים אותו, לומדים ולומדים ואינם מצליחים. לפני השיעור בתנ"ך, או בהיסטוריה, הם קוראים את הפרק מספר פעמים כדי לזכור ולהיות מסוגלים להשיב על שאלות בכיתה, אבל כשהם מתבקשים לעשות זאת - הכול כביכול פורח מזיכרונם. המורים שלהם טוענים שהם לא משקיעים, אבל הם עצמם יודעים שזה לא כך. הם משקיעים השקעה עצומה ובכל זאת נכשלים.
תלמידים עלולים להגיע לחטיבת הביניים ולחטיבה העליונה, כשהם מתויגים כמי ש'יכולים אבל לא משקיעים'. הם לומדים 'ללכת עם השקר' ומציגים תמונה כוזבת של עצמם ובלבד שלא 'ייתפסו' בחוסר שליטה בקריאה, שאינו הולם תלמידים בגילם. הם יעדיפו כמובן, להיחשב כלקויי למידה, או כסובלים מחרדת בחינות ובלבד שבעיתם לא תיחשף.
הייתה לי פעם קבוצת תלמידים בחטיבת ביניים, שלא ידעה לקרוא. הם סיפרו לי כמה שעות הם התכוננו למבחן כאשר הם הסתכלו על המלים כתמונה ולמדו בעל פה את התמונה בלי יכולת לפענח אותה, וברור שהם נכשלו במבחנים. התפעלתי מההשקעה שהשקיעו הילדים הללו והם נתנו לי מושג אמיתי עד כמה כבד העול המוטל עליהם והתסכול מכך שלמרות כל ההשקעה, הם אינם מצליחים.
חלק מהבעיה נובע מכך שנהוג לחשוב שבית ספר מסיים את חלקו בהוראת הקריאה בכיתות א'-ב', ואחת התוצאות היא שילדים שלא סיימו את תהליך הקריאה, לא ילמדו לקרוא לעולם, אם לא יעבדו איתם על הבעיה הספציפית שלהם בכל שכבה בה הם נמצאים.
האחריות על רכישת הקריאה מוטלת על בית הספר ולכן גם בכיתות הגבוהות על המורים ועל ההורים להיות ערים לבעיות קריאה של תלמידים בוגרים. לבית הספר צריך שיהיו כלים לאבחן בעיות בקריאה בכל שכבות הגיל ולטפל בהן.
ברור שלא כל הסובלים מחרדת בחינות סובלים מבעיות קריאה ומחוסר שליטה במיומנויות למידה, עם זאת, אני בטוחה שיש לבחון את מידת השליטה בקריאה של המתלוננים על חרדת בחינות.
נירה אלטלף - מנהלת המרכז להוראה דיפרנציאלית ומכון ליט"ף.
המרכז להוראה דיפרנציאלית הוא גוף פרטי, שהוקם על ידי נירה אלטלף בשנת 1994, לאחר עשרות שנות ניסיון בהטמעת תכניות להוראת קריאה, כתיבה, הבנת הנקרא, ומיומנויות למידה בבתי ספר יסודיים ובחטיבות הביניים.
כל תכניות המרכז להוראה דיפרנציאלית פותחו על ידי נירה אלטלף כמיזמים פרטיים, הוערכו ויושמו על ידי עיריית תל אביב ומשרד החינוך.
כל תכניות המרכז להוראה דיפרנציאלית מוגנות בזכויות יוצרים.
נירה אלטלף היא מורה ומחנכת, יועצת חינוכית, ומפקחת ארצית לשעבר בגף חטיבות הביניים במשרד החינוך.
